זמן שתיקה והעונה שהיתה

עברו שבועיים מאז כתבתי בפעם האחרונה. הרבה זמן...

התגעגעתי לכתוב, וגם נהנתי מהזמן עם מעט מחשב.

זה משמח ומדכא בו זמנית לשבת מול המחשב. מצד אחד זה מאפשר לתקשר עם אנשים רחוקים, ולהפיץ רעיונות וסיפורים, ומצד שני זה לפעמים מרגיש לי כמו בריחה, מהמציאות, מהאנשים הקרובים אליי, מהרגשות שלי.

אחד הדברים שאני אוהב זה לקבל פידבק על הכתיבה, מאנשים שניגשים אליי ומספרים לי שהם קוראים ונהנים. אז קודם כל,  אני אשמח לדעת כמה ומי האנשים שמנויים לבלוג הזה (זה לא רשום לי משום מה), אז בבקשה תשלחו לי מייל שמספר לי שאתם קוראים אל arnishomer@gmail.com . אשמח כמובן גם לשמוע מחשבות והתרשמויות ובקשות ומענות. תודה!!

לפני שבוע סיימתי חמישה ימי ריטריט ויפסנה של מרכז תובנה ודהרמה מעורבת חברתית. היה מעניין, ומאתגר ונהדר לשתוק חמישה ימים. הריטריט הוא לא לגמרי בשתיקה – יש זמנים מוגדרים של שיחה ושל שיתוף, אבל חוץ מהזמן הזה אתה אמור להיות בשתיקה, גם בשביל עצמך, וגם כדי לכבד את הצורך בשקט של המשתתפים האחרים. השתיקה היא לא רק מבחינת דיבור, גם מבחינת קריאה וכתיבה, וכמובן ללא טלפונים ומחשבים.

כך נוצר מצב שאתה חולק עם אנשים חדרי שינה, ארוחות, פעילויות, במשך חמישה ימים רצופים, מבלי להכיר את הסיפור שלהם ומבלי לדעת עליהם דבר, אלא רק להרגיש את הנוכחות שלהם. ובעיקר אתה מבלה זמן עם הנוכחות של עצמך, עם הרגשות שבתוכך, עם הקולות שבראשך.

הריטריט שהונחה על ידי המורות המדהימות שירי וזוהר, היה מיועד לפעילים חברתיים, כלומר אנשים אשר מה שמטריד אותם הוא לא רק בעיותיהם האישיות אלא גם חוסר הצדק והבעיות החברתיות והסביבתיות של העולם הרחב. הזמן בשקט, המדיטציה, אפשרה זמן לבחון מאיזה מקום אנחנו פועלים, מה המניע שלנו, ומה התחושות שעולות בנו כאשר אנו פועלים באופנים מסוימים.

אני למשל שמתי לב שמאוד מפריע לי בזבוז. שהרבה מהפעולות שלי, וגם הרבה מהכעסים ומהתסכול שלי הוא מלראות את המשאבים הפיזיים של עולמנו מנוצלים ונזרקים כלאחר יד, ו(לתפיסתי) ללא הערכה מספקת. ניסיתי לבחון את התפיסה הזו שלי. מה זה בזבוז ומה זה בסך הכל החיים? מה הופך צריכה והשלכה של משהו לחלק מתהליך החיים, ומה הופך אותו לזלזול בחיים?

עוד מחשבה שעלתה בי, היא האם התפיסה שלי של בזבוז נובעת ממקום של תודעת חוסר, שבה אני חושש שהבזבוז יביא לכדי מחסור, או שיש בכך משהו עמוק יותר, אשר מנסה להביא לשלמות והרמוניה?

בכל מקרה, מחשבות שכאלו הן מה שהעסיק אותי, כמו גם ההתעסקות עצמה במחשבות, וכיצד אפשר להשתיק את המחשבות, מבלי לברוח לגירוי אחר. התשובה של המדיטציה היא כמובן לחזור לנשימה ולמודעות לגוף. אפשר דרך מדיטציה בישיבה, אבל אפשר גם דרך הליכה, ובעצם דרך כל עשייה שנעשית בתשומת לב ובמודעות. אני מצאתי שדרך מצוינת עבורי היא לעשות פעילות גופנית, כמו עמידת ידיים, טיפוס על עצים, והזזת האוזניים (בלי ידיים).

שמש של בוקר מאירה באהבה על ביתנו הקטן באקומי

העונה שהייתה

ביום שישי חגגנו את סוף העונה באקומי. חמישה חודשים של עשייה ואי עשייה במקום הייחודי הזה בואך יריחו. הגיעו כמה עשרות משתתפים, אנשים אשר היו חלק מהקהילה – מתנדבים, אורחים, חברים מיריחו ומצומת אלמוג, פעילים משנים קודמות, וגם כמה פרצופים חדשים.

האירוע היה מחמם לב, לראות הרבה אנשים שכבר מרגישים קרובים, ישראלים ופלסטינים, חוגגים יחדיו את האהבה שביננו, אהבה שלמדנו שהיא אסורה, אהבה שלמדנו שאינה אפשרית, כי עלינו לפחד אלו מאלו.

האירוע היה יפה, למרות ואולי בגלל הפערים שעדיין קיימים בינינו. הבדלי תרבות ושפה, הבדל ביחסים בין גברים ונשים, הבדל במוזיקה ובהרגלי העישון, הבדל באוכל וביחס לכסף, המון הבדלים. ועם זאת רקדנו, שרנו, שוחחנו, בישלנו, ניקינו, צחקנו, בכינו, ונשמנו ביחד. לא כאילו אין סכסוך ומלחמה בינינו, אלא מתוך הבנה שאנחנו יכולים להתגבר על הסכסוך, שאנחנו יכולים ליצור קירבה אמיתית שמתעלה על ההגדרות והגבולות הפוליטיים שלנו.

העונה כולה הייתה מלאה ברגעים. רגעים של שמחה ורגעים של עצב. רגעים של ייאוש ורגעים של תקווה. רגעים של שעמום ורגעים של יצירה. רגעים של אחווה ורגעים של בדידות. כל-כך הרבה רגעים, שלפעמים קשה להכיל ולזכור את הרגעים האלו.

רגע אחד שזכור לי:
נסיעה שלנו לעין-מבוע שבואדי קלט, שמורת טבע ששניים מהפקחים שלה - עיד וסבסטיאן - הם חברים פעילים בקהילה. הגענו למקום כעשרה אנשים, זה היה יום שבת. במקום היו משפחות פלסטיניות, חיילים צעירים בחופשה, ובאופן כללי אנשים מכל מיני סוגים. באופן טבעי התחלנו לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים - פתחנו שולחן עם מגוון מאכלים, חלק התחילו לעשות אקרו יוגה, אסמעיל התחיל לחלל בחליל. הסקרנות של האנשים במקום היתה גלויה - מי זאת החבורה המוזרה הזאת של אנשים? די מהר התפתחה שיחה עם השכנים. המשפחה הפלסטינית שלידנו הציעו לנו מאפים ממולאים. החיילים שלידנו הציעולנו קפה. הילדים התלהבו מהאקרויוגה ורצו גם. ובצורה טבעית נוצרה אינטראקציה בין כל האנשים שעד לפני רגע היו זרים ומפורדים. זה הזכיר לי את הכח הגדול שיש לאנשים שמכירים ואוהבים ליצור שינוי במרחב שלנו, ואת היכולת שלנו ליצור מציאות. כמובן שהיו גם ויכוחים, ולא כל מי שפגש אותנו ושמע מה אנחנו עושים בהכרח הסכים, אבל כולם היו די מופתעים לשמוע שמקום כזה קיים, וגם שמחו לדבר איתנו. ואכן זה סוג של נס שהמקום הזה קיים...

אני רוצה להודות לחברתי רחלי, שכבר לפני קרוב לשנה, כאשר לא היה ברור אם כל הדבר הזה יקרה, אם אקומי ייפתח השנה, ומי יהיה בו, כבר אז רחלי עמלה וישבה ודיברה ונפגשה ועשתה מה שהיא יכולה כדי שהמקום הזה יקרה. וזה קרה. היא לא עשתה זאת לבד כמובן. היו איתה אסמעיל וגוני, ואז נועה הצטרפה. וזכור לי ערב שישי אחד שרחלי ישבה איתי ועם טליה וסיפרה לנו, והזמינה אותנו לבוא ולהיות חלק מהמקום המופלא הזה. וכך קרה.

יש הרבה שאלות להמשך – האם אנחנו יכולים לגדול? ומה לגבי חלוקת תפקידים? והאם זה הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות? ומה בעצם אנחנו עושים? וכל השאלות האלו הן טובות וחיוביות, אבל טוב גם להזכיר לעצמנו לקבל את מה שיש
כרגע, ולזכור ולראות את כל האנשים האהובים שלוקחים חלק ונותנים מעצמם כדי שהמקום הזה יקרה.

אז בעיקר אני רוצה להגיד תודה!

תודה גוני, תודה רחלי, תודה נועה, תודה טליה, תודה אסמעיל, תודה פרנסיס, תודה עיאד, תודה ארז, תודה עלי, תודה מליסה, תודה אווה, תודה אן, תודה אלין, תודה גרי, תודה שלומי, תודה רותם, תודה מימי, תודה ג'יני, תודה לכל מי שלקח חלק בעונה המופלאה הזו, תודה גם לאלו אשר איני יכול להזכיר את שמם מתוך הסכנה לשלומם, תודה להוויה, תודה לאהבה.

אם נרצה
קיים מקום
ובו כל אחד יכול לחלום
מה הוא ומי הוא ללא קשר לדגל או לאום
יהיה אשר יהיה

אם נרצה...



       

Life is (not?) a picnic

"Once there was a teacher who lived with his students in a temple. One day, a student asked, "Dear teacher, can we arrange to have a picnic?" The teacher said, ":Yes, we will have to find a day when we can have a picnic." Yet they were so busy, they never found even one day. A year passed, then two, then three, and still they hadn't had a picnic. One day, while walking together in the city, they saw a funeral procession. The teacher asked his student, "What is that?" And the student said, "They are going on a picnic. The only picnic they have is when they die." 

I lived through two wars in Vietnam, and I know what war is - you don't know whether you will be alive this afternoon or this evening. There is fear, anger, and despair. If you don't know how to manage these things. you cannot survive. That is why our practice is to have a picnic right here, right now, and not wait. Is it possible for Israelis and Palestinians to have a picnic and to enjoy every moment of it? I think so."

Thich Naht Hanh / Peace Begins Here

I read this beginning of a book about the peace between the Israelis and the Palestinians by Thich Naht Hanh, and it is so relevant, I decided to write about it. because this is exactly what we are trying to do.

wallace and gromit having a picnic on the moon

Many people  do not know about the place I live - Ecome,  and when I tell them about the place, or when they come for the first time and ask - "what is that place about?" - it is sometime not so easy to explain. But now I think I have a good definition of what we are doing, backed and recommended by a well known Buddhist teacher and activist.We are having a picnic!!

some people may think that having a picnic is not serious, and also not something that could give a real answer to the political and other problems we have with this ongoing conflict.

 Some may say that this is mocking the Palestinians that are struggling to survive, and instead of supporting their struggle, we are having a picnic.

Some may think that having a picnic is what lazy people do, and that without hard labor there will be no change in our bloody and harmful reality.

Well, I have to disagree. Having a picnic may seem like all of these, but actually it is  very hard work to have a proper picnic. especially if you are doing it with the one you were taught to fear and fight against.

HOW TO HAVE A PROPER PICNIC?

a picnic requires some preparation: making food, choosing a nice shady and quiet spot, and also a nice platform to sit on, whether it is grass, a blanket or a mat. 

Choosing the food is not so easy when you are having a multicultural picnic. Some are Jewish. some are Muslims, some are Christians (who do not have many food restrictions), some are vegetarian or even vegan. So when choosing and making the food it is important to find the most basic common dishes so that everyone will be satisfied, and also invite people to bring their own treats, in case the menu is not delicious enough for them.This should always be in some sensitivity because many people might get offended when you eat something they prohibit from themselves.

I personally say - Go Vegan. It suits everyone, even the non-human members of the picnic (the cats might need to go hunt...). 

Choosing the spot - this also requires some thinking and awareness, since some people are often not welcome in some places. For example - Palestinians can not go outside of the wall without a permission, and Israelis are not allowed in area A of the Palestinians territories, which means main cities and villages. Also poor people are not welcome in public spaces and noisy creatures are not welcome in libraries. So picking a place can also be a tricky business. This is why Ecome is located at Jericho (almog) junction, so it has accessibility for both Palestinians and Israelis, and it is on the main road from Jerusalem to the dead sea.

In general, I would recommend to pick a place with shade, some accessible running water (especially important when children are involved) and some open space to go around and find your quiet spot if you wish to be alone for moment or two.

Having a picnic inside our empty new pool 

Platform - to have a nice comfortable platform for everyone to really enjoy the picnic is not that simple as well. Some people have special needs. Some need a chair with a backrest, and some need a place to lie down. The children usually need some safe space to run around. And all of us need to feel secure and trust with the people we share our  picnic with, if we really want to enjoy it. So to have all this, you need some skilled picnic organizers, that can create and adjust the platform for everyone's needs. Of course it is not only up to the initiators of the picnic. The participants themselves have to take part in creating the right atmosphere so that everyone can enjoy the picnic.

Beside this, it is always good to bring a towel. Don't forget a towel. It can be useful in such many ways.

Entertainment - for some of us it is not enough to be with each other and some good food outside. We need more attractions, otherwise we will go a little crazy:

        

So of course shooting in the air while  playing music in a picnic is nicer than shooting each other, and yet, some of us are very traumatized by the heavy use of weapons in our culture, and would prefer a different kind of activities, such as - juggling,  acrobatics, drawing, yoga, playing games, writing and cloud watching. All of these are free, fun and healthy practices that can enrich our picnic and also overcome language and cultural gaps.

Beside all of these practical advice about having a picnic, I what to highlight want prevents us today from having a decent picnic. First, the technology. Today we are flooded with electronic devices that entertain us and give us all the excitement we need (or at least that is what we think), that going out on a picnic may sometimes even seem as trouble. Why go out with people, some of them we do not even know or like, instead of watching a funny video or chat with my friends? This is an obstacle we need to overcome, especially with the young generation, if we want to rediscover our human connection and belonging.

The second is what Thich Naht Hanh described in his book - our lack of time. most of the time we are so busy doing things, that we are lacking the time to enjoy our life. sometimes we are busy in doing very important things such as driving our children to school or garden, writing a essay for university or trying to raise funds for our NGO. Yet, the fact is the more we try to create a better system, the less we succeed, and the crises are just mounting up. I believe it is time we slow down and start spending more time with our loved ones, and then also with the ones we hate or scared of, if we really want to bring a radical change and to heal our pains as a human family.

There is always time for a picnic,

if we want...

        

לצאת לטיול מחוץ לעצמי

היום הייתי בים עם חברים.
אין על להיות בים עם חברים.
מסביב היו מלא אנשים עם ציליות, מטקות, וילדים, רמקולים ואופנועי ים.
זה אחד מהחופים שעדיין לא צריך לשלם עליהם חניה
ואולי בגלל זה רואים אנשים מכל הסוגים,
וגם המון פלסטיק.
גם אנחנו תרמנו לחגיגת הפלסטיק.
(למי שרוצה שבוע הבא יש הזדמנות גם לבוא ולנקות את החוף,
למרות שלדעתי הפתרון הוא בלהפסיק לצרוך ולהשתמש בפלסטיק).

כאמור,
אין על הים.
הים הוא המקום שאליו אפשר להגיע ולהרגיש חופש,
הים זה מקום שבו אנשים מכל הסוגים והגילאים נפגשים,
הים זה מקום של משחק, של כיף, של יופי, של נחת,
מין אי של שפיות בתוך המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה.

חבל שלא כולם יכולים להגיע לים:

מאז שאני חי באקומי,
המציאות היומיומית של הפלסטינים בכל הנוגע לחופש תנועה,
האפשרות לעבוד, ללמוד, ולחיות חיים "נורמליים",
הרבה יותר נוכחת, ובזכות כך אני נזכר כל יום מחדש,
מה באתי לעשות....

רגע,
מה בעצם באתי לעשות?
באתי לשחרר את הפלסטינים?
יש לי בכלל אפשרות לשחרר את הפלסטינים?

ומה עם הנשים שכלואות במטבחים?
ומה עם הילדים שכלואים בבתי-הספר?
ומה עם בעלי החיים שכלואים בתוך מפעלים לבשר וחלב?

מי אני שישחרר את כולם?
האם לא כדאי פשוט לשחרר את עצמי?
והאם זה לא אותו דבר?


החופש להיות מה שבא

בשיחה עם אחד מחבריי למהפכה של אהבה,
שהיו איתי היום בים,
שוחחנו על הדרך ליצור שינוי.
הוא אמר שהוא אינו מאמין במהפכות,
אלא באבולוציה.
כיום הוא מנסה להכניס את פרקטיקת המיינדפולנס,
לתוך מכללה אקדמית,
מתוך רצון לחולל שינוי בקרב מנהלים ומקבלי החלטות.

לשם כך הוא אמר שהוא מוכן להתלבש כפי שמצפים ממנו,
ולנסות להיראות כמו מישהו "מכובד",
כלומר לצאת מעצמו,
על מנת ליצור יכולת הקשבה אצל אלו אשר הוא מנסה לדבר איתם.

הוא דיבר על כך שאת השינוי אפשר ליצור מבפנים,
ושכל אחד יכול להביא שינוי למקום העבודה שלו,
ולתוך צורת החיים שהוא חי.

מאוד התרשמתי מהדברים שלו,
מהצניעות והשליחות שלו,
כי גם אני כמוהו מאמין
שחופש מגיע עם אחריות.

וחלק מהאחריות היא להיות חופשי בעצמי.
לצאת לרגע מההגבלות שהחברה שמה עליי,
לשכוח מי אני אמור להיות,
ובעיקר לצאת מהדימוי של עצמי.

"אני" לא בא לשחרר אף אחד,
"אני" לא עושה שום דבר בשביל אף אחד,
"אני" בסך הכל יכול להיות אני.
למרות שאין אני


       



אבל רגע,
אם אין אני, אז מה יש?
מה זה בכלל משנה מה אני עושה?

כמו שאנשים חכמים אמרו פעם,
כל מה שיש זה תודעה שחווה את עצמה
דרך אחרים,
דרך המפגש,
דרך אני-אתה של מרטין בובר,
דרך המילים והמעשים שאנחנו מקיימים כאן ועכשיו,
במציאות הזו,
שאנחנו קוראים לה "החיים".

לפעמים אני מוצא את עצמי כלוא בתוך התפיסות של החיים
בתוך ההגדרות הפוליטיות של ישראלי ופלסטיני,
בתוך ההבניות החברתיות של גבר ואשה,
בתוך השיפוטיות שלי על מי שעושה דברים "טובים" ו"לא טובים".

לכן חשוב מדי פעם לצאת מעצמי,
ולהיות מסוגל להסתכל מנקודת מבט אחרת.

אפשר לעשות זאת דרך מדיטציה.
ואפשר גם דרך מרחיבי תודעה.


אז מה חדש?

אתמול סיימתי לקרוא את ספרו של אורי לוטן -
"יש חדש במערב - תולדות הניו-אייג".
הספר מתאר את ההסטוריה של המאה ה-20
דרך קורותיהם של המיסטיקנים, הגורואים, והחוקרים של הרוח.
ביניהם נמצאים אלברט הופמן - מגלה ה- LSD,
ומגוון חוקרים אקדמיים, כמו טימותי לירי, קן קיזי,
ואלדוס האקסלי, הסופר שכתב את "עולם חדש מופלא"
החזון הדיסטופי שכל-כך מדבר על ימינו אנו,
וכתב גם את "דלתות התודעה",
שאותו עדיין לא קראתי.

הספר מזכיר לי שיש עולם שלם של קסם ודברים נסתרים,
כאלו אשר איננו יכולים להסביר,
ושלא הכל ידוע, למרות שנראה שבעידן האינטרנט הכל גלוי.

הלוואי ונגלה את הקסם של הנסתר בחיים,
ונהיה בהודיה על הדברים הגלויים,
על ציוץ ציפורים, ומשחק של חתולים, על תמימותם של ילדים,
על מרחיבי תודעה, ואנשים מוזרים,
על מגע אנושי, ועל תשוקה מינית,
על שינויים גדולים כקטנים , ועל מצבי רוח חולפים.

אם נרצה...

נסיים עם תובנה של חוקר תודעה חביב בשם טרנס מק'קנה
(אפשר להפעיל כתוביות בעברית)