ילדים של החיים

לילה לבן,
אלפי בני נוער שטופי הורמונים ומיוזעים,
עם אייפוניהם, מותגיהם וספקותיהם שוטפים את רחובות תל-אביב
ברקע הופעות מוזיקה ואורות, מלא גירויים,
אוכל רחוב מהיר שמנוני בכלים חד-פעמיים
ואני עם אופניי, רזוני וזקני מסתובב ביניהם כמו איזה מין חייזר, ונזכר
איך גם אני הייתי נער מבולבל
איך גם אני חיפשתי משמעות ואהבה בתוך עולם מנוכר ומוזר
איך פינטזתי ואוננתי ודמיינתי
שבחורות יאהבו אותי, ולהיות אמיתי, להיות גיבור
כמו בסרטים, כמו בספרים, כמו שחשבתי שיכולים להיות החיים.
דמיינתי שאפגוש את עצמי, ואהיה לי מין אח גדול.
ואז נזכרתי באחי הגדול, שיושב לו בתאילנד, רחוק מהכל.
וחשבתי עליו, בגיל הנעורים,
ואיזה קשה זה להיות רגיש ופגיע, בתוך כל מה שקורה מסביב.

וחשבתי לעצמי על כל הפוטנציאל שקיים,
וכמה אני מעריך את כל אלו שעובדים עם נערים,
איזה כוח צריך, ואיזה סבלנות ורגישות, ושגם אני רוצה להיות איתם.
וחשבתי על אחותי שאמרה שהיא בכלל עדיין ילדה למרות שהיא בת ארבעים
ושגם אני מרגיש ככה לעתים
איך אני יכול להיות מחנך או מורה, כשאני בעצמי מתקשה להתמודד עם החיים.
אבל אז התבוננתי וראיתי כמה גדלתי מבפנים,
ולמרות שלא המשכתי לעבוד עם ילדים לאורך הרבה שנים,
עדיין הבאתי משהו לתוך אותם עולמות צעירים.

חליל ג'ובראן מספר:
"ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכן בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

של מי הילדים?

וחשבתי גם על הנערים החטופים,
ועל כך שהרבה מאוד אנשים מאוד חוששים ודואגים לשלומם של הילדים,
אבל מה עם הילדים שגדלים בעזה ובשטחים?
האם להם לא מגיע להיות בטוחים וחופשיים?
וכל הפוליטיקאים המתלהמים,
שטוענים שצריך למרר להם עוד ועוד את החיים,
עד שיחזירו את החטופים.
ואוריאל פריירה ועומר סעד שגם הם כלואים,
כי הם לא רוצים להרוג אחרים.

ביקרתי השבוע בבית-הספר גשר על הואדי,
שבו לומדים יחדיו ילדים יהודים וערבים,
מתוך תקווה שאפשר לחיות ביחד למרות ההבדלים,
והאמא שאיתה הלכתי סיפרה לי שגם הילדים מתבדלים,
כבר בגיל צעיר הם נהיים חברים של מי שדומים,
וברגע שהם הולכים לתיכון, אז הכל נעלם,
ומה שרוצים זה להתגייס לצבא ולהיות לוחמים.

ותהיתי לעצמי למה זה ככה?
וכל הפוליטיקה הזו,
ואיך אנחנו פשוט מתעלמים,
כי כמה אפשר להיות מעורבים,
בכל השחיתות, והאכזריות והאלימות,
בסך הכל אנחנו רוצים להנות מהחיים.
לעשות על האש, ולראות כדורגל עם חברים,
ולחוות את הילדים גדלים.
הילדים...

אמא של עציר פלסטיני ששוחרר ממעצר מנהלי ושביתת רעב מכינה לו מטעמים
תאכל חמודי, תאכל

אתמול הייתי בפלא בבי"ס חופשי,
עשינו סדנאות על מהו חופש,
דיברנו שירה, ורקדנו מגע,
ובשבילי זה היתה חוויה  מרנינה,
נראה לי יותר מכל שיעור שעברתי בבית-הספר הרגיל
וזה נתן לי תקווה שאפשר להכיל
את כל הרוע שקיים בעולם,
ולראות את הטוב שנמצא בכולם,
כי כולנו נולדנו טובים כך אני מאמין
וכולנו יכולים לחזור למקום הזה שמבין
שיש אחרים ושונים, ושכולנו מיוחדים,
וכולנו בתוכנו עדיין ילדים

אם נרצה...


    

לזכור שאנחנו משפחה אחת

כרגיל בבואי לכתוב בימי חג ואבל לאומיים,
אני מתלבט אם לכתוב בהתייחסות לאירוע שנקבע על ידי מישהו אחר,
או דווקא לנצל את הזמן כדי לדבר על דברים אחרים
 שלא מקבלים תשומת לב עקב האירועים  המדומיינים הלאומיים.

גם הפעם אני בוחר להתייחס לאירועים אך מתוך פרשנות אישית למתרחש.

אנחנו והם
יום הזכרון הוא יום לזכור בו.
לזכור מי אנחנו.
ומה שמשתמע מכך היא שאנחנו גם נדרשים לזכור מי הם.
מי הם אלו אשר המיתו את בנינו ואחינו, מי הם אלו אשר אינם רוצים בנו.
ההם הזה נועד לאחד את האנחנו, ליצור סיפור משותף, נרטיב.

האם באמת יש אנחנו והם?
כאשר יהודיה וערבי מתחתנים ומביאים ילדים (לרוב זה המקרה, נדיר הרבה יותר שערביה תתחתן עם יהודי),
הם למעשה שוברים את האנחנו וההם של יהודים וערביים.
הם מביאים צאצא לעולם שאינה מתאימה להגדרות,
שעלולה להיות מנודה מכל אחד מהצדדים בשל היותה בת תערובת.

איך בכלל אפשר לעשות את ההפרדה בין יהודים וערביים?
אבל עובדה, הצלחנו לעשות זאת.
בעזרת מילים מכובסות - מחבלים/לוחמים, הרתעה/טרור, הכרזת עצמאות/נכבה.
אנחנו נלחמים בהם. כי הם לא רוצים אותנו. כי להם יש עוד מדינות ולנו אין. כי הם מבינים רק אלימות.
כי הם לא אנחנו. כי הם הם.


        
 


כולנו בני אדם

אבל
אנחנו והם
אנחנו בסך הכל בני אדם רגילים.
אני ואתה 
אלוהים יודע שזה לא מה שהיינו בוחרים לעשות.

ומה בני-אדם עושים?

אנחנו נלחמים אבל אנחנו גם יוצרים וצורכים, ומשוחחים וחווים ומטיילים ולומדים.
ואנחנו אוכלים ושותים וישנים וחולמים ומשתינים  ומחרבנים ומזדווגים .
וכולנו מרגישים.
לפחות כולנו יודעים להרגיש, למרות שחלקנו שכחנו איך להרגיש.
ואנחנו צריכים להיזכר.
וטוב להיזכר בכך ביום הזיכרון.
איך אני מרגיש לגבי אלו שמתו לאורך הדרך.

לי גם קשה להרגיש.

בסוף השבוע הייתי בוואלג'ה כחלק מריטריט שטח שנקרא "בעיניים פקוחות" שאורגן על ידי דהרמה מעורבת חברתית.
מטרת הריטריט הייתה להפגש באופן לא אמצעי עם מציאות החיים של תושבי הכפר וולאג'ה שבפאתי ירושלים, ולנסות להתבונן על עצמנו למול הסיטואציה.

עלו בי הרבה דברים - תסכול על המצב, חוסר סבלנות לכל המילים שנאמרו לאורך כל היום, אבל גם נחת רוח ותקווה מהמפגש האנושי הפשוט שהיה לנו. אנשים שיכולתי להתחבר אליהם ולהזדהות איתם בלי קשר למוצאם, או למוצאי.

אחד הדברים שניסיתי להבין, זה מה הם מרגישים?
אנחנו פעמים רבות מתבוננים על מה אני מרגיש, ומה אנחנו מרגישים, אבל לא מספיק אנחנו שואלים את עצמנו,
מה הם מרגישים?

יום הזכרון הוא יום מצוין לראות מה אנחנו מרגישים, וגם לנסות ולדמיין, מה הם מרגישים.

ההם הזה יכול להשתנות בכל סיטואציה - הנשים, הדתיים, הגנרלים, העניים, האריתראים, הדולפינים.
ביום הזכרון ההם הזה מאוד מובנה, והוא מובנה כך כדי להבנות את מי אנחנו.
אנחנו כל מי שהוא לא הם.

האמנם?
תמלול בעברית מתחת לסרטון

       


תמלול (לא מלא):

שתי ילדות קטנות
נתפסנו באיך שהעולם רואה אותנו
איך שהעם שלי רואה את העם שלך,
ובדרך שהעם שלי רואה את העם שלך
ובדרך שהעם שלנו רואה את עצמנו

ב-1996 ילדה יהודיה נולדה עם נרות שבת זורחים בעיניה
ב-1996 נולדה ילדה מוסלמית עם תפילה מצלצלת באוזניה
היא הכירה רק את הטקסים הדתיים שלה,
את אדוני
את אללה

היא אף פעם לא שמה לב
שהילדה הקטנה היהודית הזו
שהילדה הקטנה המוסלמית הזו
היתה יושבת עם אותם חוטים ואותם מחטים שהיא החזיקה.

נולדנו מתוך הסתגלות למציאות
אבל גודלנו עם דעות קדומות
שילדה יהודיה
ילדה מוסלמית
כל מה ששמענו זה
כסף מלוכלך
בעל מדכא
בנקאי בעל אף גדול
חשוד כטרוריסט
ניצולת תא גזים
לכו חזרה הביתה

אבל השנה היא 2013
וכל זה היה בעבר נכון?

אז איך זה שבכל פעם שמטבע נופל אני זו שמצופה שתרים אותו
גונבת מכיסם של כולם?
ואיך זה שבכל פעם שהתור לבדיקה בטחונית בשדה התעופה מתקדם הלאה
אני זו שנלקחת הצידה ומתחילים למשש אותה?

שתינו מסתכלות לאפליה בעיניים
שתינו חיות בארץ שנשבעה למעלה ולמטה
שכל האנשים שווים

הידיים שלנו צריכות להיות משולבות
אגרופים מונפים מעלה כאחד
נאבקות יחדיו על התגיות שהארץ הזו שמה על אנשיי

בחברון ילדה פלסטנית בת 14 נהרגה
כאשר מתנחל יהודי ירה כדור לתוך עינה הימנית
היא לעולם לא תזכה לראות את ארצה הקדושה חוזרת אליה
בהרצליה ילדה בת 14 נהרגה על ידי מתפוצץ פלסטיני
היא רק רצתה לאכול במסעדה האהובה עליה ליד החוף

נאמר לנו להישאר בתוך גבולות הדת שלנו, המסורת שלנו
כאילו שחיי ילדה פלסטינית שנהרגה מירי של רובה יהודי
שווה פחות או יותר
מחיי ילדה ישראלית שנהרגה על ידי פצצה פלסטינית.

העולם מעדיף ללעוס ולירוק את ההסטוריה שלנו
מאשר לעזור לשתי הילדות הללו

אלו יכלו להיות אנחנו

העולם בלע את העבר שלנו
אבל כמה מהר הוא שכח
הינך מה שאת/ה אוכל/ת

אתם מבינים,
הילדה היהודית הזו
והילדה המוסלמית הזו
הרבה יותר דומות ממה שהדתות שלנו היו רוצים שנחשוב
משום ש...
אני בטוחה שלא חשבתם ש...
יש לנו את אותם סרטים אהובים
וששתינו אוהבות חומוס
ואנחנו ממשיכות לשאול את אותן השאלות הארורות
בכל פעם שאנו מתאהבות בבחור
האם הוא בחור מוסלמי הגון?
בחור יהודי הגון?
אם פגשת אותו במסגד? בבית הכנסת?

הילדה הפלסטינית הזו
והילדה הישראלית הזו
אף פעם לא יזכו לשאול את השאלות הללו
הן יכלו לאהוב את אותן הסרטים האהובים
והן יכלו להיות משוררות
שמופיעות  על במה כמו זו

ולנו אולי אין את האפשרות הזו
כי אנחנו נותנים לאיך שהעולם רואה אותנו
לחסום את דרכנו
אנחנו מחוברות
אנחנו אחד
כמו אדוני
כמו אללה
כמו אלוהים

אלוהים גדול מדי מכדי להכלל בדת אחת

איזה מין משפחה אנחנו?

אני מאמין שכולנו משפחה אחת.
משפחות הן משהו שמחזיק אותנו, שמלווה אותנו ותומך בנו לאורך הדרך.
אבל משפחות הן גם כלי לשימור ההירכיה ומבנה הדיכוי והשליטה.
רוב מקרי האונס, ומקרי האלימות כלפי נשים וילדים נעשים בתוך המשפחה.
כבר במשפחה הראשונה בסיפור התנ"כי מופיע רצח בתוך המשפחה.
המשפחה שלנו חולה.

אבל אני מאמין שגם אפשר לרפא את היחסים בינינו.
מה שהילדות הנהדרות האלו מספרות לנו בצורה כל-כך יפה,
זה שאנחנו יכולים לנסות לראות את הדומה אצל השונה,
ואז הם, כבר לא כל-כך הם.

זה לא אומר שאנחנו פחות אנחנו. זה פשוט מגמש את האנחנו, מרחיב אותו, משנה צורה.
כמו החיים. כמו המציאות. כמו אהבה.
להתנגד לזה, זה להילחם.
להילחם בעצמנו.
כי אנחנו גם ההם. ההם של ההם.

מילה על עצמאות

מה פירוש המילה עצמאות,
ומה למעשה אנחנו חוגגים במטסים צבאיים, בפיצוצים ראוותניים ובשריפת בעלי-חיים?

עצמאות בעיני היא היכולת לקיים את עצמך ואת הקרובים אליך
מבחינת אוכל, מחסה, ואנרגיה
וגם מבחינת תרבות, חיי רוח וקהילה, ואהבה.

איני מאמין במדינה פלסטינית כפי שאיני מאמין עוד במדינה יהודית,
בעיניי הישות של מדינת לאום היא ישות שבנויה על ערכים מיושנים,
והגיעה העת לחדש את המבנה החברתי שבתוכו אנחנו חיים.

החברה הפלסטינית מפוררת.
מאות קילומטרים של גדרות ומחסומים,
הטלת חוקים שונים על חלקים שונים באוכלוסיה,
הפעלת מערך מלשינים,
כליאה מסיבית של גברים ונערים פלסטינים,
אלימות ודיכוי ממוסדים
הותירה את החברה הפלסטינית מסוכסכת ומדממת.

אין בי תקווה להסכם שלום או הסדר שיושג על ידי פוליטיקאים.
מטרת תהליך השלום היא לשמר את הסכסוך.
מלבד זו שאני יחד עם ציבור הולך וגדל איבד את האמונה בהנהגה.
אבל לא מדובר באדם מושחת כזה או אחר. מדובר בכל מערך השליטה.
כשם שאיני מאמין בהנהגה הישראלית המושחתת,
כך גם אין לי אמון בהנהגה הפלסטינית המושחתת.

אך אני מאמין שגם הפלסטינים וגם הישראלים יכולים ליצור לעצמם חיים הרבה יותר טובים
לו יתחילו להפנות משאבים לדברים החשובים,
ובמקום להתלונן או לבקר את הפוליטיקאים,
ליצור שיתופי פעולה של גידול מזון, תקשורת, חינוך.
לימוד השפה של השכנים,
מעבר לאנרגיה עצמאית נקייה ומתחדשת,
שימוש יעיל במים, כמו בניית שירותי קומפוסט,
יצירת מטבע קהילתי.
ריפוי הנפש ועבודה פנימית משותפת,
אמנות ומוזיקה.

עבודה משותפת מהסוג הזה יכולה להתחיל ליצור את המבנה החברתי שאליו אנו עוברים
מבנה של קהילות שתומכות זו בזו ומספקות לעצמן את רוב תצרוכתן,
ובדרך זו גם לתת מענה לאתגרים שיצוצו בזמן שינויי האקלים ואובדן האיזון האקולוגי.

העבודה הזו, והמפגש עם השכנים,
יכול ליצור מציאות אחרת,
מציאות של תרבות מעורבת, ודת משולבת.

מציאות של עצמאות אמיתית.
עצמאות שאינה בלתי תלויה,
אלא כזו שרואה בהם את אחיותינו, את ילדינו, את סבתותינו, את דודינו
כזו שרוצה לחזור להיות משפחה
משפחה אוהבת

אם נרצה...



     

די בהכרזות

מאה שנות  סכסוך בין היהודים  ובין הערבים בארץ ישראל / פלסטין.

מאה שנות סכסוך אלים ועקוב מדם. 

סכסוך שמנוצל על ידי אימפריות בעלות אינטרסים כלכליים מובהקים.

סכסוך שמשפיע על יציבות כל האיזור. סכסוך שמשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו.

סכסוך שיש באפשרותנו לפתור, כמו כל סכסוך, אם נצליח לדמיין קצת מעבר למוכר.

לראות מעבר  לגבולות ולקווים, מעבר לאבידות ולהרוגים. מעבר לחשדנות ולשנאה. מעבר לחומות ולמדים. להפסיק להאשים את המתנחלים או את הפלשתינים. אין באמת צדדים. כולנו אחים.

כך כתב מרטין בובר לפני כשמונים  שנה, כאילו זה נכתב אתמול:

"...וכשאני בא לדבר [בשאלה הערבית] עיני רואות בכובד ראש ובבהירות את הדברים כהוויתם, בכל מורכבותם החמורה והאכזרית. אף-על-פי-כן, ושמא מפני זה, אני אומר שגם בשאלה זו מתפשטת בקרבנו התבוללות לאומית. הבה נזכור, ובאמת אין אני צריך להזכיר לכם, שהרי כל שעה מחיינו מעידה על כך, כיצד ראו אותנו שאר העמים, וכיצד הם עדיין רואים אותנו בכל מקום כמשהו זר ונחות. חלילה לנו לראות את הזר וכל מי שאין אנו מכירים אותו די כנחות ולנהוג בו בהתאם. חלילה לנו לעשות לאחרים את מה שנעשה לנו! אני חוזר ומדגיש: אין כל ספק, ששמירת קיומנו היא תנאי מוקדם והכרחי לכל מעשינו; אבל לא די בזה; אנו צריכים גם לדמיון. דבר אחר לו אנו צריכים הוא היכולת לראות את עצמנו במקומו של האחר, הזר, ולשים את נשמתו כנשמתנו. ועלי להודות: מבהיל בעיני הדבר, מה מעט אנו מכירים את האדם הערבי. ואיני משלה את עצמי להאמין, שיש בשעה זו שלום בין טובתנו שלנו ובין טובת הערבים, או שקל להשיג שלום זה.

ואף-על-פי-כן, אף-על-פי שגדול הפירוד בין זו לזו, ואף-על-פי שפירוד זה אינו בא מחמת אשליה או פוליטיקה בלבד, יש מקום למדיניות לאומית משותפת, כיוון שגם הם וגם אנחנו אוהבים את הארץ, ודורשים את שלומה לעתיד ;  והואיל ואנו אוהבים את הארץ ומבקשים יחד את שגשוגה בעתיד, על כן ייתכן שנעבוד בשבילה במשותף.

רבים בקרבנו אומרים: איננו רוצים להיות נשלטים כמיעוט על-ידי רוב ואף אני אומר כך. אבל אם זה פירוש דבריהם, שאינם רוצים להיות כפופים לשלטון רוב של אחרים, ורוצים שהרוב שלנו ישלוט באחרים, הרי שאיני מסכים לדבריהם; אלא כך עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על-ידי רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על-ידי רוב שלנו.

אל תבואו לתבוע ממני הוראות מעשיות בדבר כגון זה, הדורש אחריות אישית באלף הכרעות פעוטות. הבה נחדל מהכרזות נוספות. הבה נחדל מהצהרות כלליות נוספות. תחת זאת תעיד מעתה בכל רגע המציאות היומיומית על כוונותינו [ביחס לערבים]. חייבים אנו להוכיח כוונה זו הלכה למעשה: במדיניות, בתרבות, בחברה, וביחס שבין אדם לחברו. אני מבקש להציע כאן, בתור סימן לכוונות הטובות שלנו, שתתמנה ועדה מתמדת לארץ-ישראל, שתשמש גוף מייעץ להנהלת הסוכנות בכל הדברים הנוגעים לשאלת הערבים. יש רבים הדוחים את הדבר בשאט נפש. בעיני, ובעיני אלה הרואים כמוני את המצב  ההסטורי שאנו שרויים בו כמשבר חמור ואינם מגיבים עליו בדברי מליצה, הרי מצב זה הוא ראשית תקופה חדשה שאין לה עניין בהכרזות, אלא במעשים. אין בנמצא מתכונים: להתנהגות אחראית באמת יש כיוון, לא מתכון." 

(מתוך אוסף המאמרים 'ארץ לשני עמים')

וכפי שידוע לנו מהבסטינג ברחובות תל-אביב, מרטין בובר צדק...

המנהיגים הנוכחיים אינם משרתים עוד את העמים. אפשר לראות זאת בהתקוממויות העממיות שקמו בכל מדינות האיזור, כולל אצלנו, כולל בפלשתין. הגברים הסמכותיים והשמנמנים בחליפות כבר לא מייצגים אף אחד, זה די ברור. לא ביבי ולא  ברק, גם לא מופז, ליברמן, לפיד ויחימוביץ. לא אבו-מאזן ולא הנייה, לא אסד ולא חוסיין, לא מורסי ולא מונטי, לא פוטין ולא מרקל. 

הפסקנו להאמין בשיטה הדמוקרטית-קפיטליסטית-מיליטריסטית. ההרס שהיא יוצרת כבר מזמן גובר על היציבות והבטחון שהיא מצליחה לתת וכולם רואים את זה.

אז מה כן?

יוזמות אזרחיות, יצירת קשרים באופן בלתי אמצעי, עסקים בין אנשים מצדדים שונים.

ישנן הרבה דוגמאות לאנשים שיצרו יוזמות שלום בלי לחכות לאף אחד. קמפיין ישראל אוהבת את איראן, או הקמפיין המדהים "READY TO LIVE IN PEACE"  של פותחים דף חדש לשלום.

ישנם ארגונים שיוצרים שיתופי פעולה בין פלסטינים וישראלים בתחומים עסקיים, תקשורתיים-חינוכיים, סביבתיים, תרבותיים, ועוד ועוד. רוב היוזמות האלו ממומנות על ידי גורמים מארצות שמעבר לים, או על ידי אזרחים אכפתים משני הצדדים שמשקיעים מכספם וזמנם כדי לקדם את השלום בין אנשים מעמים שונים ותרבויות שונות, בגלל האמונה ששלום אפשרי.

עם כל האנשים שעושים כל -כך הרבה למען החזון המשותף הזה, איך זה שאנחנו כל הזמן שומעים על עוד אלימות ועוד כוחנות? איך זה שעדיין מיליון וחצי אנשים בעזה חיים בסגר ללא תנאי מחיה בסיסיים כמו מים נקיים ומיטות בבתי חולים? איך זה שאנחנו לא כל שבוע עושים עוד צעד לעבר החזון שכולנו רוצים?

ב-21.9 מתקיים "יום השלום הבינלאומי". זה יכול להיות עוד יום שבו קומץ של אנשים משני העמים נפגשים שרים ומתחבקים, וזה יכול להיות יום שבו יוצאים כולם מהבתים ואומרים בקול רם וברור - אנחנו רוצים שלום. אנחנו מוכנים לוותר, אנחנו מוכנים לדמיין מציאות אחרת בינינו, אנחנו מוכנים לחיות עם פחות צבא ויותר חינוך, עם פחות שליטה ויותר  סובלנות ושותפות, עם פחות אלימות והרוגים ויותר שמחה ותקווה.

האם את/ה מוכן לחיות בשלום? ומה את/ה מוכנ/ה לעשות בשביל זה?