וואבי סאבי

כשהייתי סטודנט באוניברסיטה לקחתי קורס של המומחה לתרבות יפן, יעקב רז, שנקרא - 'יופיו של הבלתי מושלם'. מאוד נהניתי מהקורס, ועל אף שלמדתי למבחן וכתבתי בשקיקה את כל התובנות המעמיקות שלי על השאלות הקיומיות,
קיבלתי ציון 47. יעני נכשל כבד.

זה היה הקורס היחידי שנכשלתי בו באוניברסיטה.
היה בזה משהו מאוד סמלי, להכשל בקורס שמדבר על היופי שבחוסר שלמות.
החלטתי להשאיר זאת כך ולא לגשת למועד ב'. לקבל את החוסר שלמות שבי.

וואבי סאבי הוא גם ספר שאת כריכתו אפשר לראות בתמונה.

נתקלתי בכמה עותקים של הספר הזה במקום שאליו הגענו אתמול במסענו - הנקודה ה-12 במושב שדה צבי.

מדובר במקום סוריאליסטי ומקסים בלב מושב די שומם בדרום הארץ. אבל קרו עוד הרבה דברים בדרך לכאן, אז אני אחזור לכך בהמשך...


בניית בתים שיעור לחיים

את השבוע התחלנו בעבודות טיוח ושיפוץ של בית המתנדבים מבוץ באדמאמא (הבתים הם מבוץ, לא המתנדבים).
למדנו להכין בוץ מתערובת של אדמה, חול, זבל סוסים ומים,
ולטייח איתו את הקירות, התקרה והרצפה, לפלס ולהחליק, לשמן ולהדק.
מדהים איך בימינו, כאשר נדמה שלהשיג או לבנות בית זו משימה כמעט בלתי אפשרית,
נמצא ידע כל-כך רב ופשוט לאיך לבנות בית בעצמנו, בחומרים שזמינים לכולנו.
נכון שרק שיפצנו ולא בנינו, וזה בית שהוא יותר מאורה לאדם אחד,
אבל הידע קיים, רק צריך למצוא מקום, ולקום ולעשות.

שימון בית הבוץ הקטן באדמאמא

מעבר ללימוד הטכני של עבודות הטיוח, ישנו גם הלימוד הפנימי והקבוצתי.
איך לעשות את הדברים ביחד.
יש מי שמכיר את הטכניקה, ומלמד ומסביר.
בתור מורה צריך להתמודד עם הקושי של הלימוד -
לאפשר טעויות, להעיר גם כשלאחר לא תמיד יש סבלנות,
מתי להפסיק ולעשות בעצמך כשיש דברים קריטיים.

בתור תלמיד צריך לדעת איך לקבל הערות, בלי לחזור למערכת החשיבה שנותנת ציונים לכל דבר.
צריך לדעת מתי להיות המורה של המורה, ללמד אותו סבלנות וענווה, ולהבין שהוא למעשה תלמיד כמונו,
רק עם ידע ונסיון רב יותר בנושא מסוים.

תמיד קיים המתח בין הרצון שמשהו יצא טוב ויפה,
 לבין הרצון שמישהו שעושה משהו בפעם הראשונה יתנסה וילמד.

כאן נכנס אלמנט הוואבי סאבי,
ההבנה שהננו יפים בחוסר שלמותנו - היצירה, וגם המורה והתלמיד.

במהלך השבוע התמודדנו רבות גם עם הפערים בינינו,
מבחינת רצון לעבוד, שעות קימה והתעוררות,
הצורך בעשייה של דברים נוספים כמו בישול, טיפול בציוד, טיפול בגופנו ובנפשנו.

זה יצר לא מעט מתחים בינינו שאנו עדיין מנסים לפתור,
בכל יום ויום עלינו לגלות סובלנות לצרכים ולהרגלים של כל אחד מאיתנו.
זה שלב הכרחי בהתהוות של כל קהילה.
הוא מאתגר ומתסכל ומגבש בו זמנית.
הוא בלתי מושלם כמונו,
וזה יפהפה בעיניי

הפסקת שירה

ביום שלישי גילינו שיש לכמה מאיתנו עניינים במקומות אחרים.
אחד הדברים שאליהם רצינו להגיע הוא מעגל שירה שמתקיים אחת לכמה שבועות בכיכר רבין.
מכל קצוות הארץ מגיעים אומנים, זמרים ונגנים,
מתיישבים יחדיו במעגל במרכז הכיכר,
מניחים שולחן עם קטורת ונרות במרכז,
ומזמינים אנשים להצטרף לשירה מרוממת נפש,
חלקה בעברית חלקה בשפות אחרות.

המעגל הזה מתקיים בעוד כמה ערים בעולם בו-זמנית,
והוא מהווה התכנסות של שבט מאוד מיוחד של אנשים,
היפים, ריינבואיסטים, ושאר אנשי שוליים לבביים,
שמגיעים לעיר, ללב הבבילון, כדי להתאחד,
ולהזכיר לעצמנו ולאחרים שאנחנו בסך הכל רוצים לאהוב.

בסוף השירה, בסביבות השעה אחת-עשרה,
פתחנו את המעגל ואחזנו ידיים. היינו כמה מאות אנשים והקפנו את רוב הכיכר.
השוטרים שהגיעו לוודא שאנו מסיימים בזמן נשארנו פעורי פה,
ומלמלו שדבר כזה יפה הם עוד לא ראו.
ובאמת אי אפשר להעביר את התחושה במילים, צריך לבוא ולהרגיש.
המעגל הבא יתקיים ב-28.7 . מוזמנים:)

מעגל שירה בכיכר רבין - צריך להיות ולהרגיש כדי להבין

קפקא על החוף

למחרת בבוקר קמתי לפנות בוקר לראות את המשחק המותח ביותר בסדרת הגמר של ה-NBA,
אחד הדברים האחרונים שעוד מעניינים אותי בתרבות השואו ביזנס האמריקאית.
לאחר המשחק המותח והמרתק,
יצאתי עם כמה חברים לבית המשפט באשקלון כדי להוכיח את חפותנו.
לפני חצי שנה, בזמן מבצע עמוד ענן, יצאנו לשדרות, כדי להביע תמיכה בתושבים,
להראות שאכפת לנו, ולהראות לעצמנו שאנו לא פוחדים מאזעקות וטילים.
לצערנו השוטרים במקום לא כל-כך היו מרוצים מההמצאות שלנו במקום,
והחליט לתת לנו קנס על היותנו מפגע בטיחותי, בכך שאנו משמיעים מוזיקה בעת מלחמה.

אחרי שסירבנו לשלם את הקנס והחלטנו להשפט,
נרתם חברנו ספי, עורך-הדין טוב הלב, ומיד נכנס לעניינים,
הוא התקשר למנהל הסופרמרקט שלידו עמדנו כדי לברר את עוצמת המוזיקה שהיתה,
בדק את התקנות הסבוכות והקפקאיות שעל פיהן ניתן לתת דו"ח על רעש,
והדפיס מפה כדי לתשאל את השוטרים היכן עמדנו ולהראות שאין להם מושג.

אחרי כל זה, הגענו למשפט, והשוטרים, שהם העדים של התביעה, לא הגיעו.
חברנו העורך דין התאכזב מאוד, ואף שקל לבקש פיצויים על החזר יום עבודה,
אך השופטת מיד איימה בדחיית המשפט,  כדי לאפשר לשוטרים  להיות נוכחים,
כי פשוט אחד מהם הלך למילואים ושכח להודיע...

ויתרנו על פיצויים, ואף קיבלנו הזדמנות להסביר מדוע היינו בשדרות.
אמיר שהיה זהשבפועל קיבל את הקנס,
ניצל את הבמה ונשא נאום חוצב לבבות על היותנו משרתים של האהבה.
הוא העניק ברכה לתובע וגם לשופטת, שסירבה לקבלה מתוקף היותה בתפקיד,
וביקש שנצלם תמונה, למרות שהשופטת לא הרשתה, אבל חייכה :)
 הנה היא לפניכם:

אמיר הנאשם המזוכה, צוחק על גורלו הקפקאי

מכיוון שהגענו חמישה חברים והמשפט הסתיים מוקדם מהצפוי,
התקשרנו לחבר מקומי שלקח אותנו לחוף באשקלון.
אכלנו פירות, שתינו לימונדה מתוקה עד אימה,
והודינו לשוטר היקר, שקבע לנו את הפגישה הזו, כבר לפני חצי שנה.



יוצאים לטיול - בשעה טובה

אחרי האתנחתא לשירה ולעיסוקים נוספים, חזרנו אחד-אחד לאדמאמא.
סיימנו את העבודות האחרונות על בית הבוץ והעגלות, והתכוננו ליציאה.
למרות הנסיון לתאם ולהכין את עצמנו, בכל זאת נוצר מצב שלקראת היציאה
התמהמנו וכבר נהיה די מאוחר, והשקיעה התקרבה.

היה הרבה מתח באוויר,
גם אני הייתי כבר לחוץ ללכת , וגם הרגשנו שבאדמאמא כבר היה רצון שנלך,
לא כי לא אהבו אותנו, אלא כי זה הכניס את המקום למצב של אי-ודאות,
והיה רצון של אנשי המקום להתייצב, בינם לבין עצמם, והנוכחות שלנו הקשתה על כך.

בסוף יצאנו בטקס משעשע של גזירת סרט כחול,
והתחלנו לרכב לעבר שדה-צבי בקצב מאוד רגוע.
נתקלנו פעם ראשונה בעליות תלולות עם העגלות,
ואודי, שהצטרף אלינו השבוע, והיה בלי עגלה, נרתם למשוך את גלסקי שסחב את העגלה הכי כבדה.
אחרי עצירה בחווה קטנה מלאה בגורי חיות מכל הסוגים,
המשכנו לרכב עד השקיעה ועצרנו לחניית לילה בשדה חיטה.

אודי סוחב את גלסקי שסוחב עגלה. טולה מבסוטה

בבוקר יצאנו בשעה מעט מאוחרת כך שכבר נהיה חם.
היו גם כמה נפילות לא נעימות, אבל למרות הכאב, המשכנו והגענו,
לנקודה ה-12 בשדה צבי.

איך שנכנסנו לישוב, התבלבלנו בניווט ומיד התפזרנו,
כל אחד המשיך לכיוון אחר, ולמשך כחצי שעה היינו מפוזרים לחלוטין.
כשהגענו לבית הנקודה ה-12, הוא היה ריק מאדם.
ישבנו בחוץ וחיכינו, עייפים, צמאים, כואבים וקצת עצבניים.

אבל ברגע שהגיע דורון והזמין אותנו פנימה, נתן לנו מזון ושתיה,
וסיפר לנו על עצמו ועל המקום, מיד הלב התמלא בשמחה והודיה.

המעבר החד בין קושי ועצבים,
לבין פליאה ושמחה, עוזר לי להבין,
שחלק בלתי נפרד מהמסע זה להתעצבן ולהתרונן, וליפול ולקום, ולהתאכזב ולהתאהב.
זה היופי, זה הוואבי סאבי,
אפשר לראות אותו בכל רגע אם בוחרים בכך.

אם נרצה...