‏הצגת רשומות עם תוויות סוכות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סוכות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

ציונות, גלותיות, ברלינאות, נוודות



     



הציונות נמצאת במשבר.
אפשר לראות זאת בקיבוצים שכבר אינם קיימים,
אפשר לראות זאת ברבים שעוברים לארצות אחרות ולברלין כדי להשיג מחירים יותר טובים,
אפשר לראות זאת ביחס של הרשויות לעניים, לחלשים, לזרים, לנשים.

היכן התחיל המשבר?
האם הבחירה באדמת ארץ-ישראל פלסטין טמנה בחובה את זרעי המשבר?
יתכן.
יש כאלו שיגידו שהמשבר התחיל כאשר בחרו ראשי התנועה הציונית ללכת בדרך הלאומנית-מיליטריסטית, והחליטו שכדי שיהודים יחיו בבטחון במדינת ישראל, עלינו לגרש בכוח הזרוע והחוק את מי שאינו יהודי ובכך ליצור את הרוב הדרוש ל"מדינה יהודית ודמוקרטית".
כמובן שבפועל מדינת ישראל היא לא יהודית ולא דמוקרטית.
לא דמוקרטית משום שבמהלך כל 66 שנותיה חלקים נרחבים מהאוכלוסיה שבשטחה נשלטת על ידי שלטון צבאי ולא דמוקרטי בעליל.
ולא יהודית משום שכיצד מדינה יכולה להיות בעלת דת מסוימת?
אדם יכול לבחור אם להיות יהודי או מוסלמי או הינדי, מדינה לא יכולה לבחור בדבר כזה, ואם היא כן בוחרת אז היא בהכרח הופכת לכפייתית. כלומר לא דמוקרטית.
אבל גם לו היתה כאן מדינת הלכה גמורה, שבה כל הלכות היהודיות היו נשמרות, וגם לו בית המקדש היה נבנה על הר הבית עם ארזים שהיו מיובאים מפיניקיה במידות המצוינות בתורה,
גם אז איני חושב שהיתה יכולה להתקיים מדינה יהודית.
מדינה יהודית היא אוקסימורון, משום שהיהדות מאמינה במלכות שמים,
ולכן מדינה שנשלטת על ידי חוקים, כלי נשק, בנקים וחומות אינה מדינה יהודית, אלא מדינה כוחנית.
זו מדינה גלותית.

הציונות לדעתי היא אינה תנועה לאומית.
היא תנועת שחרור רוחנית.
בעיני הציונות היא תנועה שבאה לתת לכל אדם את הבית שלו הוא זקוק כדי לצמוח ולהתפתח.
מהו הבית הזה אם אינו בית לאומי?
שאלה טובה...

איני אוהב להכביר במילים,
אני מעדיף להשקיע את זמני ומרצי במעשים,
וזו גם מהותה של הציונות,
מעשים על פני דיבורים.

אבל בכל זאת אני אכתוב כאן כמה דברים...



נוודים היינו

סוכת שלום בשדרות רוטשילד תל-אביב, סוכות 2012


לאורך כל ההסטוריה של עם ישראל היינו נוודים. מארם נהריים נדד אברהם ובניו למצרים, ממצרים נדדנו ארבעים שנה במדבר, חורבן בית ראשון הביא לגלות ראשונה בבבל, חורבן בית שני לגלות עולמית, גירוש ספרד, פוגרומי מזרח אירופה, השואה, וכעת ישנם רבים שחיים במדינת ישראל.

וכעת עלינו לנדוד שוב.
מדוע לנדוד?

משום שהאדמה הפכה להיות משהו נחשק שאנו מתחרים ונלחמים עליו, ו"מצוקת הדיור" הוא רק סימפטום שלו.
שכחנו מאין באנו (מעפר) ולאן אנו הולכים (לעפר שוב...) ואנחנו כל-כך תקועים בתוך הסיפור שלנו,
שאנחנו מוכנים להרוג בשמו, ואנו מוכנים לחיות את החיים שלנו בלחץ ובניכור, ואנחנו מוכנים לקבל את העובדה שבית חייב להבנות היום עם חדר נגד טילים.

חטאנו את חטא קין של גאווה ותאווה וקנאה ורצח אח:  י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.


נוודים ארצישראליים יושבים בשולי החברה ומשוחחים


הרי השאלה שכדאי לשאול את עצמנו בזמנים אלו היא לא רק שאלת יהודים ואנטישמיות ועתיד המדינה מול דעאש ושדים אחרים. מה שעלינו לשאול את עצמנו זה אילו חיים אנו רוצים לחיות? איזה עולם אנו רוצים להשאיר לילדים?

האם עולם שנשלט על ידי מכונות מלחמה, מסכי בידור, שבו אנשים צריכים לשלם עבור אוויר נקי, ולבעלי חיים יש זכות קיום רק אם הם משרתים את הצרכים הכלכליים והאנוכיים של האדם?

האם זה העתיד שלנו?


הנוודות יש לה סיבות ומשמעויות רבות, אבל אחת היא מה הסיבה שבגללן בוחר אדם להיות נווד, היא טומנת בתוכה תשובה לתרבות השלטת שמנסה לתחום ולקבוע ולהגביל ולשלוט, ואומרת - לא.
אני לא מנסה לקבוע מה יקרה כאן, אני לא מנסה לכפות את תפיסתי על אחרים, אני לא מאמין שגדרות וטילים יכולים להגן עלי מפני אנשים, אני לא חי כדי להשיג איזו מטרה חומרית בחיים, אני בוחר לא לקחת חלק במערכת ההרסנית שאנחנו בונים.

אז מה אני כן?
אני עובד את השם.
מי זה השם?
השם הוא זה שמדבר דרך ליבי.
זה שגורם לי התרגשות כאשר אני הולך בדרכי.
זאת שרוצה בטובתי.
יצר החיים שמתפרץ החוצה כאשר אני מוותר על ההגדרות של ה"אני".
ולכן בעיני עיניי שלי אני ציוני.


      
  




חיבת ברלין

גם אני גרתי בברלין לתקופה.
הגעתי לשם ב-2006 לחגיגות המונדיאל והתאהבתי.
גם בעיר עם כל הגרפיטי והפארקים והתרבות הזולה והחינמית שלה,
וגם בבחורה.
אז עברתי לשם.
לא ידעתי מה אעשה, ומה יהיה.
למשך זמן ניסיתי למכור עיתונים באנגלית לכל הזרים.
אבל גיליתי שאני ממש גרוע בזה.
אחרי זמן מה גם היחסים של עם הבחורה לא הרגישו לי נכונים.
המשכתי בדרכי.
בסופו של דבר חזרתי לישראל.
מתוך אכפתיות. מתוך רצון להיות קרוב לאנשים שאני אוהב.
מתוך רצון לתקן את היחסים שקלקלנו במשך מאה השנים האחרונות עם הפלסטינים.
מתוך הרגשה שזה הבית שלי.


לא חייבים להרחיק עד ברלין כדי ליצור אלטרנטיבה.
בית זכוכית ארעי תוצרת עצמית,
של חברי קבוצת "חלוצי התעשייה 109" בקרית חיים


התנועה לעבור לברלין היא בסך הכל תנועה טבעית,
תנועת בורגנות שמחפשת נוחות ושפיות בתוך עולם וארץ שאיבדו אותה מזמן.
אפשר למצוא בברלין שפיות שיותר קשה למצוא בארץ.
כמו שאפשר למצוא רוחניות ושקט בהודו, וטבע ויופי בדרום אמריקה, ונימוסים באנגליה.
אבל לדעתי זה משעמם.
זה כמו ללכת לסרט בקולנוע או לסיבוב בקניון, לעומת לצאת לטיול במדבר או להפיל את חומת ברלין.

החומה בברלין כבר נפלה,
עכשיו אנחנו אלו שצריכים להפיל את חומת ציון הגדולה.
זאת שהקמנו בפחדינו, ובמיסינו.

גם לי יש חלום


יש כאלו שאין להם עניין בהפלת חומות, הם רק רוצים שקט.
אני מאמין שהבועות השפויות כבר לא יכולות להחזיק יותר מדי.
הברלינאות כתנועה אולי תחזיק עד שהמחירים באזור יתייקרו או עד הגל האנטישמי הבא.

אבל אם ברצוננו לשנות את המציאות שבה הילדים שלנו יגדלו,
עלינו לפעול בלב בבילון.
רק משם תקום ציון.
לצד המכונות וכלי המלחמה. בתוך העוני והרפש והזוהמה.
בעזרת שקיות ניילון, וזבל שיהפוך תחת ידינו המרפאות ומוחותינו היצירתיים לזהב.
על ידי שימוש של משאבים לא מנוצלים, כמו מבנים ריקים, אנשים מובטלים, הון שיושב בכל מיני מחשבים.


יש לנו ארץ נהדרת.
היא לא שלנו, אנחנו שלה.
באנו לכאן כדי לרפא אותה מאלפי שנות ניצול ושעבוד.
באנו לכאן כדי לשמוח את יופיה ולעצוב את מכאובה.

אם נעשה זאת בברלין או בפלסטין זה היינו אך,
העיקר שנעשה ולא  נשכח
שכל הגבולות המדיניים הם גבולות קולקטיבים מדומיינים,
ושגם אם יש לנו מקום שאנחנו קוראים לו בית,
כולנו גם נוודים...

אם נרצה....


    


יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

יום יום חג

איזה שבוע עבר עלי...

סוכות כזה מזמן לא היה  לי - בלי עבודה, בלי משפחה, ואפילו בלי טלפון.
חופש מוחלט!

לפני שבוע ההורים שלי טסו  לחו"ל לבקר את אחי שגר בתאילנד והשאירו לי את האוטו. אחותי החליטה להשתתף בסדנה במשך שבוע, וכך נותרתי בערב החג לבד. בודד וגלמוד? ממש לא.  זו הייתה הזדמנות מצוינת להגשים חלום ולבנות סוכה במרכז העיר.

הכותרת: סוכת שלום. כמו זו  ששלומית בנתה בשיר המפורסם.

המיקום: שדרות רוטשילד. זכר לשדרת האוהלים בשנה שעברה. שדרה שיותר מכל סימלה עבורי ארעיות, חברותא ושותפות גורל. כמו המהות של חג הסוכות.

החברה: חברים ועוברי אורח. אנשי מחאה ומהפכה של אהבה. כל מי שרצה לחגוג את החג ביחד ולוא דוקא בחברת המשפחה הביולוגית.



זו פעם ראשונה שאני בונה סוכה. טוב לא ממש אני בניתי אותה. אני רק אמרתי לכמה חברים - בוא  נבנה סוכה, וזה קרה. 

היופי בסוכה הזו היא שכולה היתה מחומרים ממוחזרים. שקל לא  הוצאנו עליה.
את הקרשים  - מצאנו, הבדים - אנשים הביאו מהבית, את הסכך - הורדנו מעצים בשכונה (באישור השכנים כמובן), ועל הקישוטים ניצחה חברה  שמומחית בהכנת דברים יפים מפסולת אנושית כמו קרטונים ובקבוקי פלסטיק. ויצאו דברים ממש יפים!! רק את ארבעת המינים הלכנו לקנות בכיכר רבין. עדיין לא מצאתי באיזור עצי אתרוגים...

בנינו את הסוכה בצהרים וחיכינו. התחיל טפטוף קל. רוב  מי שהיה  בבנייה כבר הלך לארוחת חג או  הביתה, וכך נותרנו אני, אמיר, לירון, בציפייה לראות מי יגיע בערב. אם נבנה אותה, האם הם יגיעו?


                



הערב הגיע ואיתו הגיעה שמחת החג - אורחים רבים באו, כ-30 אנשים חגגנו יחדיו את ארוחת החג, היתה מוזיקה, והיתה אחווה. כל מי שהגיע נהנה. מזמן לא ניהנתי ככה בארוחת חג. יש משהו בחגיגה בחוץ, בסוכה, שנבנתה ביחד, בלי תכנון, פשוט מתוך רצון לחלוק את השמחה ואת האהבה.

במהלך היומיים הקרובים הייתי בסוכה לסירוגין. אנשים באו והלכו. היו זקנים עם מטפלות שרצו לשבת קצת בסוכה ולנוח. היתה בחורה צעירה שרצתה להיכנס ולברך את הסוכה. היו כאלו שרצו לנהל שיחה על המיקום האסרטרטגי  שלה ועל עתיד המחאה. כל המפגשים  היו מרגשים. כל מי שעבר, גם אם לא עצר, הסתכל והסתקרן והתעניין. המיצג עבד. הסוכה הפיצה את האור שהיא היתה אמורה. 

ביום שלישי בלילה, בעודי ישן בסוכה נפתחו ארובות השמיים. טוב לא ממש... מסתבר שאלו היו ממטרות. כדי לא להרטב זזתי למרכז הסוכה. התזוזה הזו חשפה את הטלפון שלי שהיה מתחת לכרית, וכשהתעוררתי הטלפון כבר איננו. עוגמת נפש? ממש לא. אמנם סכום נכבד של כסף הושקע במכשיר  הקטן הזה, אבל אם יש משהו  שלמדתי זה שהכל קורה מסיבה, ובמקום להתבאס על מה שאבד כדאי לראות את הצד הטוב של הדברים - אני משוחרר מטלפונים :) אני לא צריך לענות  לאף אחד. המשפחה  גם כך לא נמצאת, בוס  אין, ואני יכול להיות חופשי מהטכנולוגיה לכמה ימים.

איזה תענוג!! עוד חופש מעוד משהו שהפכנו להיות תלויים בו במידה בלתי סבירה!!



ביום רביעי עזבתי את הסוכה, ויצאתי לכיוון מחנה האקלים הראשון בישראל. מדובר באיחוד של כמה ארגוני סביבה מהמובילים בארץ:  גרינפיס האדירים שאוהבים לטפס על ספינות ומנופים כדי להציל את האדמה ובעלי החיים. מגמה ירוקה שיוצרים מודעות בכל הארץ ובכל הקמפוסים בנוגע להרס הסביבה המקומית על ידי תאוות הבצע השלטונית. החברה להגנת הטבע הותיקה עם הפעילים הצעירים והחמודים שלה. אדם טבע ודין שנותנים את הייצוג המשפטי בכל המאבקים. וכמובן איך לא, פסטיבל אקטיביזם שדואג לאחד את הארגונים והמאבקים. 

לשמחתי יצא לי השנה להכיר  פעילים מכל הארגונים, ושמחתי לראות את כולם מתקבצים תחת סוכה אחת בעמק האלה. הסיבה להתכנסות המשותפת הזו היא הרצון של חברה אמריקאית חובבת נפט וכסף, ושל ממשלה כוחנית ובלתי מתחשבת לעשות ניסוי מזהם ומסוכן. היה יפה לראות אנשים מארגונים שונים משתפים פעולה ביחד, מרימים שלטים, ומכינים אוכל, בלי אגו ובלי תשלום, אלא רק מתוך רצון להציל עוד חתיכת אדמה מהמלתעות האימתניות של ההון והקידמה. 



ביום חמישי, אחרי צילום ענק של "באנר" אנושי (בתמונה למעלה), יצאנו לדרך, אני ועוד שלושה טרמפיסטים לכיוון חוף הבונים, לפסטיבל "ברנינג-מן" הישראלי.  מדובר בפיילוט לפסטיבל האמריקאי, כך שהכניסה היתה בחינם. עקרונות הפסטיבל הם מופלאים בעיני :
- ביטוי עצמי רדיקלי (להראות את המוזרות שבכל אחד)
- הכלה של כל מי שנמצא (כי כולנו מוזרים)
- נתינה (אין כסף בפסטיבל, חולקים אוכל, אלכוהול וכל מה שיש)
- לא  משאירים עקבות (שמירה על הסביבה)

היו שלושה ימים מופלאים של ים, פריזבי, ריקודים, מדורות, מופעי אש, אנשים יפים ומוזרים, שיחות על מהפכה ועל החיים, זריחות ושקיעות, והרבה מאוד חברים. אפשר לומר שגן-עדן זה כאן.



                          



לסיום החופשה עברתי בקיבוץ כדי לאכול ארוחת חג שני עם סבא והדודים. ומשם חזרה לסוכה בשדרה לחגיגה עם חברים, לסגירת מעגל.

החגים נגמרו, שנה חדשה החלה.
הדרך עודנה נמשכת, המסע לשינוי התודעה עדיין קיים.
 אני לא חזרתי לעבוד, אני עדיין מחפש איך ליצור את  השינוי בתוכי ובעולם. אבל נראה לי שהדרך הנכונה לעשות זאת היא לחגוג את החיים האלה. כי כל יום יכול להיות חג. אם נרצה....