שלום אביב

המדבר הופך צהוב
החובזות מתייבשות
היתושים מגיעים לבקר
פסח מתקרב

החתולה ג'יני בהריון
וחבר שלי בוכה, כואב לו
קשה לו לראות אנשים סובלים
ולנו קשה לראות אותו  כואב

במדבר מכונית עוצרת
מפעילה רמקולים ששוברים את הדממה
והמים שירדו בחורף
לאן הם יגיעו? את מי הם ישקו?
האם נצליח להפריח את השממה?

אהבה ישנה, בין גבר לאשה
אהבה מוצנעת, ללא מגע,
כדי לא לפגוע בתרבות של הגברים
שקונים נשים, ומוכרים כבשים
גברים בדווים ויהודים שלמדו שרגשות זה לחלשים

והגוף מתנקה מעשן ומתמלא קפאין
ונמתח בבקרים ונרדם מוקדם
מנסה להתמלא להתחזק כדי להמשיך לרפא ולפעול
בתוך עולם משוגע,
שמחלק את הכל לימין ולשמאל

והאביב למי הוא שייך?
ליהודים או למוסלמים או לחיות ולצמחים?

שסק שמופיע חודשיים מוקדם
מודיע לנו שהשינוי כבר קורה
אנחנו אולי לא רואים וגם חוששים
לאבד את מה שיש, למרות שבסוף כולנו מתים

בינתיים נפרח, עם האביב
נשיר בערבית ובעברית ובאנגלית
נודה על הרגע ועל מה שישנו
על משב רוח צונן ויופי זמני

אביב בואדי קלט, מפיצים זרעים של שינוי

עברו חודשיים וחצי פה באקומי
בלי לשים לב.
חודשיים שעברו מהר, ועוד חודשיים וחצי כבר נגמר
עוברים למקום אחר.

בסוף השבוע האחרון הייתי אחראי על אירוע חגיגת האביב,
הזמנתי אנשים לבוא ולבקר,
ולשמוע על פרויקטים אקולוגים בישאל ופלסטין.
שמענו על אי הצדק שקיים בחלוקה של המים,
איך פלסטינים מקבלים מים לבית פעם ב-18 ימים,
ועל הריסת בארות,
ועל איסור לגדל גידולים בשטחי C שהם רוב שטחי הגדה
ועל מיליוני עצים שנעקרו כדי לבנות את החומה.
ואז מישהי שאלה - אבל איך זה לא מגיע לבית משפט?
ואני צחקתי על התמימות היפה....

שמענו גם על פרויקטים שמנסים לשנות,
שמלמדים מחדש לעשות קומפוסט, וביו גז, וגידול הידרופוני,
אבל בעיקר שמענו עצב על המצב.

שמענו אחר-כך על פרויקטים ישראלים שגם נתקלים בקשיים,
קהילות שמנסות לקום אבל מתמודדות עם חוקים מיושנים,
ועם פקידים אטומים,
ועדיין מנסים למצוא פתרונות יצירתיים,
כמו ליצור קהילה בחצר אחורית של מישהו,
או בדירה באמצע העיר.

ובין לבין אכלנו יחדיו אוכל שבושל בהרבה אהבה,
על ידי אורחים ומתנדבים והקיצ'ן מאמא טליה,
ודיברנו ושיתפנו על עצמנו ועל המצב,
ועשינו מדורה ושרנו לשלום,
ויצרנו תכשיטים מבקבוקי פלסטיק,
וטיילנו למדבר לשמוע את השקט,
שהופר על ידי רמקולים של מטיילים שניגנו גנגם סטייל
שהזכירו לנו כמה רעש קיים בתוך ההוויה האנושית.


ביקור בבית-ספר/כלא

לפני סוף השבוע ביקרתי בבית-ספר בבית חנינא,
ישוב פלסטיני בצפון ירושלים,
שכמו רוב בתי-הספר נראה מבחוץ כמו בית-כלא,
וגם מבפנים, למרות שהילדים די שמחים והמורים קשוחים אך מקסימים.
הרבה עבודת שלום נעשית בבית-ספר,
כולל עבודות של תלמידים על מהפכות לא אלימות,
ואפילו יש שם כיתת אקטיביזם לשלום.

ציור בבית-ספר בבית חנינא - אחריות

באתי עם שתי חברות מאקומי,
לדבר עם התלמידים על חלומות והגשמתם,
סיפרתי להם על החלום שלי להקים בית-ספר נודד,
ולהפיל את החומות שמפרידות בינינו,
לא רק חומת ההפרדה הגדולה,
אלא גם החומות שאנחנו בונים סביב הבתים שלנו,
חומות של פחד ובורות.
אמרתי להם שאני מקווה שהם יעזרו לי להגשים את החלום,
אבל רובם דיברו על להיות מפורסמים ועשירים ומכובדים,
למרות שהיו גם חלומות מקסימים -
כמו להיות שמח, ולעשות שלום בין יהודים נוצרים ומוסלמים.

אספנו את החלומות שלהם,
ואמרנו להם שנרכיב מהם סיפור,
וננסה להבין איך החלומות שלנו משתלבים.

יש עוד הרבה דברים שקרו וקורים,
החיים פה זורמים, אנשים באים והולכים,
המכוניות דוהרות על הכביש,
ואנחנו...

בינתיים ממשיכים לכתוב ולחיות
ולחשוב על שינוי, ותוך כדי פשוט להיות
ללמוד ערבית ולשתות הרבה מים
כמו שאייבי נתן אמר

וחולמים גם לפתוח מחדש את קול השלום,
להשמיע אותו בקול גדול

אם נרצה...