 |
| כולנו נמצאים פה ביחד |
המציאות בשבוע האחרון די דחוסה.
אני מרגיש ימים עמוסים גדושים ומתישים.
וזה לא רק החום.
התקופה מזכירה לי את הזמן שלפני מלחמת לבנון השנייה.
גם אז היה מונדיאל.
אני הייתי אז בגרמניה, נהנה מבירה קרה,
מאווירה שמחה ברחובות, ובעיקר מזמן איכות עם חבריי הטובים.
חזרתי לארץ שבוע אחרי תחילת הלחימה,
מעבר חד מהענן הורוד שעליו ישבתי
לתוך מציאות של מקלטים, פחד והתלהמות.
זה מאוד עזר לי להבין שמקומי הוא בסרבנות.
לסרב להילחם עבור חבורת מושחתים,
שמנסים לשלוט בנו בעבור קצת שלמונים.
מדהים כמה חדים כאן המעברים.
לרגע כאילו כלום לא קורה.
הדיכוי מתאפשר על אש קטנה, בלי יותר מדי התנגדות,
המחאה שהיתה נעלמה תחת עול הפרנסה,
והתיירות פורחת.
בתחת.
תרתי משמע :)
בין רגע הכל משתנה,
החדשות הופכות להיות רציניות ומשמימות
(כמה אפשר לשמוע ראיונות עם ראש העיר של החטופים
שמספר שעיריית אלעד עושה כל מה שאפשר כדי לעזור
למשטרה ולצבא לעשות את עבודתם),
ומנגד הרשתות החברתיות בוחשות וזועקות.
ברקע יש מונדיאל והאח הגדול,
ונראה שכולם עסוקים, ובו זמנית ישנים.
מצד אחד מתמלאים בפחד,
מצד שני נהיים אדישים,
כמה אפשר להתעסק בפליטים נרדפים
או באסירים פלסטינים שנכלאו ללא משפט ולכן שובתים רעב,
ובחברי הכנסת שרוצים לדחוף להם אינפוזיה לורידים,
כאילו היו אווזים מפוטמים שצריך לשמור בחיים.
ואני,
איפה אני בתוך זה,
מתמכר בהנאה לחדשות המבעיתות,
מחפש את האמיתות שמסתתרות בתוך כל הידיעות החצי שקריות.
תמיד יש את הפחד הזה שהמצב יתדרדר,
שפתאום הכל יקרוס,
מלחמה תפרוץ,
הכלכלה תתרסק,
המשבר האקולוגי יתן לנו בראש.
ויש את הציפיה שזה יקרה,
כי כמה אפשר לראות אנשים ישנים,
מתעסקים בדברים שהם לא אוהבים,
רק כדי להישאר באיזור הנוחות של העבדים.
אתמול ישבתי בפלא ושמעתי צרחות בבית של השכנים,
לתומי דמיינתי שאלה צעקות של אמא ובת שעוברות ריב התבגרות,
הסתבר שיש שם אבא מכה,
אבל אי אפשר לפנות למשטרה כי הם שחורים.
ויש לי עוד חבר שחור,
שרוצה לקנדה לנסוע,
כדי לא להיכלא.
אבל הוא לא יכול לקבל אישור,
אז אני מנסה לעזור לו להתמצא בנבכי הבירוקרטיה,
שמאוד לא מצטייננת באמפטיה.
ואולי בכלל זה הוא שעוזר לי
להשקיט את מצפוני
ומה אני אעשה עם כל זה
מה אני עושה?
יריד אנושי נודד בקרית מלאכי
מה בכלל זה אומר?
ולמה קרית מלאכי?
ויש לכם אישור?
ומה עם לו"ז?
ומה כבר תספיקו בביקור כזה חפוז?
הסתובבתי כל השבוע ושלחתי הודעות
עם טליה אהובתי, ויקיר יקירי
וציירתי שלטים ועשיתי רשימות
של ציוד שניקח, ושל תוכן שנביא
ובתוך כל זה שכחתי את עצמי
כי כל המסע הזה הוא בכלל פנימי
לחבר בין אנשים ולבבות
ולהצליח להקשיב ולהרגיש ולראות
ומתוך העשייה לקוות שתגיע איזה הארה
איזה חיבור מופלא לקוסמוס, לבריאה
יש בי חזון שעדיין לא ביטאתי אותו בשלמות,
על קבוצה נודדת שיוצרת ולומדת
חלופה למסגרות קיימות
ומסגרת לחלופות מתהוות
שבתוכה נצליח להגשים זה לזו את החלומות
חלומות על שלום
ולגדל לעצמנו זנב
ושכל אחד מאיתנו ירגיש נאהב
וליצור בית-ספר לאמנות החיים
ולדעת לסמוך על אנשים
בינתיים אני יושב כאן וכותב לי בבלוג
יחפן מפונפן עם פריבילגיות של מלייאן
עם משפחה אוהבת ותומכת ומלא חברים טובים
כנראה שאני עושה משהו טוב בחיים
ואת הטוב הזה אני רוצה לחלוק,
כי זו הדרך היחידה באמת להרגיש שמחה
לחלוק את השפע והאושר
ולהבין שרוב הסבל נובע משכחה
שכחה שאנחנו נצחיים
ושהזמן הוא בסך הכל אוסף של רגעים
ואם זוכרים לראות ולגעת באחרים
אז החיים באמת יפים
את כל הטקסט הזה אני מקווה להגיש יום אחד בספוקן וורד (מילה מדוברת)
ושזה ייתן לי כוח ליצור ולשמוח עוד ועוד ועוד ועוד....
אם נרצה...
ובינתיים הקטע הנפלא של נביא המילה המדוברת, גיל הרון סקוט - "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה