visit palestine

הגלויה המפורסמת של פרנץ קראוס

אז מה אתם מתכננים לקיץ?

טיסה לאירופה?

אולי איזה נסיעה לצפון?

ווי ווי העיקר שלא תפרוץ איזה מלחמה... שוב פעם תחרבש לנו את כל התכניות.

המדהים הוא שאנשים שוכחים כל-כך בקלות, כה מייחלים לשקט,
כך שכל עוד אין טילים ופיגועים,
כולם מוכנים לעשות כל מה שאפשר כדי להסיט מבט ממה שקורה פה ממש מעבר לחומות.

ובכן,
כבר אי אפשר להסיט את המבט.
למה יש פה חרם? למה כולם שונאים אותנו? מה רוצים מאיתנו? למה כל הזמן יש פה מלחמות?

הגיע הזמן להתוודע למציאות הלא נעימה.
במקום לברוח לאמריקה או להודו,
לצאת לטיול קטן, ממש מעבר לפינה,
ולראות את פלסטינה.


יעד לא רגיל

באופן מפתיע, YNET פרסמו השבוע כתבה מתורגמת של כתב CNN שביקר בעזה.

גם בנקסי החליט להגיע לעזה כדי לצייר כמה יצירות ולהעלות את המודעות למקום מוכה המלחמות והאלימות הזה:


      




המצב בעזה הולך ומתדרדר.
בכל מבצע ההרס הולך וגדל, ובכל שנה היאוש הולך וגדל.
לא משנה אחריות של מי מטילים על כך - של ישראל, של החמאס, של העולם,
מה שבטוח זה שהתושבים שם סובלים, רובם מיואשים,
ומה שעוד בטוח, זה שעד שהמצב הזה לא ישתנה, אנחנו הישראלים לא נדע שקט,
כי מה לעשות, כאשר השכן שלך סובל, הוא ידאג שגם אתה תסבול,
זו דרכו של עולם.

ולכן יש לנו אחריות,
קודם כל להיות מודעים,
ואחר-כך גם להבין איך אנחנו יכולים לשנות את המצב,
בין אם בתרומה הומניטרית לתושבי המקום,
בין אם בשינוי מדיניות בקרב מקבלי ההחלטות (שדואגים לרווחי סוחרי הנשק במקום לתושבים),
בין אם ביצירת קשר עם תושבי עזה דרך האינטרנט,
בין אם בקריאה של ספרו של הרופא מעזה עזאדין אבו אל עייש - לא אשנא.
בין אם בסירוב להשתתף ולתמוך בהפצצות הנמשכות וחסרות התועלת.


יש לי חלום לבקר בעזה,
לראות את חופיה,
לשקם את בתיה,
לראות את תושביה חופשיים ושמחים,
כמו גם את תושבי הדרום המיואשים.

עד שייפתחו הגבולות,
הנה כמה תמונות:

ארבעה כיווני אוויר

לבקר מעבר לגדר

אז את החומה של עזה די קשה לעבור כרגע,
אבל את חומת ההפרדה שבנינו לאורך יהודה ושומרון אפשר לעבור די בקלות
(אם אתה יהודי),
וזוהי הזמנה לבוא ולבקר במחוזות האלו,
ולראות את המציאות של החיים כאן (אני כרגע כותב מקפה-קפה שבצומת אלמוג/יריחו) במו עיניכם.

קודם כל אני מזמין את מי שרוצה לבוא ולבקר באקומי -
ביתי בחצי שנה האחרונה, ומקום מפגש, אחד הנדירים,
לישראלים ופלסטינים אשר רוצים ומוכנים להפגש יחדיו,
קודם כל כבני-אדם.

למי שמגיע לאזור אני יכול להמליץ על כמה אתרי טיול -

1. עין מבוע וואדי קלט - עין מבוע היא נביעה אשר הפכה לשמורת טבע. במקום יש מעיין שנובע לתוך בריכה בנויה. המקום פתוח וחינמי לכולם, ויש בו שולחנות פיקניק ושירותים, מה שהופך אותו למקום בילוי למשפחות מכל קשת החברה הישראלית-פלסטינית. בסופי שבוע המקום הוא ממש מיקרו-קוסמוס של המציאות הישראלית שממזרח לגדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, וגם מקום נהדר בטבע.
ואדי קלט (נחל פרת) אשר באמצעו נמצא המעיין, הוא אחד הנחלים היפים במדבר יהודה, אשר יוצא מצפון ירושלים ונשפך ליריחו. ניתן ללכת לאורכו במסלול הליכה די מדהים, ולראות בדרך את מנזר סט ג'ורג' אשר חצוב בתוך ההר. כמו רוב נחלי הארץ, לאחרונה גם הנחל הזה זוהם על ידי מתקן טיהור שפכים מאזור רמאללה, ולא ברור מתי תטופל הבעיה. עד להודעה חדשה מי הנחל אינם ראוים לרחצה.... עוד סימפטום של תרבות הצריכה והזלזול שלנו באמא אדמה... ויחד עם זאת המסלול מרהיב ומהנה.

2. למי שרוצה להכיר מסלולי הליכה ותיירות נוספים באזור מומלץ ליצור קשר עם חברי, מדריך הטיולים אוסמה אלווט, איש יקר, מדריך טיולים מעניין  ופעיל שלום אמיץ.

3. נחל אוג הוא מסלול הליכה נוסף אשר רוב האנשים פחות מכירים. אפשר להגיעלמסלול מצומת אלמוג, או להתחיל אותו בדרך מירושלים באחת היציאות מכביש 1, ואז לחזור באוטובוס.


מי שמעוניין כחלק מהביקור שלו מעבר לחומה להכיר גם את מציאות החיים הפוליטית באזור,
יכול להצטרף למגוון הסיורים שמציעים ארגונים שונים:

• סיור באזור חברון של שוברים שתיקה,
• דהרמה מעורבת חברתית מציעים סיורים לכפרים וולאג'ה ודיר איסתיא המשלבים מפגש עם התושבים והתבוננות פנימית כחלק מתפיסת עולם בודהיסטית,
• לוחמים לשלום גם מציעים מגוון סיורים לאזורים שבהם פועלות קבוצות שלהם.

ואני מניח שיש עוד כמה וכמה ארגונים אשר מעוניינים להנגיש לציבור את המציאות שאנו לעתים מעדיפים שלא לראות.


למי שזה הארד קור מדי בשבילו לנסוע ליהודה ושומרון/ הגדה המערבית, אני יכול להציע ללכת לאחד מהסיורים שייערכו בחודש הרמאדן הבא עלינו לטובה בכפר ג'סר א-זרקא. הזדמנות להכיר את התרבות הפלסטינית/ערבית/מוסלמית, מבלי לעבור את החומה .

מי שרוצה להגדיל ולעשות,יכול להרשם לקורס הערבית המוצע במתנ"ס בכפר,
קורס שנקרא גשר לערבית, אשר השתתפתי בו בשנה שעברה,
והיה חוויה מדהימה ומשנת חיים עבורי.
כי השפה היא מפתח גדול לשינוי תפיסה.



להכיר את האחר

חלק חשוב בלעשות את הסיורים האלו,
זה כדי להתגבר על הפחד שמזינים אותנו בחדשות,
הפחד מהאחר.

המחשבה שבכל מקום אורב לנו מחבל שמחכה לפגוע בנו,
ושכאשר אנו חוצים את החומה אנחנו נתונים לסכנת חיים תמידית,
כאילו שאין חצי מיליון יהודים ו2.5 מיליון פלסטינים שחיים בשטחים בכל יום (גם כשאין פיגוע).

זה מזכיר את המחשבות שיש לאנשים מחו"ל על החיים בישראל כולה,
כאילו שכל יום פה הוא הסתתרות במקלטים והליכה עם שכפ"צים,
ועד שלא מגיעים ורואים את הנורמליות שבחוסר נורמליות,
קשה להאמין עד כמה החיים יכולים להיות "רגילים",
אפילו כשכולך מוקף גדרות, וחיילים, ומחסומים.

חלק לא פחות חשוב בביקור מעבר לחומה,
הוא להכיר גם את המציאות של התושבים היהודים,
מה שנקרא בשפה התקשורתית - מתנחלים.
לצערי, אלו אשר מבינים שהפלסטינים הם בסך הכל בני אדם שמנסים לחיות את חייהם,
חוטאים פעמים רבות בחוסר ההבנה שגם היהודים הם בסך הכל אנשים שמנסים לחיות את חייהם.

לאלו יש צבא ששומר עליהם,
לאלה אין.
לאלה יש מים בחינם, לאלה יש מים פעם ב-18 יום.
אלו מוקפים צבא ומחסומים, אלה מוקפים גדרות ופחדים.

אבל לכולם יש ילדים, והורים ואחיות ואחים,
לכולם יש צרכים, פיזיים ואחרים,
לכולם יש סיבה למה הם בוחרים לחיות במקום ההזוי הזה שנקרא ישראל או פלסטין.

כדי להבין את הסכסוך, את הכיבוש, את הדיכוי, או איך שלא תקראו לזה,
וכדי לנסות להבין את הדרך לפתור אותו,
כדאי שנתחיל להכיר את האנשים שחיים אותו ברמה היומיומית,
להבין את הצרכים שלהם, ולראות איך אפשר לענות עליהם,
בלי לכפות ולשלוט באחרים.


אז לפני שאנחנו ממהרים לתורים בשדה התעופה,
לפני שאנו קופצים לצו 8 נוסף,
לפני שאנחנו משמיצים ומגדפים את ה"הם" ה"אחרים",
בואו נעשה מאמץ,
ונצא מהחצר המגודרת שלנו,
נלך לטייל ולבדוק ולראות ולפגוש,
מי חי בארצנו
ארץ זבת חלב ודבש ודם
ושנאת ואהבת חינם

בואו נבין מה יש,
כדי שנוכל להבין מה אנחנו רוצים שיהיה,
כי אם לא נבין ולא נדע,
איך נרצה?



      

כל העניין הוא לשתות תה חם בלב מדבר

דברות המדבר (גירסה חלקית):

• אל תשתין למול הרוח
• המדרים יחכים
• הצל הוא המושל
• לך אל החיפושית עצל
• היה ענו אך אל תצטמק
• אין גבול לכרבול

לפני שבוע הגענו להקמה של פסטיבל הרוק האלטרנטיבי (שכבר גדל והפך להיות פחות אלטרנטיבי) האינדינגב.
הגענו לשם אחרי יומיים של רכיבה דרך שדות הנגב שמטופלים היטב על ידי מכונות, כימיקלים ותאילנדים. בדרך עצרנו באופקים, שם ביקרנו בגינה הקהילתית, התארחנו אצל שכן שגר ליד הגינה שהזמין אותנו לצהרים, ועשינו טיפולי אופנים במרכז העיר. יצאנו מהעיר לקראת שקיעה וישנו  באי של עצי אשל בלב מישור פתוח ושומם (מלבד רכבי צבא שמנווטים ומחסן טרקטורים שהשמיע מלא רעשים מוזרים). למחרת נסענו בשביל ישר ומלא בפודרה לאורך כ-20 ק"מ עד הכביש. עוד נסיעה של כמה קילומטר לאורך הכביש והגענו. סיום של שבוע רכיבה שהתחיל באבן-ספיר ליד ירושלים, כולל העצירה לסופ"ש באדמאמא.

אני ואברי בשבילים הארוכים בדרך למצפה גבולות

בינתיים הספקנו להפרד מהכלבה סימה, שבינתיים גילינו ששמה האמיתי הוא כריסטי. אירית מאדמאמא עשתה עבורנו את העבודה ונכנסה לעמוד הפייסבוק של מושב לכיש, היכן שסימה מצאה אותנו, וראתה מיד מודעה של כלבה אבודה העונה לשם כריסטי, ונראית בדיוק כמו סימה. נפרדנו מסימה (כך היא תשאר עבורנו) כלבת החופש היקרה.

לאינדינגב הגענו עמוסים בחוברות פרמקלצ'ר למתחילים, והרבה רצון טוב להכיר ולעזור לאחת היוזמות התרבותיות המוצלחות ביותר, שמנוהלת על ידי אנשים מדהימים, שהם מכרים וחברים ותיקים. התאחדנו עם החברה שלולי, שכבר הגיעה למקום כמה ימים לפנינו, ועבדה על כמה פרויקטים אומנותיים. כשהגענו שובצנו גם אנחנו לצוות הארט, שם פגשנו את חברינו הירושלמים שהכרנו בבית ריק.

 השתתפנו בשלושה ימי עבודה שהיו די אינטנסיבים עבורי. גם החום, וגם התיק שקיבלתי - להיות אחראי על חיבורי התאורה למיצגי האומנות, תחת יובל אחראי החשמל הבכלל לא מבולבל, שממש הצליח לגרום לי לסלוד ממנו. איני יודע מה היה בו, אולי ההתנשאות שלו, אולי חוסר הסבלנות שלו לשאלות שלי, ואולי זה בכלל הייתי אני, שהייתי צריך לקבל שיעור על כך שלא הכל אני מסוגל או רוצה לעשות. בכל אופן בסוף היומיים התפטרתי והעברתי את התפקיד לעוזר שלי גפן, שהוא בכלל היה מהנדס חשמל. איזה עולם מטורלל.

אז למשך יום וקצת הייתי מעט בדאון, אבל יום למחרת היה יום חדש, והרגשתי טוב:

                  



אחרי שלב ההקמה עברנו לשלב המעניין באמת - הקמת צ'אי המחתרת של קהילה על אופניים. יצאנו אני וגלסקי לסיור מקדים בשטח הקמפינג שהיה מיועד לאכלס כמה אלפי צעירים פוחזים ועליזים, ומצאנו לנו מקום טוב באמצע, ליד צומת שבילים. אני יצאתי לעשות קניות וגלסקי הרים לנו ציליה לתפארת, וכך ביום חמישי אחר הצהרים כאשר המקום כבר החל להתמלא, היינו מוכנים עם עמדת צ'אי שפועלת כולה על עצים, כלים רב פעמיים, ומפגש פנים אל פנים.

עמדת הצ'אי מורכבת מחצי חבית  לבטיחות, שני קומקומים,

 עצי הסקה מגזם של הפרדס ליד, מיני רוקט סטוב לבערה מוגברת, ותרמוס לשמירה על חום התה

במשך שלושה ימים היינו רוב הזמן באיזור הציליה והצ'אי, עם גיחות קצרות להופעות ולהגיד שלום לחברים. הסיבה שהיינו רוב הזמן בצ'אי היא שלקחנו על עצמנו להיות מארחים טובים. כאלו שיוצרים סביבה מאפשרת עבור עוד רבים שרק מחכים.
את הצ'אי עזרו לתפעל גם חברים ותומכים של הקהילה - גילי ואיתי מאדמאמא שהיו חלק חשוב ממערך ההסברה והשיווק גרילה של בולו'בולו ורעיונות מהפכניים אחרים, עומר חברי היקר יחד עם מידן מדריך הטיולים שהביא לנו מחצר ביתו לימונים פרסיים ומהטיול האחרון שלו ביוון אורחת ומשקאות. דרור השכן שפתח צ'אי בצמוד לנו ויחד עם אשתו ההולנדית קווירינה והילדים אוריון ואינדי היוו חלק בלתי נפרד מהמתחם. נועם נגן הסקסופון ודניאל נגן הגיטרה שהפכו לנגני הבית ובזכותם הגיעו עוד עשרות אנשים.

אז הנה כמה תובנות שאספתי מחברים בשלושה ימים של צ'אי פסטיבלים חינמי:

• השבילים הם מאוד חשובים, וטוב שמכבדים אותם ולא בונים עליהם.
• לא תחמוד ג'וינט רעך - הדיבר 'לא תחמוד' הוא ברמה אחת מעל לשאר הדיברות שמדברות על 'לא תעשה'. פה יש ציווי אפילו 'לא לחשוב' על הדבר. ולכן הדיבר הזה הוא כל-כך חזק. הוא מזכיר לנו להתרכז בטוב שיש לנו, ולא במה שאין לנו.
• כדי ליצור מרחב מפרה ומאפשר בלב המדבר (ביוספירה אנושית) עלינו לשתול זרע (במקרה שלנו לשים רשת צל), להשקות אותו (במקרה שלנו להשקות אותו בתה, אבל זה יכול להיות גם בבירה או במיץ פטל), ולטפח אותו (במקרה שלנו להקשיב ולעודד את מי שמגיע להשאר). וכך נוצר לנו מרחב יפהפה, ממש גן קטן ומטופח, מלא במוזיקה, ויצורים חמודים שמתקשרים ונפתחים ומפרים זה את זה.
• לקנות כרטיס לא בהכרח מכניס אותך לפסטיבל, ולא לקנות כרטיס לא בהכרח משאיר אותך בחוץ - חברי עומר היה בין כמה מאות האנשים אשר קנו כרטיסים אך עקב הגבלות מטופשות של המשטרה לא יכלו להכנס לפסטיבל. אך למרות זאת הוא לא התבאס יתר על המידה, אלא בילה איתנו זמן איכות בצ'אי ובשאר מתחם הקמפינג אשר שקק באנשים, מוזיקה, ארוחות, מופעים, ומשחקים. לבסוף ביום שבת, הוא השיג צמיד ונכנס. לעומת רבים אחרים שפשוט הסתובבו ונסעו והתבאסו וכעת זוממים ומתכננים תביעות נגד מארגני הפסטיבל, נראה לי שעומר בחר את הגישה הנכונה - הכל לטובה :)
• לזרום כמו מים ו-FUCK THE POLICE - דרך אחרת להסתכל על מה שקרה היא שהמאפיה הלאומית, זאת שגובה מאיתנו דמי חסות עבור אירועים רבי משתתפים,לכאורה כדי לספק לנו הגנה , אבל בעצם מה שהיא עושה זה לאיים עלינו שאם לא נשלם לה סכום כסף נכבד היא פשוט תסגור לנו את המסיבה. ובכן, אני אישית הייתי בעד זה שלאות סולידריות עם קוני הכרטיסים שנשארו בחוץ, שהמארגנים והאומנים ישביתו את הפסטיבל עד שהמשטרה תאשר את הכניסה. כמובן שיכולות להיות לכך השלכות לא נעימות, בכל זאת, זה לא נעים להתעמת עם המאפיה, אבל לפעמים אין ברירה אחרת הם ימשיכו לעשות עלינו קונצים עד קץ הימים. אחת הדרכים ליצור פסטיבל בלי להיות נתונים לחסותה של המאפיה הוא לעשות אירוע בחינם. אירוע שבו האמנים ואנשי ההפקה הם מתנדבים שרוצים ליצור ביחד מציאות שונה. זה מה שעושים ב- PEACE FESTIVAL , שקורה כבר בפעם השלישית, הפעם הבאה תתרחש בחנוכה בפארק הירקון. מוזמנים לבוא וליצור אותו ביחד, כנסו לקישור.

• ל- T.A.Z  על אף שהוא בעיקרו אנוכי, יש תפקיד חשוב בשינוי חוקי המשחק - הפסטיבלים הם זמניים, הם באים להעביר מסרים גדולים תוך עשיית רווחים. אלו שמעבירים ביקורת על ה-T.A.Z. טוענים שיש ברעיון שלו מעין התחמקות מהעשייה האמיתית שהיא ארוכת טווח ומזמנת הרבה יותר אתגרים. אני לא יודע אם אני מסכים עם האמירה הזו. הדוגמא הכי טובה ששמעתי לאחרונה היא על פסטיבל BOOM בפורטוגל אשר מאכלס כמה עשרות אלפי אנשים וכל השירותים בו הם שירותי קומפוסט. הנגישות של הפסטיבלים למגוון ולכמות רבה של אנשים, יכולים ליצור שינוי תודעתי שגם מאה חוות אקולוגיות או עמותות ממשלתיות לא בטוח מצליחות לעשות.
• שירותים כימיים זה חרא - אין מה להוסיף.
• אין כזה דבר זבל - או כמו שאומרים הילדים: "הכל חוזר אלינו הקקה בידינו". במאהל הצלחנו ליצור כמות זבל מזערית יחסית לכמות האנשים שעברו במאהל. במשך שלושה ימים ועשרות אנשים, ייצרנו בערך שתי שקיות זבל. השימוש בכוסות וכלים רב פעמיים, ההפרדה של הפסולת האורגנית, והצריכה שלנו שמנסה להמנע מאוכל מעובד וארוז, אפשרה לנו ליצור סביבה כמעט נקיי מפסולת. כי למעשה, אין כזה דבר פסולת. הכל מגיע מהאדמה ואל האדמה ישוב. ומה שאנחנו מעדיפים לא לראות, רואים הבדווים, רואים הציפורים והצבים, וגם הילדים שלנו יראו את זה. 

       

עובדי הנקיון של הפסטיבל מדגמנים עבור מיצג האומנות בזבל:
LOOK AT US
WE ARE BEAUTIFUL... :)

          הנה התיאור הציני של ג'ורג' קרלין את הנושא:

          

• פחות זה יותר - אחת הסיבות שנשארתי בחוץ רוב הזמן היא כי בתוך הפסטיבל היו המון גירויים: מוזיקה רועשת מכמה כיוונים שונים, דוכנים, פסלים, אורות. מבחוץ זה נשמע לפעמים כאילו יש תחרות של ילדים שמתחרים ביניהם מי עושה הכי הרבה רעש. לא היה כמעט פולק, או מוזיקה קצת יותר רגועה, אלא כולם כל הזמן ניסו להקפיץ. ואולי זה פשוט אנחנו שקצת הזדקנו...
• שותפות יכולה להחליף תחרות - את דרור וקווירינה יצא לי להכיר יום לפני הפסטיבל. דרור סיפר לנו שהוא גם מתכוון להקים צ'אי שופ, והוא מעוניין למכור אותו. הוא גם הציע לנו לעשות את הצ'אי ביחד איתם. אנחנו שרצינו לעשות צ'אי בחינם עם אפשרות לתשורה חשבנו שעדיף להפריד, לא לערבב ביזנס עם עבודת השם כמו שאומרים. אבל דרור לא ויתר והגיע אלינו לצ'אי והציע שהוא יקים את הצ'אי שלו בנפרד אבל צמוד. שוב לא היינו בטוחים האם זה נכון, אבל ככל שהזמן עבר התברר לנו שזו היתה מתנה גדולה שדרור העניק לנו. יכלנו להעזר בציוד איש של רעהו. את שעות הפעלת הצ'אי חילקנו בינינו באופן טבעי -אנחנו הפעלנו אותו בשעות הבוקר ואחר הצהרים, ודרור נתן מענה לאלו שרצו להתחמם בלילה. הילדים אינדי ואוריון עשו שמח לכל מי שהגיע לשתות צ'אי, ובכלל האווירה היתה של משפחה ולא של עסקים מתחרים. גם דרור וגם אנחנו לא עשינו יותר מדי כסף, וכולנו יצאנו מרוצים, כי הרגשנו שאנחנו שותפים. כעת אני כותב את הפוסט הזה בבית של דרור על המחשב הביתי, בזמן שאנחנו מתארחים אצלם :)
• לשחק בחול זה חשוב - כמו שהזכירו לנו אינדי ואוריון הילדים המופלאים שקפצו עלינו, פיזרו חול על האוכל, התגלגלו, נפלו, קמו וצחקו המון, והכניסו כל-כך הרבה שמחת חיים למקום.
• בלי 'צריך'. רוצה לעשות, במקום רוצה שיהיה - כדי שצ'אי יפעל צריך שהכלים יישטפו, אבל הם לא יעשו זאת מעצמם. כדי שנוכל לחיות בלי צבאות צריך שאנשים ילמדו לדבר עם השכנים בשפתם, אבל זה לא יקרה מעצמו. אין צריך, בואו נקום ונעשה.
• אין תחליף לשיחה מפה לאוזן ומפגש מלב אל לב - אם יש משהו שאתם מאמינים בו, דברו עליו בארוחות שישי משפחתיות, בפוקר עם החברים, בדייטים משמימים, בכל הזדמנות. ספרו עליו, התווכחו עליו, תחפרו לתוכו. המרחב התודעתי שלנו גם ככה מוצף בכל-כך הרבה זבל פרסומי, אז אם כבר יש משהו שחשוב לנו ואנו מאמינים בו, אפשר וכדאי ליצור דיון לגביו.

מעשינו בחיים האלה יהדהדו לנצ.... (עד שהפקחים ימחקו אותם)
בנקסי, קווינס, ניו-יורק, אוקטובר 2013

אז אלו התובנות שאספתי בזמן הצ'אי המחתרתי שלנו.

מקווה שאת הגלים של האירוע הזה עוד נרגיש ובקרוב, עם מצטרפים חדשים לקהילה, ולתנועה הרחבה שמעודדת חופש, קיימות וקהילתיות.

אם נרצה...

           

חופש מגיע עם אחריות

"החופש לא נכשל, עכשיו יש לנו חופש ואחריות. אלו זמנים מאוד מגניבים".
כך אומר אביר האור אוסטין פאוורס לדוקטור איוול הרשע והחמוד. וכל-כך צודק.

אחד הדברים שאני שומע רבות הוא: במה שונה מה שאתה וחבריך למהפכה של אהבה מציעים ממה שההיפים דיברו עליו. זה נכשל בשנות השישים, למה שעכשיו זה יצליח?
הם מדברים כמו דוקטור איוול, וזה לא כי הם מרושעים. הם פשוט ספקנים.
הספק הוא - הוא דוקטור איוול, לא אדם כזה או אחר שאומר לנו לוותר על החלום שלנו.
אבל אנחנו חולמים. חולמים בגדול. ואנחנו גם מגשימים.

החופש לא נכשל. מהפכת הסיקסטיז של PEACE AND LOVE עודנה מתרחשת.
עולם חדש והרמוני בו כל בני האדם והיצורים החיים חופשיים הוא לא בגדר בלתי אפשרי.
פשוט היינו צריכים להתבגר כדי להגשים אותו.
ההיפים של הסיקסטיז היו החלוצים. אבל לצרוך סמים מרחיבי תודעה, להתנסות באהבה חופשית, וליצור מוסיקה הם רק צד מסוים של מהפכה תודעתית שמתרחשת.
החלק הנוסף היתה ההבנה שכדי לעשות פריצת דרך, עלינו לשתף ולשחרר את כל הידע שקיים, ולשם כך המציאו את האינטרנט. כן אותם היפים הזויים הביאו לנו גם את מהפכת המידע.
אך חשוב מכך היה השינוי הערכי והתודעתי,  ההבנה שאנחנו אחראים למצב הקיים, אנו אלה שיוצרים את המציאות הקיימת. ושחופש אמיתי כרוך באחריות אישית.

זה אומר שהממשלה המושחתת - אנחנו יצרנו אותה.
מערכת כלכלית תחרותית ואנוכית - אנחנו יצרנו אותה.
תלות בנפט ויצירת זיהום - אנחנו יצרנו אותם.
מיליוני אנשים שחיים ללא חופש תנועה וביטוי - אנחנו יצרנו זאת.

וזה גם אומר שאנחנו יכולים לשנות הכל. וזה דורש מאיתנו לגלות אחריות.

אפשר לעלות ולצעוק מגג הבנין בקולי קולות, כדי להרגיש שאני חופשי, כי אנחנו באמת חופשיים.
אבל אם זה מפריע לשכנים שלי אז זה לא אחראי. ואולי אני יכול לעשות זאת תוך התחשבות ואחריות - ללכת למקום מבודד שבו אני יכול לצעוק כאוות נפשי, או בשעה שגם כך היא רועשת וקולי ייבלע בשאר הרעשים.

כמה להתחשב באחר, וכמה להרשות לעצמי לשחרר כל עול? זה כבר עניין של  מידתיות, של הקשבה ללב.

אפשר לקחת כדוגמא את אומנות הרחוב, המכונה -  'גרפיטי' .
השבוע נוצר דיון בין כמה מחברי החבורה, האם גרפיטי הוא מעשה אוהב ואחראי, או שמא הוא פוגעני ומסב נזק תדמיתי.

אומן הרחוב המפורסם בנקסי אמר על כך:

“Imagine a city where graffiti wasn't illegal, a city where everybody draw whatever they liked. Where every street was awash with a million colours and little phrases. Where standing at a bus stop was never boring. A city that felt like a party where everyone was invited, not just the estate agents and barons of big business. Imagine a city like that and stop leaning against the wall - it's wet. ” 

המסר שלו הוא שהשטח הציבורי נלקח מאיתנו ועלינו לקחת אותו חזרה. הוא מתאר אנרכיה של צבעים ודימויים, שבה אין לנו שליטה על איך ייראה המרחב הציבורי, אלא סוג של יצירה משותפת חסרת בעלות וחסרת שליטה.
זו צורת הסתכלות אחת על המצב.

נשאלות השאלות -

האם זה שאדם רוצה שהבניין שלו או הרחוב שלו יהיה צבוע בצורה מסוימת, לא אומר שעלינו לכבד את רצונו. האם החופש שלנו לצייר לא פוגע בחופש של האחר לשמור על מראה קיים וקבוע?

האם זה שהמרחב הציבורי מעוצב על ידי ממון, אומר שעלינו להפר אותו בכל מחיר כדי לשבור את שליטת המסרים המסחריים?
האם חוסר הסכמה אסתטית היא עילה מספקת כדי לאסור את חופש הביטוי במרחב הציבורי, ולהגדיר את אומנות הרחוב להשחתה לא חוקית?

וכאן אני רוצה להציף נקודה מאוד חשובה של חוקים.
אחד הדברים שמקדשים בדמוקרטיה המודרנית הוא  - שלטון החוק. קודם כל להקשיב לחוקים, גם אם לא מסכימים, כי אחרת אף אחד לא יקשיב לחוקים ותהיה אנרכיה.
הבעיה היא שהחוקים שנחקקים שוללים מאיתנו פעמים רבות את אפשרות הבחירה. הם הופכים אותנו לאוטומטים, להיות מונעים מפחד מענישה במקום מבחירה חופשית אמיתית.
וזו הנקודה, שחופש אמיתי מבחינתי הוא החופש לבחור. החופש להחליט בעצמי מה ראוי ומה לא ראוי. איך עושים את זה ללא חוקים שלטוניים כאלה ואחרים? על ידי הקשבה ללב.

השאמאן דון חואן, מספרו של קרלוס קסטנדה מספר:
"כל הנתיבים זהים: הם מובילים לשום מקום. ... האם לשביל הזה יש לב? אם כן, הנתיב הוא טוב, ואם לא, אז אין בו טעם. שני השבילים אינם מובילים לשום מקום, אבל לאחד יש לב, ולשני לא. אחד מוביל למסע מלא שמחה, כל עוד אתה מבין את זה, אתה אחד עם זה. השני יגרום לך לקלל את חייך. אחד הופך אותך לחזק, השני מחליש אותך."

כל כך פשוט. כל כך שכחנו להקשיב ללב שלנו שהמצאנו חוקים וכללים ותקנות,  ומרוב חוקים ותקנות שכחנו להקשיב ללב.
וזו גם האחריות האמיתית שלנו. כאשר אנחנו מצייתים לחוקים אנחנו לא מקשיבים ללב, אנחנו לא בוחרים. אנחנו מצייתים. אבל הבחירה תמיד קיימת, עלינו לשאול את עצמנו, האם הציות לחוק תואם את מה שהלב שלי אומר לי ?

בספרד אנשים החליטו להיכנס לסופרמרקט ולקחת אוכל עבור אלו שאין להם, אפילו לא עבור עצמם.
על פי חוק, הם עבריינים. אבל הלב שלהם אמר להם לעשות זאת. לסכן את עצמם ואת החופש האישי שלהם,לעבור על החוק,  כדי לעזור לאנשים רעבים.
ברק כהן, עורך-דין ופעיל חברתי, התראיין לאולפן שישי בשבוע שאחרי המעצרים האלימים של פעילי המחאה. כאשר נשאל מה הוא אומר לעצמו כאשר הוא מסתכל במראה ורואה את הפציעה באף, הוא ענה בגאווה - חירות.
כך הוא אמר לעיתונות אחרי המעצר: ""באנו לפה כדי להבהיר למשטרה שהחירות היא שלנו ולא שלהם. הם יכולים מקסימום להשתמש באמצעי כוח. בנפש שלנו, שהיא ספוגה בחירות, הם לא יוכלו לגעת בחיים" .

החופש שלנו מגיע עם אחריות. אחריות לכל אלה שאין להם חופש היום. כי עד שלא כולם יהיו חופשיים, אנחנו לא באמת נהיה חופשיים, אלא רק באשליה של חופש.

נסיים בשיר של ג'ניס, אבירת האור מהסיקסטיז, אחת מאותם אלו שדיברו איתנו על חופש - "חופש הוא רק מילה אחרת לאין שום דבר להפסיד".  גם לנו אין מה להפסיד, רק להיות חופשיים ולקחת אחריות. אם נרצה....