אז מה למדנו בקרית המלאכים?

קרית מלאכי
יום חמישי, שעת צהרים.
שישה חברים כבני שלושים, סוחבים מחצלות, שולחנות, אופנים עם עגלות,
מיכלי שתיה ריקים ושקיות מלאות לעבר הפארק העירוני.
בפארק נמצאים עוברי אורח שונים,
אתיופים צעירים, חובשי כיפה מבוגרים, כמה ילדים סקרנים - מה הם עושים?
אנחנו היריד האנושי הנודד,
תבואו בארבע - יהיה מוזיקה, וקרקס ומשחקים הם מספרים.
הילדים מסתכלים על החייזרים, מאיפה הם באו?
אתם מגיעים מתל-אביב? שואל אחד מהם.
כן, אני עונה, איך ידעת?
יש לכם שיער ארוך וקעקועים הוא עונה.
אז ככה נראים תל-אביבים  מסתבר.

קישוטים ושלטים נתלים על העצים.
המחצלות נפרשות, והפטל והקרח מתערבבים במיכלים.
כמה זה עולה? שואלים הילדים.
זה בחינם, אתם מוזמנים.
רק שטפו אחריכם את הכוסות.
אין כוסות פלסטיק?
יש, כאלו ששוטפים ומשתמשים שוב.
אבל אין את השקופים שזורקים?
לא, כאן שוטפים.
מאיפה אתם?
מהדרכים, אנחנו נודדים.
מה אין לכם בית?
לא. אנחנו נוודים.
די נו, למה אתם עובדים עלינו.
לא עובדים, זה באמת.
ומאיפה אתם קונים בגדים.
לא קונים.
ומה עם חזיות?
הולכות בלי.
איזה מוזרים. אז מה יהיה כאן?
מה אתם רוצים?
לא יודעים.

תרבות שירדה מהפסים

היריד האנושי הנודד הוא מיזם חינוכי אלטרנטיבי,
משהו בין פסטיבל לקייטנה,
שמנסה להביא ערכים כמו חופש, קיימות, יצירתיות
לתוך תרבות שקצת איבדה את הדרך,
תרבות של תחרות, אלימות, אנוכיות, ואדישות
תרבות של מסכים ופורנו וצרכנות,
תרבות שמסממת ילדים כדי שיקשיבו למורים משעממים
תרבות שמנסה למשטר אותנו להיות חיילים טובים
תרבות של גזענות, וקבעון מחשבתי,
תרבות שמנסה להכין את הילדים לעולם לא ברור.

היריד הוא מעין פיילוט לבית-ספר נודד,
שעובר בין מקומות נידחים בשולי החיים,
ומנסה להכניס קצת קסם, ושמחה ותקווה,
שיש עוד תרבויות ועוד דרכים.


     


עקרונות ירידיים

אז היריד מנסה להיות חלופה למסגרות קיימות ומסגרת לחלופות מתהוות.
העקרונות של היריד הם:
כולנו מורים ותלמידים - לכולנו יש מה לתת ומה לקבל, בין אם אנחנו מבוגרים או ילדים.

נדודים - היריד הוא נודד, וכך גם חלק מהמשתתפים. הנדודים הם סמל לחוסר היציבות שמאפיין את העידן שלנו, ולעובדה שאנחנו בתקופת מעבר בתולדות האנושות, תקופה שבה הרבה דברים משתנים באופן רדיקלי.

שיתוף פעולה בין מיזמים - פעולה קרקסית שהיו חלק מהיריד הראשון, הם דוגמא למיזם שעומד בפני עצמו, ובו זמנית הופך להיות חלק מהיריד, מתוך רצון לשלב כוחות וליצור אירועים מגוונים וצבעוניים.

התוכן הוא רק אמצעי למפגש בין אנשים - בסופו של דבר כולנו כאן כדי להפגש וללמוד אחד מהשני, מה זה להיות בני-אדם, להיזכר במהות האמיתית שלנו, ולהבין שאנחנו לא נועדנו לשנן חומר למבחנים ולהוציא ציונים, אלא לשחק, לשוחח, לפתח יכולות שכליות, גופניות ורגשיות כדי שנוכל להתמודד היטב עם האתגרים של החיים.




אז איך היה?

ובכן, בתור פעם ראשונה היה נפלא.
כאמור הגענו שישה חברים, אחרי סיור מקדים קצר ושיחה עם המתנ"ס המקומי, ותליית כמה שלטים.
הצטרפו אלינו בהמשך היומיים עוד כמה חברים, וכמובן חברינו הקרקסנים המופלאים.
העברנו סדנאות יוגה, מדיטציה, פריזבי, התעמלות, משחקי לחימה, יצירת בובות מנייר, ג'אגלינג ואקרובטיקה, הורות.
בנוסף היו משחקי לוח (כולל דוקים ענקיים), בועות סבון, סיבובים על עגלת ריקשה מחוברת לאופניים, ערסל שנקרע, מיץ פטל ופירות, ועוד כל מיני פינוקים.

היריד נמשך יומיים, ונכחו בו כמה עשרות ילדים והורים.
חלק מההורים נשארו בערב היום הראשון ושוחחו איתנו על החיים עד השעות המאוחרות של הלילה.
בלילה נשארנו לישון בפארק באופן ספונטני, גם בגלל העייפות וגם בגלל אילוצים.
ממש לפני שנרדמנו, התחילו לפעול הממטרות, אבל לא איבדנו את העשתונות ושמנו על הממטרות סירים.

בבוקר היום השני, קמנו וראינו שכל הציוד נמצא.
התחלנו לארגן שוב את המרחב לאיטנו, הלכנו להתקלח אצל בית הוריו של שלומי,
ואצל אחת האמהות שהתאהבה בנו קשות.
לקראת הצהרים, החלו הילדים להגיע בריצה מבית-הספר, בעיניים נוצצות, מצפים ומחייכים,
לעוד יום של משחקים לימודיים.

היו גם הרבה קשיים -
ציוד שניזוק, הנטייה של המקומיים לזרוק על הדשא את כל הלכלוך, ריבים ומכות בין ילדים.
למרות שבסך הכל כמעט לא היה בכי, והצלחנו לשמור על אווירה טובה ונעימה,
הרבה בזכות החיבור בינינו, השקט שאנחנו מביאים.

שומרי תדר

יש כזה מושג ניו-אייג'י - להחזיק תדר.
היכולת לשמור על שלווה גם כשיש בלגן מסביב,
היכולת לשמוח גם כששיש ילדים בוכים,
היכולת להכיל את הסיפורים הקשים.
אז אנחנו בסך הכל הצלחנו לטעמי להחזיק תדר בצורה מעוררת התפעלות.

היו גם פעמים שלא הצלחנו ואיבדנו את זה,
כל אחד בזמנו ובדרכו,
אבל כאמור, גם אנחנו תלמידים.
למדנו סבלנות, ולמדנו לאלתר, ולמדנו לשחרר.
למדנו שיש לנו מה לתת להורים אפילו שאין לנו ילדים.
למדנו כמה חשובה מוזיקה, וכמה מורגשת חסרונה.
למדנו שיום שישי הוא יום של נקיונות ובישולים, ולכן לא הגיעו הרבה ילדים.

הילדים וההורים למדו שיש אנשים שלא גרים בבתים,
ויש כאלה שלא שונאים ערבים והומואים,
ולא מקללים ולא מרביצים.
ויש כאלה שלא אוכלים בעלי-חיים,
ויש כאלה שכן מאמינים אפילו שהם לא דתיים,
ויש כאלה שאכפת להם מסביבה ומאנשים.

שבת מנוחה

בשישי בערב, כאשר השבת נכנסה לה לאיטה,
פרשנו מן העיר ויצאנו ליער חרובית.
התמקמנו מול תחנת הכוח צפית,
הכנו ארוחת ערב לבבית,
והעברנו את השבת בחדווה יחדיו,
שוחחנו על מה שהיה, שיתפנו את החוויה וניסינו להרגיש את ההוויה.

אני מקווה שנחזור עוד לקרית מלאכי,
ושהיריד הנודד יתפתח וימשיך לקרות,
במקומות שונים, לחבר הרבה אנשים טובים,
לעבוד עם ילדים,
להנות מהחיים, לעשות שיגועים,
ולזכור להיות קצת קוקואים.

אם נרצה...

    

המאסטרים

כולנו מאסטרים.
אני מאסטר, את ואתה מאסטרים.
אמא שלי ואבא שלי הם מאסטרים גדולים. אחותי, חברי.
ילדים קטנים הם מאסטרים גדולים.



מי זה מאסטר?
מישהו שאני יכול ללמוד ממנו.
מישהו שלא מרוכז רק בעצמו. שמקדיש את עצמו למשהו,
שמטפח את היצירתיות ואת היכולות שלו ולא רק את הנוחות של עצמו (למרות שזו גם סוג של מאסטריות).

מאסטר איינשטיין יודה

אז בגדול כולנו מאסטרים,
אבל אני רוצה להזכיר פה כמה אנשים שיצא לי להכיר בשנתיים האחרונות,
והשאירו עלי רושם עז, וגם לימדו אותי רבות על העולם ועל עצמי.

מאסטר גור

בסוף השבוע הזה הייתי נוכח בכנס קהילות אקולוגיות בחוות אדמאמא ליד נתיבות.
המקום הזה נוסד לפני 13 שנה על ידי גור ועירית. הם זוג יצורים חמודים ופעילים ויוצרים, הורים לארבעה ילדים,
ולעוד עשרות או מאות מתנדבים שעברו אצלם בחווה בשנים הללו.

לכנס מגיעים מאות אנשים מקהילות אקולוגיות, או בעלי רצון להיות חלק מקהילה כזו.
כמו בספר בולו בולו, ישנם סוגים רבים של קהילות, שמתרכזות סביב נושאים שונים ומגונים כמו תזונה, חינוך, אומנויות, גידולים שונים, מלאכות שונות.
רוב באי הכנס (כשלוש מאות איש ואישה וילד) דיברו על רכישת אדמה או או קהילה עירונית שתגדל את המזון שלה ותייצר את הצרכים שלה עבור עצמה. אבל היו גם רעיונות על קהילות ניידות. הגיע בחור שבנה בית על משאית, ומחפש כעת קבוצה של אנשים נוספים שרוצים לגור על גלגלים, כדי לקנות שטח חקלאי ולגור בחנייה שלו (אין צורך באישורי בנייה, אם יש בעיה זזים כמה עשרות מטרים). בחו"ל זה נפוץ, כאן זה עוד בשלבים החלוציים.

הקהילה שאני מתכון להצטרף אליה היא גם קהילה ניידת - על אופניים :)
על כך אכתוב בהרחבה בפוסטים הקרובים.

אחזור למאסטר גור.
הוא ממש גור, חמוד ולבבי. בא לך ללטף אותו, לחבק אותו, ובו זמנית להקשיב לו, ללמוד ממנו, להיות בנוכחותו.
הכנס הזה וכל הקהילה מעוצבים בדמותו (וגם בדמותה של עירית זוגתו, שאותה אני פחות מכיר), מצד אחד אנרכיה מוחלטת, חוסר בחוקים ברורים, אי-סדר, ועבודה בקצב מאוד נינוח ואיטי, ומצד שני התחשבות רבה בזולת, שמירה על ניקיון והגיינה ושלכולם יהיה נעים, ועידוד של יצירה ועשייה כל הזמן.

במקום יש מבנים מבוץ, וכיפות גאודזיות, ערוגות ועצים, סדנת מלאכה ובית יצירה.
גור הוא מין אבא/מורה/תומך של תנועה שלמה של אנשים שרוצים לחזור לחיות בשלום עם אמא אדמה.

גור ועירית והמקום שלהם, הם מקור השראה לעשרות קהילות ומיזמים שקמו ויקומו בשנים הקרובות.
תודה !!

גור רותם. צילום: אופיר רותם

מאסטר סג'

סג' הוא מאסטר קצת מוזר.
הוא לא בדיוק הדמות החינוכית שהייתם מצפים ממאסטר. איך נאמר זאת, הוא קצת בדלן וקצת שובב.
אבל סג', כמו עוד ממציאים רוחניים, המציא שיטת תרגול משלו - פריזבי יוגה.

נפגשנו לפני כשנה באירוע של הברנינג-מן הישראלי בחוף הבונים.
שנינו היינו עם הצלחות המעופפות שלנו. הצעתי לו משחק, והוא הציע לי תורה.
נעמדנו זה מול זה, יחד עם איציק הידישע ראסטמן, והתחלנו לשחק.
מדובר על משחק ממרחק קרוב, כאשר הדגש הוא על דיוק וזרימה. כל הזמן הפריזבים באוויר בתנועה.

כל כמה זמן סג' העיר הערה על אופן הזריקה או על חוסר הריכוז.
כמו כל מאסטר טוב, הוא לא ניסה להיות נחמד, אלא ישיר ולעניין -
תן ככה, תפסיק לדבר שטויות, שמור על המרחק, תנשום!!
בהתחלה זה היה נראה לי מוזר כל העניין, למה כל-כך רציני. ואז הבנתי שסג' הוא מאסטר, שצריך שותפים, והוא רוצה את השותפים הכי טובים שיכולים להיות לתרגול הפריזבי-יוגה, כי איכות התרגול היא לפי רמת השותפים לתרגול.
סג' רצה ליצור לעצמו שותף למשחק ברמה גבוהה.

אתמול, פה באדמאמא, אחרי שנה של אימונים מזדמנים,
תרגלנו אני, סג', איציק וגילי במשך שעה פריזבי יוגה עם שלוש צלחות.
איזו התעלות, איזו התמקדות.
הכל נעלם מסביב. אין צרות, אין בעיות, אין עבר ועתיד, רק הרגע.
תפיסה של שני פריזבי בו-זמנית בשתי ידיים, ומסירה של כל אחד מהם ביד שונה לכיוון אחר.
תודה מאסטר סג' על שחשפת אותי לאסכולה שפיתחת ותודה על התרגול המשותף :)

עוד מאסטר מלמד תלמיד איך לזרוק לו את הפריזבי:

                   

מאסטר ריי

השבוע ביקר אותי חבר שהוא מאסטר אדיר.
ריי הוא מתכנת ויזם, חוקר טכנולוגיות חדשות, קונספירציות עולמיות, ותורות עתיקות ונסתרות.
לפני שלושה חודשים ריי עבר תהליך שבמהלכו הוא הפסיק להיות זקוק לאוכל כדי להתקיים.
הוא שותה מדי כמה ימים איזה שייק, וגם שותה מיצים למיניהם. כל שבוע הוא עושה יום אחד לפחות גם ללא שתייה.
ריי הוא בחור גדול וחזק, יפה תואר ואוהב חיים.
הכרנו בשלב ההכשרה במהפכה של אהבה. שנינו בחורים גבוהים ואופטימיים. שנינו אוהבים להנות מהחיים.

איני מבין עדיין איך עובד העניין הזה של לא לאכול, וזה גם לא מושך אותי במיוחד להתנסות בזה, אני נהנה מאוכל ומכל תהליך ההכנה שלו.
אבל אני מאמין שזה אפשרי.
ברגע שסיפרו לי שיש אנשים שעושים זאת, איני יודע מדוע, לא עלה ספק בליבי. זה היה נשמע לי הכי הגיוני.
איני יודע מדוע. אני אדם ספקן וביקורתי מטבעי, אך דווקא בנושא הזה לא הופיעו אצלי ספקות. מבחינתי זה אפשרי, וריי וחברים נוספים הם הוכחה חיה לכך.
אם אתם רוצים לדעת על מה מדובר אתם מוזמנים לקרוא את המאמר שריי כתב בשבוע שעבר:
חיים פראנים- החיים ללא צורך במזון / עדות אישית, או לבקר באתר שריי פתח בעקבות הפניות הרבות של מתעניינים.

מעבר לשאלה האם  להאמין שזה אפשרי או לא, יש כאן עניינים מהותיים ומרתקים של מוכנות, של אמונה.
מוכנות לוותר על עונג פיזי ורגשי שלוקח חלק מאוד גדול מחיי היום-יום שלנו.
ואמונה שאנו יכולים לחיות אחרת מכל מה שלימדו אותנו, ובניגוד לחוקי המדע המוכרים.

מה זה אוכל? איך יראו חיינו בלי אוכל? זה סוג של התנזרות.
אבל כמו שריי מסביר, זו גם מתנה גדולה מאוד.
זה מוריד את התלות שלנו במציאת מזון והכנתו, זה משחרר הרבה מאוד זמן לדברים אחרים,
וזה גם מחזק יכולות רוחניות חבויות שנמצאות בתוכנו.
זה מעדן את הרגשות ומקצר את זמן השינה, מאפשר לך להתמלא באנרגיה בכל רגע ובכל מצב.
בסך הכל נשמע לא רע...

מאסטר ריי מלמד אותי למוסס גבולות, להאמין בלא אפשרי,
להיות מוכן לוותר על עונג חושני בעבור משהו עילאי.
תודה!

מאסטר ריי בזמן תהליך ה-21 יום של התמרה להזנה פראנית