שברי את הטלוויזיה ובואי נתעורר

וכיתתו טלוויזיותיהם לאדניות ושלטיהם למזמרות
ועם לא ירים על עם חרב, ולא ידעו עוד צריכה חסרת טעם מהי

מיצג פירמידת הטלוויזיות בפסטיבל השלום בפארק הירקון

אני יושב בסלון של הורי ומקשיב בלית ברירה לחדשות.
המרקע דולק חלק גדול מהזמן על ערוצי המלחמה - חדשות השעה כלשהי בברברת בלתי פוסקת.
אני רואה את ההיפנוזה שהיטלויזיה יוצרת, את הפחד שהיא מפיצה
ורוצה לשבור אותה, שתפסיק להרעיל את המוח.



     



אבל אני לא עושה את זה,
אז אני יוצא החוצה לעשות מדיטציה, לנשום קצת.


אני מסביר להורים שלי שהטלוויזיה מפיצה בורות, מראה תמונה חד צדדית וצרה של המצב,
ממסגרת ומקבעת את המציאות, מעוותת את האמת, מגבילה את השיח, זורעת פחד, מעודדת צריכה ועוד צריכה.
אבל זה לא עוזר.
הבהייה נמשכת, אז אני כותב פה בבלוג ושם עוד קליפ על לשבור את הטלוויזיה:



        

לפעמים אני תוהה מה יותר מוזר, שעדין קיים מכשיר כזה שמשדר כל הזמן דברים בלי יכולת להגיב אליהם,
או אנחנו, שעדין בוהים בדבר הזה ומתמכרים לאלחוש שזה יוצר אצלנו.
לפעמים בא לי לצלם את הזקפה של רוני דניאל כשהוא מדווח מהשטח לבוש באפוד,
או או להוציא את המקל מהתחת של יונית לוי ולשמוע אותה מדברת כמו בן-אדם ולא כמו רובוט סמכותי אך אנושי.
לפרסם פרסומת אמיתית כמו זו של קוקה קולה, ולא השלטים הצבעוניים שנמצאים כעת בכל שלטי החוצות,
או לאונן על איזה פרסומת עם מסרים מיניים בוטים.
אבל זה לא קורה.

אז אני פותח דף פייסבוק ואוגר בו תמונות של איך הטלוויזיה מוצצת לנו את התבונה האנושית שנותרה בנו.
הנה כמה תמונות משם:

התפתחות הטלוויזיה לאורך העשורים

שב! אמרתי לך לא לקרוא או לחשוב בעצמך

לפעמים אני תוהה כמה זה משנה,
ולמה זה עדיין נוגע בי,
ולמה אני לא פשוט טומן ראשי בחול או עובר לארץ אחרת,
אבל אז אני נזכר שזה בגלל שאכפת לי
ובגלל שאני אוהב את האנשים שמסביבי
ורוצה לראות אותנו חיים ומאושרים.

כשהייתי נער גדלתי מול הטלוויזיה.
התרגשתי מאוד מכך שיש ערוץ סרטים וערוץ סדרות ואפשר לצפות כל היום,
וזה מה שעשיתי.
צפיתי וחיכיתי לפרק הבא לסרט הבא.
רק בצבא כשגרתי תקופה בלי טלוויזיה גיליתי כמה זמן פתאום מתפנה,
וכמה דברים אחרים יש לעשות כשלא בוהים במסכים.
אבל היום יש לנו מסכים יותר מתוחכמים,
מסכי מגע, ורשתות חברתיות, והמון תוכן זמין וחינמי.
אז אני גם מייצר כזה תוכן בתקווה שזה יגע במישהו,
ואז אולי גם נוכל לגעת אחד בשני באמת,
עם הידיים, עם העיניים, עם הריח, עם הלשון.

נבכה ונצחק כמו פעם כמו תמיד,
ונרגיש מחדש, ונבחר להתמודד עם המציאות המטורפת שיצרנו,
וננסה לתקן את שקילקלנו, ולבנות מחדש את שהרסנו

אם נרצה...

"יש דברים שהם קיימים בפנים ואנחנו כאילו לא...לא מודעים אליהם.
כולנו צינים כל הזמן, כל כך הרבה וכאב חושים ופותחים עיתון ואומרים: נו, עוד אסון.... אבל זה לא ככה.
חבל ש...שהגענו לכזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה
אני יודעת שאני התעוררתי , אני התעוררתי באיזושהי צורה"

היריד האנושי הגדול על הכוכב הכחול

כולנו נמצאים פה ביחד

המציאות בשבוע האחרון די דחוסה.
אני מרגיש ימים עמוסים גדושים ומתישים.
וזה לא רק החום.

התקופה מזכירה לי את הזמן שלפני מלחמת לבנון השנייה.
גם אז היה מונדיאל.
אני הייתי אז בגרמניה, נהנה מבירה קרה,
מאווירה שמחה ברחובות, ובעיקר מזמן איכות עם חבריי הטובים.
חזרתי לארץ שבוע אחרי תחילת הלחימה,
מעבר חד מהענן הורוד שעליו ישבתי
לתוך מציאות של מקלטים, פחד והתלהמות.
זה מאוד עזר לי להבין שמקומי הוא בסרבנות.
לסרב להילחם עבור חבורת מושחתים,
שמנסים לשלוט בנו בעבור קצת שלמונים.

מדהים כמה חדים כאן המעברים.
לרגע כאילו כלום לא קורה.
הדיכוי מתאפשר על אש קטנה, בלי יותר מדי התנגדות,
המחאה שהיתה נעלמה תחת עול הפרנסה,
והתיירות פורחת.
בתחת.
תרתי משמע :)

בין רגע הכל משתנה,
החדשות הופכות להיות רציניות ומשמימות
(כמה אפשר לשמוע ראיונות עם ראש העיר של החטופים
שמספר שעיריית אלעד עושה כל מה שאפשר כדי לעזור
למשטרה ולצבא לעשות את עבודתם),
ומנגד הרשתות החברתיות בוחשות וזועקות.

ברקע יש מונדיאל והאח הגדול,
ונראה שכולם עסוקים, ובו זמנית ישנים.
מצד אחד מתמלאים בפחד,
מצד שני נהיים אדישים,
כמה אפשר להתעסק בפליטים נרדפים
או באסירים פלסטינים שנכלאו ללא משפט ולכן שובתים רעב,
ובחברי הכנסת שרוצים לדחוף להם אינפוזיה לורידים,
כאילו היו אווזים מפוטמים שצריך לשמור בחיים.

ואני,
איפה אני בתוך זה,
מתמכר בהנאה לחדשות המבעיתות,
מחפש את האמיתות שמסתתרות בתוך כל הידיעות החצי שקריות.

תמיד יש את הפחד הזה שהמצב יתדרדר,
שפתאום הכל יקרוס,
מלחמה תפרוץ,
הכלכלה תתרסק,
המשבר האקולוגי יתן לנו בראש.

ויש את הציפיה שזה יקרה,
כי כמה אפשר לראות אנשים ישנים,
מתעסקים בדברים שהם לא אוהבים,
רק כדי להישאר באיזור הנוחות של העבדים.

אתמול ישבתי בפלא ושמעתי צרחות בבית של השכנים,
לתומי דמיינתי שאלה צעקות של אמא ובת שעוברות ריב התבגרות,
הסתבר שיש שם אבא מכה,
אבל אי אפשר לפנות למשטרה כי הם שחורים.

ויש לי עוד חבר שחור,
שרוצה לקנדה לנסוע,
כדי לא להיכלא.
אבל הוא לא יכול לקבל אישור,
אז אני מנסה לעזור לו להתמצא בנבכי הבירוקרטיה,
שמאוד לא מצטייננת באמפטיה.
ואולי בכלל זה הוא שעוזר לי
להשקיט את מצפוני

ומה אני אעשה עם כל זה
מה אני עושה?
יריד אנושי נודד בקרית מלאכי

מה בכלל זה אומר?
ולמה קרית מלאכי?
ויש לכם אישור?
ומה עם לו"ז?
ומה כבר תספיקו בביקור כזה חפוז?

הסתובבתי כל השבוע ושלחתי הודעות
עם טליה אהובתי, ויקיר יקירי
וציירתי שלטים ועשיתי רשימות
של ציוד שניקח, ושל תוכן שנביא
ובתוך כל זה שכחתי את עצמי
כי כל המסע הזה הוא בכלל פנימי

לחבר בין אנשים ולבבות
ולהצליח להקשיב ולהרגיש ולראות
ומתוך העשייה לקוות שתגיע איזה הארה
איזה חיבור מופלא לקוסמוס, לבריאה

יש בי חזון שעדיין לא ביטאתי אותו בשלמות,
על קבוצה נודדת שיוצרת ולומדת
חלופה למסגרות קיימות
ומסגרת לחלופות מתהוות
שבתוכה נצליח להגשים זה לזו את החלומות

חלומות על שלום
ולגדל לעצמנו זנב
ושכל אחד מאיתנו ירגיש נאהב
וליצור בית-ספר לאמנות החיים
ולדעת לסמוך על אנשים

בינתיים אני יושב כאן וכותב לי בבלוג
יחפן מפונפן עם פריבילגיות של מלייאן
עם משפחה אוהבת ותומכת ומלא חברים טובים
כנראה שאני עושה משהו טוב בחיים

ואת הטוב הזה אני רוצה לחלוק,
כי זו הדרך היחידה באמת להרגיש שמחה
לחלוק את השפע והאושר
ולהבין שרוב הסבל נובע משכחה

שכחה שאנחנו נצחיים
ושהזמן הוא בסך הכל אוסף של רגעים
ואם זוכרים לראות ולגעת באחרים
אז החיים באמת יפים

את כל הטקסט הזה אני מקווה להגיש יום אחד בספוקן וורד (מילה מדוברת)
ושזה ייתן לי כוח ליצור ולשמוח עוד ועוד ועוד ועוד....

אם נרצה...

ובינתיים הקטע הנפלא של נביא המילה המדוברת, גיל הרון סקוט - "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה"