זמן שתיקה והעונה שהיתה

עברו שבועיים מאז כתבתי בפעם האחרונה. הרבה זמן...

התגעגעתי לכתוב, וגם נהנתי מהזמן עם מעט מחשב.

זה משמח ומדכא בו זמנית לשבת מול המחשב. מצד אחד זה מאפשר לתקשר עם אנשים רחוקים, ולהפיץ רעיונות וסיפורים, ומצד שני זה לפעמים מרגיש לי כמו בריחה, מהמציאות, מהאנשים הקרובים אליי, מהרגשות שלי.

אחד הדברים שאני אוהב זה לקבל פידבק על הכתיבה, מאנשים שניגשים אליי ומספרים לי שהם קוראים ונהנים. אז קודם כל,  אני אשמח לדעת כמה ומי האנשים שמנויים לבלוג הזה (זה לא רשום לי משום מה), אז בבקשה תשלחו לי מייל שמספר לי שאתם קוראים אל arnishomer@gmail.com . אשמח כמובן גם לשמוע מחשבות והתרשמויות ובקשות ומענות. תודה!!

לפני שבוע סיימתי חמישה ימי ריטריט ויפסנה של מרכז תובנה ודהרמה מעורבת חברתית. היה מעניין, ומאתגר ונהדר לשתוק חמישה ימים. הריטריט הוא לא לגמרי בשתיקה – יש זמנים מוגדרים של שיחה ושל שיתוף, אבל חוץ מהזמן הזה אתה אמור להיות בשתיקה, גם בשביל עצמך, וגם כדי לכבד את הצורך בשקט של המשתתפים האחרים. השתיקה היא לא רק מבחינת דיבור, גם מבחינת קריאה וכתיבה, וכמובן ללא טלפונים ומחשבים.

כך נוצר מצב שאתה חולק עם אנשים חדרי שינה, ארוחות, פעילויות, במשך חמישה ימים רצופים, מבלי להכיר את הסיפור שלהם ומבלי לדעת עליהם דבר, אלא רק להרגיש את הנוכחות שלהם. ובעיקר אתה מבלה זמן עם הנוכחות של עצמך, עם הרגשות שבתוכך, עם הקולות שבראשך.

הריטריט שהונחה על ידי המורות המדהימות שירי וזוהר, היה מיועד לפעילים חברתיים, כלומר אנשים אשר מה שמטריד אותם הוא לא רק בעיותיהם האישיות אלא גם חוסר הצדק והבעיות החברתיות והסביבתיות של העולם הרחב. הזמן בשקט, המדיטציה, אפשרה זמן לבחון מאיזה מקום אנחנו פועלים, מה המניע שלנו, ומה התחושות שעולות בנו כאשר אנו פועלים באופנים מסוימים.

אני למשל שמתי לב שמאוד מפריע לי בזבוז. שהרבה מהפעולות שלי, וגם הרבה מהכעסים ומהתסכול שלי הוא מלראות את המשאבים הפיזיים של עולמנו מנוצלים ונזרקים כלאחר יד, ו(לתפיסתי) ללא הערכה מספקת. ניסיתי לבחון את התפיסה הזו שלי. מה זה בזבוז ומה זה בסך הכל החיים? מה הופך צריכה והשלכה של משהו לחלק מתהליך החיים, ומה הופך אותו לזלזול בחיים?

עוד מחשבה שעלתה בי, היא האם התפיסה שלי של בזבוז נובעת ממקום של תודעת חוסר, שבה אני חושש שהבזבוז יביא לכדי מחסור, או שיש בכך משהו עמוק יותר, אשר מנסה להביא לשלמות והרמוניה?

בכל מקרה, מחשבות שכאלו הן מה שהעסיק אותי, כמו גם ההתעסקות עצמה במחשבות, וכיצד אפשר להשתיק את המחשבות, מבלי לברוח לגירוי אחר. התשובה של המדיטציה היא כמובן לחזור לנשימה ולמודעות לגוף. אפשר דרך מדיטציה בישיבה, אבל אפשר גם דרך הליכה, ובעצם דרך כל עשייה שנעשית בתשומת לב ובמודעות. אני מצאתי שדרך מצוינת עבורי היא לעשות פעילות גופנית, כמו עמידת ידיים, טיפוס על עצים, והזזת האוזניים (בלי ידיים).

שמש של בוקר מאירה באהבה על ביתנו הקטן באקומי

העונה שהייתה

ביום שישי חגגנו את סוף העונה באקומי. חמישה חודשים של עשייה ואי עשייה במקום הייחודי הזה בואך יריחו. הגיעו כמה עשרות משתתפים, אנשים אשר היו חלק מהקהילה – מתנדבים, אורחים, חברים מיריחו ומצומת אלמוג, פעילים משנים קודמות, וגם כמה פרצופים חדשים.

האירוע היה מחמם לב, לראות הרבה אנשים שכבר מרגישים קרובים, ישראלים ופלסטינים, חוגגים יחדיו את האהבה שביננו, אהבה שלמדנו שהיא אסורה, אהבה שלמדנו שאינה אפשרית, כי עלינו לפחד אלו מאלו.

האירוע היה יפה, למרות ואולי בגלל הפערים שעדיין קיימים בינינו. הבדלי תרבות ושפה, הבדל ביחסים בין גברים ונשים, הבדל במוזיקה ובהרגלי העישון, הבדל באוכל וביחס לכסף, המון הבדלים. ועם זאת רקדנו, שרנו, שוחחנו, בישלנו, ניקינו, צחקנו, בכינו, ונשמנו ביחד. לא כאילו אין סכסוך ומלחמה בינינו, אלא מתוך הבנה שאנחנו יכולים להתגבר על הסכסוך, שאנחנו יכולים ליצור קירבה אמיתית שמתעלה על ההגדרות והגבולות הפוליטיים שלנו.

העונה כולה הייתה מלאה ברגעים. רגעים של שמחה ורגעים של עצב. רגעים של ייאוש ורגעים של תקווה. רגעים של שעמום ורגעים של יצירה. רגעים של אחווה ורגעים של בדידות. כל-כך הרבה רגעים, שלפעמים קשה להכיל ולזכור את הרגעים האלו.

רגע אחד שזכור לי:
נסיעה שלנו לעין-מבוע שבואדי קלט, שמורת טבע ששניים מהפקחים שלה - עיד וסבסטיאן - הם חברים פעילים בקהילה. הגענו למקום כעשרה אנשים, זה היה יום שבת. במקום היו משפחות פלסטיניות, חיילים צעירים בחופשה, ובאופן כללי אנשים מכל מיני סוגים. באופן טבעי התחלנו לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים - פתחנו שולחן עם מגוון מאכלים, חלק התחילו לעשות אקרו יוגה, אסמעיל התחיל לחלל בחליל. הסקרנות של האנשים במקום היתה גלויה - מי זאת החבורה המוזרה הזאת של אנשים? די מהר התפתחה שיחה עם השכנים. המשפחה הפלסטינית שלידנו הציעו לנו מאפים ממולאים. החיילים שלידנו הציעולנו קפה. הילדים התלהבו מהאקרויוגה ורצו גם. ובצורה טבעית נוצרה אינטראקציה בין כל האנשים שעד לפני רגע היו זרים ומפורדים. זה הזכיר לי את הכח הגדול שיש לאנשים שמכירים ואוהבים ליצור שינוי במרחב שלנו, ואת היכולת שלנו ליצור מציאות. כמובן שהיו גם ויכוחים, ולא כל מי שפגש אותנו ושמע מה אנחנו עושים בהכרח הסכים, אבל כולם היו די מופתעים לשמוע שמקום כזה קיים, וגם שמחו לדבר איתנו. ואכן זה סוג של נס שהמקום הזה קיים...

אני רוצה להודות לחברתי רחלי, שכבר לפני קרוב לשנה, כאשר לא היה ברור אם כל הדבר הזה יקרה, אם אקומי ייפתח השנה, ומי יהיה בו, כבר אז רחלי עמלה וישבה ודיברה ונפגשה ועשתה מה שהיא יכולה כדי שהמקום הזה יקרה. וזה קרה. היא לא עשתה זאת לבד כמובן. היו איתה אסמעיל וגוני, ואז נועה הצטרפה. וזכור לי ערב שישי אחד שרחלי ישבה איתי ועם טליה וסיפרה לנו, והזמינה אותנו לבוא ולהיות חלק מהמקום המופלא הזה. וכך קרה.

יש הרבה שאלות להמשך – האם אנחנו יכולים לגדול? ומה לגבי חלוקת תפקידים? והאם זה הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות? ומה בעצם אנחנו עושים? וכל השאלות האלו הן טובות וחיוביות, אבל טוב גם להזכיר לעצמנו לקבל את מה שיש
כרגע, ולזכור ולראות את כל האנשים האהובים שלוקחים חלק ונותנים מעצמם כדי שהמקום הזה יקרה.

אז בעיקר אני רוצה להגיד תודה!

תודה גוני, תודה רחלי, תודה נועה, תודה טליה, תודה אסמעיל, תודה פרנסיס, תודה עיאד, תודה ארז, תודה עלי, תודה מליסה, תודה אווה, תודה אן, תודה אלין, תודה גרי, תודה שלומי, תודה רותם, תודה מימי, תודה ג'יני, תודה לכל מי שלקח חלק בעונה המופלאה הזו, תודה גם לאלו אשר איני יכול להזכיר את שמם מתוך הסכנה לשלומם, תודה להוויה, תודה לאהבה.

אם נרצה
קיים מקום
ובו כל אחד יכול לחלום
מה הוא ומי הוא ללא קשר לדגל או לאום
יהיה אשר יהיה

אם נרצה...