בכל מקום שאליו מגיעים בחיים, כל מרחב לא מוכר
הופך מיד בשבילנו לכר
כר פורה ליצירה, כר שאפשר לחבוק בזמן החלומות
כר מרעה להתרועע בו עם עוד נשמות
מה נעשה עם הזמן שחולף לאיטו
אולי נצבע איזה שלט ונתלה אותו
מנוחה, תמיכה, שמחה, כל שלט הוא ברכה
וגם אותו נוריד בבוא העת, ונתחיל עוד מלאכה
אולי ציור אולי קישוט, רגע יש פה סמארטפון עם עדיפות
איך אפשר ככה להתרכז כשהכל סביב תוסס ומתזז
אולי נשימה או שתיים,
אולי משחק כדור או שניים או שלושה
נעיף אותם באוויר ונתרכז גם בתפיסה
בהתחלה לא נצליח ניכשל נתפדח
אבל מי שממשיך ומנסה וטועה תמיד מנצח
אז ביחד ננסה ליצור עולם של יופי ושלום
כל פעם בזעיר אנפין, נגשים חלום ועוד חלום
לרגע קט נהיה שלמים שמחים יוצרים
ואז שוב נחזור אל החיים "האמיתיים"
אבל גם בחיים הירידיים ישנם אתגרים
הורים צועקים ילדים מרביצים
לוקחים את הציוד וזורקים
את העטיפות על הרצפה משליכים
איזה עולם מטומטם, איזה דבר מטופש הוא האדם
האם אכן מטופש, או פשוט בלתי מובן?
או אולי אני זה שלא מבין ולומד כל הזמן
לומד סבלנות ולומד ערנות,
ולומד לכבד ולדרבן ולוותר
לומד לצחוק ולא לקחת ברצינות
ויחד עם זאת לא לזרוק זין אלא לקחת אחריות
כי כולנו חופשיים וכולנו מתנדבים
ביריד האנושי הגדול של החיים
אף אחד לא חייב, כל אחד מה שהוא רוצה
איך בכל זאת נצליח ביחד לצלוח את כל זה?
היצירה הזו היא של כולנו
של כולנו האמנם?
ומה עם ההוא שרוצה לחרבן באמצע המעגל
האם הוא חופשי או מדוכא או סתם אומלל
ומה אם אנחנו רק מספרים סיפורים
חיים בעולם משלנו בזמן שכל היתר סובלים
ואולי הסבל הוא גם סיפור שאנחנו רק מספרים
ואין סיבה לסבול, או לפחד מהחיים
על רוח היריד הננו גולשים
צועדים על חבל דק בלי לפחד כלל
ישנים על מחצלת תחת טילים ושמי מדבר
שמים גבולות לילדים, תוך כדי איתם רוקדים
מקפלים בובות נייר, הופכים זבל לזהב
יוצאים מכלא המחר אל תוך נצח העכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה