המלצה - לראות את כל הסרטונים בפוסט עד סופם, הם ממש חזקים!
בריאת מציאות
נווה ארז,
עוד התיישבות קטנה בלב הסכסוך שמתחולל בארץ הזו כבר מאה שנה ויש אומרים כבר אלפי שנה.
בתחילת 2013 הגיעו לכאן קהילה של היפים אקולוגים רוחניים וחמודים שהתגלגלו לכאן אחרי גלגולים רבים בתור קהילה בעין-כרם, אדמאמא, ארסוף, יקנעם, ומצוקי דרגות. הם התיישבו בפאתי היישוב מתוך אמונה שכאן, בארץ ללא חוק, שבו יהודים מתיישבים על פי צו ליבם, ולא על פי צווי מנהל, הם יוכלו להתבסס כקהילה שמחוברת לאדמה. כמה מתיישבים ותיקים לא חשבו כך, ובסוף-שבוע אחד שבו חברי הקהילה נעדרו כולם, הם גלגלו את הכיפה הגיאודזית שלהם במורד הגבעה והרסו את ההתיישבות של הקהילה הצעירה. חברי הקהילה הפצועה התפזרו להם, והחליטו לנסות את מזלם בקהילות אחרות ומיזמים אחרים.
רצה הגורל ובאותו סוף-השבוע התגבשה ויצאה לאוויר העולם קהילה על אופניים. זה קרה בכנס קהילות אקולוגיות שהתרחש באדמאמא, אותו המקום שבו התגבשה גם הקהילה שעזבה את נווה-ארז, קהילה שלמשך תקופה קצרה כינתה את עצמה 'ואהבת'לה'. לפני שבוע הגיעה קהילה על אופניים בפעם השנייה לנווה-ארז כדי להקים כיפה גיאודזית במקום.
למעשה קהילה על אופניים לא הגיעה לנווה-ארז, אלא לגבעה אחת ליד.
מתוך הקהילה שהתפזרה לה, נותרו מספר פליטים שהחליטו להשאר בסביבת נווה-ארז. אחת מהם, אמלי, החליטה להגשים חזון שקיים אצלה כבר שנים רבות - להקים מקום. היא עברה לגבעה שליד נווה-ארז, הביאה לשם מים, דיברה עם הרשויות והחלה להקים מקום של ריפוי, מקום של חיבור.
 |
| הקמת הכיפה על הר בריאה ברקע נווה ארז |
למקום הזה היא החליטה לקרוא 'הר בריאה'. מקום לאירוח, מקום לנוח, מקום לרוח.
והרוח שם חזקה. היא נושבת מסביבך, היא נושבת בתוכך. היא מפיצה בך רעיונות שמתפזרים בתוכך כמו זרעי זקן הסב.
האדמה בהר בריאה היא סלעית, אך בריאה. הצמחיה מאוד חד-גונית - בעיקר סירה קוצנית. החיות - נמלים, חרקים, ומעט ציפורים. מאז שאמלי הגיעה להר בריאה, נשתלו במקום כבר כמה עצים, התחילו לנבוט עוד צמחים, ומגיעות הרבה יותר ציפורים. המקום מתמלא בחיים. גם הבדווים השכנים מגיעים לעתים לבקר, דבר שלא קרה לפני שאמלי הגיעה לגבעה.
בפעם הקודמת שהיינו במקום, עזרנו למתוח שם את הציליה ולסדר את המטבח. כעת סתיו הגיע, ואמלי רצתה להקים מקום לאירוח שיהיה יותר מוגן מהרוח. החלטנו לבנות כיפה גיאודזית בעלויות מינמליות. כיפה מסנדות, עם חיבורים משהאריות של צינור הפלסטיק להובלת המים מנווה-ארז הסמוכה. כדי שעוד אנשים יגיעו ויקחו חלק בהקמה, הפכנו את האירוע לסדנה. לסדנה הגיעו חוץ מאיתנו עוד חמישה אנשים, ושני כתבים של מגזין חדש שנקרא כביש 1.
מכיוון שזמננו בידינו, הסדנה והקמת הכיפה התארכו, ובמקום בשלושה ימים הקמנו את הכיפה בחמישה ימים. הנה המדריך המצולם המלא לבניית הכיפה.
הבונים וההורסים
בעודנו בונים כיפה בהר בריאה, התבשרנו על שני צווי הריסה של כיפות אחרות.
שלוש כיפות אצל חברינו סופי ליה ואמיתי בחוות נטור שבגולן, שעזרנו לבנות לפני חודש. לפני כשבועיים הגיעו אליהם פקחים של מנהל מקלקלי ישראל, והוציאו להם צו פירוק משום שאין להם אישורי בנייה. העובדה שמדובר במבנה ארעי, שניתן להזיזו, והוא אינו למגורים, לא עזרו. גם לא הבקשה של חברינו להשהות את הצו בזמן שהם מנסים להוציא את האישורים המתאימים. קודם תפרקו, אחר-כך נדבר. אם לא תפרקו בעצמכם, אנחנו נבוא ונפרק, ואז כבר יהיה לכם הרבה יותר קשה לבנות. התנהגות שמאוד מזכירה את המאפיה כבר אמרנו?
חברינו הם ילדים טובים, רוצים לבנות, רוצים לשמור על יחסים טובים, החלו בפירוק וקראו לנו לבוא ולעזור. אני התנגדתי. יש מי שבונה ויש מי שמפרק. הרבה יותר קל לפרק מאשר לבנות. אני מעדיף לבנות.
מי שבכל זאת נתקלו בקושי לפרק הם גרעין הראל, שהתיישבו בהר אלדד שבנגב לפני כחודשיים, כאות מחאה על נסיונם להשיג שטח להתיישבות אקולוגית במשך שבע השנים האחרונות ללא הענות מצד הרשויות. אחרי חודשיים של מאבק משפטי מתוקשר, קיבלו חברי הגרעין צו פינוי, ושוב, למרות שכבר הסכימו לפנות והחלו במלאכה, הגיעו הבולדוזרים של המאפיה ועמדו מולם באיומים שאם לא תסיימו עד מחר, נהרוס לכם את מה שנשאר. חברי הגרעין יצאו בקריאה לעזרה של מתנדבים, בואו תעזרו לנו לפרק, כדי שלא יהרסו לנו את הבתים.
כמו בסיפור על הזאב ושלושת החזרזירים (גם הם בנו בלי אישורים) -
אני אנשוף וארשוף ואהרוס את לכם את הבית:
יש הרבה חילוקי דעות לגבי האם ההתיישבות של גרעין הראל במקום שבו הם בחרו להתיישב ובצורה שבה הם בחרו לעשות זאת נכונה או לא. אבל על דבר אחד אין לי ספק - הנסיון להפוך אנשים שרוצים לבנות לפושעים, והאיומים שאנשי הרשויות מפזרים, והמשאבים שהמדינה מוציאה על אכיפה ועל שליטה, הם חשוכים ביותר.
אבל כמו שסיפרו לנו חכמי הקבלה, המטרה של החושך היא להגביר את האור.
ככל שהחיים מקשים עלינו, ככל שהמוסדות מערימים עלינו קשיים, כך הם למעשה מקרבים בינינו, מאחדים אותנו, עוזרים לנו לצאת מההסתכלות הישנה שלנו ולמצוא פתרונות יצירתיים חדשים למצב.
להתחיל לשחק משחק חדש
רבים מאיתנו נמצאים בלופ.
מי שיש לו ילדים בעיקר נמצא במין מירוץ מטורף להספיק בין הילדים, לעבודה, לסידורים בירוקרטיים, תיקונים של מכשירים מקולקלים, ועוד כל מיני שואבי זמן יקרים. חיים בלחץ מתמיד להספיק, ובפחד מתמיד שאולי לא נצליח להחזיק.
מי שאין לו ילדים, נמצא בתוך מין מערבולת של קהות חושים. מעבר בין סמים, חגיגות, הופעות, גאדג'טים. תולים את תקוותנו בבן זוג שיעשה אותנו מאושרים, או בעבודה מוצלחת שתעשה אותנו עשירים, או פשוט לעבור לחו"ל כי כבר אי אפשר להסתדר פה עם כל השחיתות והמלחמות.
בראש שלנו אנחנו כל הזמן רועשים ומבקרים. את עצמנו ואחרים. מבקרים את עצמנו גם על כך שאנחנו מבקרים. נכנסים לדכאון רק כדי שנוכל לצאת ממנו. שקועים בתוך עצמנו, ותוהים למה אנחנו סובלים.
אנחנו כל-כך מרוכזים בעצמנו, באגואיזם שלנו, כי אנחנו שוכחים. אנחנו שוכחים ומשלים את עצמנו שאנחנו נפרדים.
שוב ושוב ושוב עושים את אותה טעות, ונופלים למלכודת.
והמלכודות רבות. אנחנו בנינו אותם במשך שנים.
לימדנו את עצמנו שאי אפשר לסמוך על אחרים.
שאם לא נדאג לפרנסה ולעתיד ונעבוד מבוקר עד ערב כל יום, אנחנו נישאר חסרי כל ולא נוכל לגדל את הילדים.
שאם לא נחמש את עצמנו ומכף ראש ועד איראן, ונלך למילואים, אנחנו לא נהיה בטוחים.
ושאם לא יהיה לנו אוטו אז לא נוכל להגיע לכל מיני מקומות ולהיות עצמאיים.
ושלמרות שאנחנו מאוד רוצים לשנות כל מיני דברים, זה נורא קשה כי יש חובות ואילוצים וככה זה החיים.
דיייייי!!!!!
הגיע הזמן לצאת מהלופ.
בואו נשחק משחק חדש.
נקרא למשחק הזה - איזה כיף לחיות וחלאס עם המלחמות.
משחק חדש.
במשחק החדש כל אחד ממציא את החוקים שלו. למעשה אין חוקים אלא עושים מה שמרגיש. הלב קובע את החוקים.
במשחק החדש הכסף משחק פחות תפקיד, ובמקומו יש חברים ומשפחה וקהילה שעוזרים זה לזה.
במשחק החדש כבר לא מדובר בי, ומה אני יכול ורוצה להשיג, אלא באנחנו, ואיך אנחנו עושים ביחד דברים.
במשחק החדש לא מתעסקים במה יהיה עם הפנסיה והמשכנתא בעוד עשר שנים, אלא באיזה עולם אנחנו הולכים להשאיר לילדים - עולם של גדרות ומחסומים, ומצלמות, וזיהום, ומחלות, והכחדות של מינים, או עולם של שפע, ורב-תרבותיות, ואנרגיה חופשית, ומלא קסם וחיים.
במשחק החדש אפשר לחבק ולנשק, גם גברים גם נשים גם ילדים, בלי לתת לזה קונוטציה מינית.
במשחק החדש אפשר לרקוד ולשיר בכל מקום.
במשחק החדש אפשר להבריז משיעורים, כדי ללכת ולעשות דברים טובים אחרים, ולא צריך לפחד, כי אין דבר כזה ציונים.
במשחק החדש לא קונים דברים, אלא מחליפים ויוצרים ובונים ומלמדים.
במשחק החדש יש גם זקנים שיוצאים מהבתי אבות והכדורים, ומתחילים להנות מהקצת זמן שנותר להם לחיות.
במשחק החדש לא מנסים לכפות את רצונינו על אחרים, אלא לשתף אותם ולראות מה מתאים.
במשחק החדש כולם מנצחים :)
אז מי רוצה לשחק במשחק החדש שלנו?
לא צריך חשבון בנק, תעודת זהות, או תואר מדופלם כלשהו,
צריך רק להיות מוכנים לזרוק הצידה מלא דברים (חפצים, אמונות, הרגלים), כדי לתת מקום למלא דברים חדשים וישנים ששכחנו ושהזנחנו ושאנחנו רק עכשיו מגלים.
מוזמנים לבוא לשחק איתנו,
אנחנו בארגז חול,
מחכים לכם,
בלי לחץ, אנחנו בסך הכל נהנים.
אגב משחקים,
אתמול יצא לאקרנים הסרט "המשחק של אנדר".
זהו אחד הספרים האהובים עלי ביותר, שנעשו לו גם ארבעה ספרי המשך, ועוד סדרה מקבילה של ספרים.
קראתי את כולם והם השפיעו עלי רבות.
ממליץ למי שהולך לראות את הסרט, לקרוא את ההמשכים - "אנדר בגלות", "קול למתים", "קסנוסייד", וילדי המחשבה".
