יום יום חג

איזה שבוע עבר עלי...

סוכות כזה מזמן לא היה  לי - בלי עבודה, בלי משפחה, ואפילו בלי טלפון.
חופש מוחלט!

לפני שבוע ההורים שלי טסו  לחו"ל לבקר את אחי שגר בתאילנד והשאירו לי את האוטו. אחותי החליטה להשתתף בסדנה במשך שבוע, וכך נותרתי בערב החג לבד. בודד וגלמוד? ממש לא.  זו הייתה הזדמנות מצוינת להגשים חלום ולבנות סוכה במרכז העיר.

הכותרת: סוכת שלום. כמו זו  ששלומית בנתה בשיר המפורסם.

המיקום: שדרות רוטשילד. זכר לשדרת האוהלים בשנה שעברה. שדרה שיותר מכל סימלה עבורי ארעיות, חברותא ושותפות גורל. כמו המהות של חג הסוכות.

החברה: חברים ועוברי אורח. אנשי מחאה ומהפכה של אהבה. כל מי שרצה לחגוג את החג ביחד ולוא דוקא בחברת המשפחה הביולוגית.

זו פעם ראשונה שאני בונה סוכה. טוב לא ממש אני בניתי אותה. אני רק אמרתי לכמה חברים - בוא  נבנה סוכה, וזה קרה. 

היופי בסוכה הזו היא שכולה היתה מחומרים ממוחזרים. שקל לא  הוצאנו עליה.

את הקרשים  - מצאנו, הבדים - אנשים הביאו מהבית, את הסכך - הורדנו מעצים בשכונה (באישור השכנים כמובן), ועל הקישוטים ניצחה חברה  שמומחית בהכנת דברים יפים מפסולת אנושית כמו קרטונים ובקבוקי פלסטיק. ויצאו דברים ממש יפים!! רק את ארבעת המינים הלכנו לקנות בכיכר רבין. עדיין לא מצאתי באיזור עצי אתרוגים...

בנינו את הסוכה בצהרים וחיכינו. התחיל טפטוף קל. רוב  מי שהיה  בבנייה כבר הלך לארוחת חג או  הביתה, וכך נותרנו אני, אמיר, לירון, בציפייה לראות מי יגיע בערב. אם נבנה אותה, האם הם יגיעו?

                

הערב הגיע ואיתו הגיעה שמחת החג - אורחים רבים באו, כ-30 אנשים חגגנו יחדיו את ארוחת החג, היתה מוזיקה, והיתה אחווה. כל מי שהגיע נהנה. מזמן לא ניהנתי ככה בארוחת חג. יש משהו בחגיגה בחוץ, בסוכה, שנבנתה ביחד, בלי תכנון, פשוט מתוך רצון לחלוק את השמחה ואת האהבה.

במהלך היומיים הקרובים הייתי בסוכה לסירוגין. אנשים באו והלכו. היו זקנים עם מטפלות שרצו לשבת קצת בסוכה ולנוח. היתה בחורה צעירה שרצתה להיכנס ולברך את הסוכה. היו כאלו שרצו לנהל שיחה על המיקום האסרטרטגי  שלה ועל עתיד המחאה. כל המפגשים  היו מרגשים. כל מי שעבר, גם אם לא עצר, הסתכל והסתקרן והתעניין. המיצג עבד. הסוכה הפיצה את האור שהיא היתה אמורה. 

ביום שלישי בלילה, בעודי ישן בסוכה נפתחו ארובות השמיים. טוב לא ממש... מסתבר שאלו היו ממטרות. כדי לא להרטב זזתי למרכז הסוכה. התזוזה הזו חשפה את הטלפון שלי שהיה מתחת לכרית, וכשהתעוררתי הטלפון כבר איננו. עוגמת נפש? ממש לא. אמנם סכום נכבד של כסף הושקע במכשיר  הקטן הזה, אבל אם יש משהו  שלמדתי זה שהכל קורה מסיבה, ובמקום להתבאס על מה שאבד כדאי לראות את הצד הטוב של הדברים - אני משוחרר מטלפונים :) אני לא צריך לענות  לאף אחד. המשפחה  גם כך לא נמצאת, בוס  אין, ואני יכול להיות חופשי מהטכנולוגיה לכמה ימים.

איזה תענוג!! עוד חופש מעוד משהו שהפכנו להיות תלויים בו במידה בלתי סבירה!!

ביום רביעי עזבתי את הסוכה, ויצאתי לכיוון מחנה האקלים הראשון בישראל. מדובר באיחוד של כמה ארגוני סביבה מהמובילים בארץ:  גרינפיס האדירים שאוהבים לטפס על ספינות ומנופים כדי להציל את האדמה ובעלי החיים. מגמה ירוקה שיוצרים מודעות בכל הארץ ובכל הקמפוסים בנוגע להרס הסביבה המקומית על ידי תאוות הבצע השלטונית. החברה להגנת הטבע הותיקה עם הפעילים הצעירים והחמודים שלה. אדם טבע ודין שנותנים את הייצוג המשפטי בכל המאבקים. וכמובן איך לא, פסטיבל אקטיביזם שדואג לאחד את הארגונים והמאבקים. 

לשמחתי יצא לי השנה להכיר  פעילים מכל הארגונים, ושמחתי לראות את כולם מתקבצים תחת סוכה אחת בעמק האלה. הסיבה להתכנסות המשותפת הזו היא הרצון של חברה אמריקאית חובבת נפט וכסף, ושל ממשלה כוחנית ובלתי מתחשבת לעשות ניסוי מזהם ומסוכן. היה יפה לראות אנשים מארגונים שונים משתפים פעולה ביחד, מרימים שלטים, ומכינים אוכל, בלי אגו ובלי תשלום, אלא רק מתוך רצון להציל עוד חתיכת אדמה מהמלתעות האימתניות של ההון והקידמה. 

ביום חמישי, אחרי צילום ענק של "באנר" אנושי (בתמונה למעלה), יצאנו לדרך, אני ועוד שלושה טרמפיסטים לכיוון חוף הבונים, לפסטיבל "ברנינג-מן" הישראלי.  מדובר בפיילוט לפסטיבל האמריקאי, כך שהכניסה היתה בחינם. עקרונות הפסטיבל הם מופלאים בעיני :

- ביטוי עצמי רדיקלי (להראות את המוזרות שבכל אחד)

- הכלה של כל מי שנמצא (כי כולנו מוזרים)

- נתינה (אין כסף בפסטיבל, חולקים אוכל, אלכוהול וכל מה שיש)

- לא  משאירים עקבות (שמירה על הסביבה)

היו שלושה ימים מופלאים של ים, פריזבי, ריקודים, מדורות, מופעי אש, אנשים יפים ומוזרים, שיחות על מהפכה ועל החיים, זריחות ושקיעות, והרבה מאוד חברים. אפשר לומר שגן-עדן זה כאן.

                          

לסיום החופשה עברתי בקיבוץ כדי לאכול ארוחת חג שני עם סבא והדודים. ומשם חזרה לסוכה בשדרה לחגיגה עם חברים, לסגירת מעגל.

החגים נגמרו, שנה חדשה החלה.

הדרך עודנה נמשכת, המסע לשינוי התודעה עדיין קיים.

 אני לא חזרתי לעבוד, אני עדיין מחפש איך ליצור את  השינוי בתוכי ובעולם. אבל נראה לי שהדרך הנכונה לעשות זאת היא לחגוג את החיים האלה. כי כל יום יכול להיות חג. אם נרצה....