‏הצגת רשומות עם תוויות נתניהו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נתניהו. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 4 במרץ 2015

מס שפתיים בתחפושת


פעמים רבות אני שומע את האמירה שאני קיצוני.
שהרצון שלי לחיים נטולי אלימות, חיים של בחירה חופשית אמיתית,
חיים מלאי מודעות, ולקיחת אחריות מלאה,
הרצון הזה הוא קיצוני.
ובכן, כמו שאמרתי לחבר שאני מאוד מעריך כאשר הוא העלה את הטענה הזו לפני,
זה לא אני שקיצוני,
זה כל השאר....

כמו שאומרים הטבעונים, כאשר טוענים בפניהם שהם קיצונים:




ובכן השאיפה שלי היא גבוהה,
ואני בהחלט לא מושלם.
הרבה מהדברים שאני שואף אליהם אני לא מקיים באופן מלא.

אני רוצה להפסיק לשלם מסים שמממנים מלחמות ודיכוי של מיליוני אנשים,
ועדיין אני משלם ביטוח לאומי.

אני רוצה להפסיק לקנות מוצרים שנוצרו בתנאי עבדות.
ואשר יוצרים זיהום ופסולת בתהליך הייצור והצריכה שלהם,
ועדיין אני קונה קפה בכוסות חד פעמיות (מנייר לפחות).

אני רוצה להפסיק את האלימות המינית כלפי נשים,
אך אני עדיין מחפצן אותם במבטיי לעתים,
ועדיין צופה בפורנו (יותר מהסוג החובבני והלא ממוסחר, לא זה האלים) לפעמים.

אבל מצד שני אני גם אוהב לסתור את עצמי.
כנראה שכדי להתקיים חייבת להתקיים איזה סתירה פנימית.
סתירה בין האידאל הנשגב של האלוהות, לבין הכיעור המתוק של המציאות,
כי אחרת איך אפשר להסביר את כל זה?


       



להתחפש למורה

אחת הסיבות שלא הלכתי להיות מורה,
הוא שקשה לי מדי לגשר על הפער הזה בין  העולם הרצוי לבין המציאות.
איך אני אסביר לנערים ונערות מה זה דמוקרטיה כאשר אין בבית ספר דמוקרטיה?
איך אני יכול לדבר איתם על להצליח בלימודים ולהיות תלמידים טובים,
כאשר מה שזה אומר בעיקרו שהם פשוט צריכים להיות יותר טובים מאחרים,
לעמוד בציונים של המבחנים המיושנים,
כדי שיום אחד אולי יוכלו ללמוד את מה שהם באמת רוצים?

כיום אני מלמד עברית בכפר ג'סר א-זרקא.
אני עושה זאת בהתנדבות, במרכז הקהילתי,
בלי יותר מדי התערבות של המנהלים,
וגם בלי יותר מדי עזרה.
זה לעתים מאתגר, די מבלבל,
כי אין סילבוס ומבחנים ומטרה ברורה,
רק לחזק את העברית ולהרחיב אופקים,
ועל הדרך אני מנסה להכניס עוד כל מיני נושאים,
כמו מודעות סביבתית וחברתית, לקיחת אחריות, ויזמות.

אתמול הבאתי לשיעור פאות מצחיקות לכבוד פורים,
כל הנערות והנערים וגם המנהלים
לבשו וצחקו והצטלמו, כי אצלם אין חג שמתחפשים,
וכולם צריכים להתחפש לעצמם כל הימים...

שאלתי אותם אם הם יודעים למה מתחפשים בפורים,
ואז חשבתי לעצמי - רגע בעצם גם אני לא יודע....
ואז המצאתי תשובה -
אחשוורוש שינה את דעתו מהריגת היהודים בעצת המן,
לתלייתו של המן, וחנינה של היהודים,והפיכת מרדכי היהודי לגיבור.

מעבר למוטיב החוזר שאני לא כל-כך מתחבר אליו,
שרצו להרוג אותנו, ואז אלוהים בא לעזרתנו והרג את כל השאר,
יש פה סיפור על היפוף של הלב.
אחשוורוש, דרך ההתאהבות הבלתי רציונלית שלו באסתר,
הופך את לבבו ומחליט להושיע את עמה של אהובתו.

התחפושת באה להזכיר לנו שכולנו יכולים להתחפש,
כולנו יכולים להפוך להיות לרגע ילד, או אשה, או פרפר, או נבל.

אז אני החלטתי להתחפש ביום-יום למורה,
לא מורה בכיתה, אלא מורה לחיים,
והתלמיד הכי עקבי שלי הוא אני,
כל השאר באים והולכים, ולא תמיד מקשיבים,
אולי כי הם חושבים שאני יותר מדי קיצוני....


דב קוטב נעצר בפעולת מחאה על שינויי האקלים שממיסים לו את הבית
פעילות מחאה קיצונית?



קרנבל פורים של הפוליטיקאים

אתמול צפיתי בטלוויזיה של הוריי
(גם את זה אני עושה לפעמים, למרות שעקרונית אני בעד להפסיק),
וראיתי תשדירי בחירות, וגם את גב האומה.
נראה שכולם מאוד נהנים להשתתף בקרקס הזה,
לרדת אחד על השני, לצחוק על עצמם,
ויש בזה משהו מאוד יפה בעיניי,
כי הבדיחה היא עלינו אז למה שלא נצחק קצת על עצמנו.

העובדה שהפעולות של הפוליטיקאים גורמות לסבל של אלפי אנשים,
היא בעיניי רק משנית לעובדה שכל אחד מאיתנו תומך בה,
בכך שאנחנו משלמים מיסים.
ותרגיל טוב לקראת פורים יכול להיות לשים את עצמנו בנעליהם של הפוליטיקאים.
אם הייתי עכשיו, שר או טייקון או בעל עיתון,
מה אני הייתי עושה עם הכח שברשותי,
איך הייתי גם ממלא את תפקידי ומחויבותי לאנשים שעובדים בשבילי ואיתי,
ואיך הייתי יכול לנצל את הכח הזה כדי ליצור שינוי אמיתי,
אם דבר כזה בכלל אפשרי.

אני מאוד הייתי רוצה להתחפש לביבי,
לנסות להיכנס לנעליו המצוחצחות, ולחליפתו הנאה,
להוריד את זקני, ולסרק בלוריתי,
ולראות מה הייתי אומר, ואיך הייתי משחק את עצמי
בתור ראש- ממשלה.
אבל במקום אני אתחפש לגמד....


האם ביבי הוא בסך הכל לוחם דאעש מחופש?


אם הייתי ביבי,
כנראה שהייתי זקוק לכותב נאומים,
אבל בינתיים הנה הנאום שלי לבוחר:

אזרחי ישראל,
אני מתנצל.
אני מתנצל שאני לא הנבל שאתם חושבים שאני
אני בסך הכל אני. ביבי.

אני משרת שלכם, אני זה שאתם אוהבים לשנוא ולהכפיש.
יש איתי עוד משרתת אף יותר מסורה, קוראים לה שרה.
אנחנו אולי אוהבים לאכול גלידת פיסטוק,
ויש לנו קריזות, וגם בעיות עם העובדים,
אבל אתם יודעים מה, בסופו של דבר אנחנו לא כאלו שונים.

וייתכן שמחר לא נהיה במעון ראש-הממשלה,
ויהיה איזה בוז'י או ציפי, או יאיר או נפתלי,
ואתם יודעים מה, זה לא כזה נורא.
לנו יהיה יותר זמן לעשות מה שאנחנו אוהבים,
לנסוע לחו"ל ולדבר אנגלית, ולהיות עם אנשים חשובים.
כן זה מה שאנחנו אוהבים, ובזה אנחנו גם ממש טובים.

אז הרשו לי להציע לכם דבר אחד,
ביום הבחירות תבחרו במי שנראה לכם הכי ישר,
לא זה שיספר לכם סיפורים על כמה כל האחרים יותר גרועים,
אלא זה שידבר על עצמו, ויודה במה הוא טוב ובמה פחות
כי כולנו בני אדם, ולכולנו יש מגרעות.

אז פורים שמח לכל הבריות,
שנתהפך ונשתכר עד לא ידע מי ימין ומה הוא שמאל
כדי שנוכל לחזור ולהתחבר למקום הטהור
למקום שלא רק מדבר ומתלונן, אלא גם עושה
ועדיין מסוגל לראות ולהרגיש את האחר והשונה

אם נרצה....



      

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

הבחירה בידינו




הנה זה בא.
קרקס הבחירות.
כמה עשרות מפלגות שמתקוטטות ביניהן על מי ישב בכיסא בבניין הכנסת וימשיך להתקוטט במצג שווא - יש שיאמרו מבדר, ויש שיאמרו מחשיך עיניים.

בקריקטורה שלמעלה ישנן תיבות קלפי לצד הטלוויזיות. זו אחת הקריקטורות הכי מדויקות שראיתי, שמתארת את התפקיד שיש לקלפיות, אותו תפקיד שיש לטלוויזיות - והמבין מבין. קריקטורה שמציגה בדיוק את מה שאני חושב על שיטת הבחירות הנוכחית.

בכנסת האחרונה יש עשרות מקרים שמבזים את הדימוי של "פרלמנט נבחרים": יש את מקרה שפיכת המים המפורסם של אנסטסיה מיכאלי, ויש את חוק הפופקורן הפופוליסטי, ויש לוביסטים כמו אפי איתם שיושבים בועדות של הכנסת כאילו עדיין היו חברי כנסת ועוד ועוד.

ועדיין אנחנו בוחרים לשחק את המשחק כל פעם מחדש. כאילו שהפעם  יבוא שינוי. כאילו שהפעם נצליח להכניס איזה מפלגה חדשה או להריץ מועמד ראוי לראשות הממשלה.

יש התעוררות מבורכת בנושא הזה, של יוזמות שמנסות להכניס שינוי בתוך השיטה הקיימת.  הם מבינים שהשיטה רקובה אבל עדיין מנסים לתקן אותה מבפנים.
יש את תנועת מתפקדים שאומרת שאם אי אפשר להכניס רשימה חדשה, בואו נכניס אנשים "משלנו" לרשימות הקיימות של המפלגות הותיקות. יש גם תנועות כמו דור האמת שמנסים דרך נושא הלגליזציה של צמח הקנאביס (או כמו שחבריי המלומדים אוהבים לקרוא לזה - "דה-קרמנילזציה", כי תכלס, איך צמח יכול להיות לא חוקי? ), את השחיתות הכלכלית שבשיטה, את בזבוז המשאבים וההפללה שעושים לעשרות אלפי אזרחים משכילים, יצירתיים ואכפתיים (אני בעצמי ביליתי סוף-שבוע באבו-כביר, אבל זה סיפור לפוסט אחר).

יש גם מפלגות ותנועות חדשות. יאיר לפיד ושלי יחימוביץ שחלק רואים בהם כתשובה שפויה לרדידות הקיימת. העם למען העם שבאים עם רצון טוב, אבל בלי מימון או או אנשים מוכרים ולכן סיכוייהם לעבור את אחוז החסימה (תהיתם פעם את מה הוא חוסם האחוז הזה?), שואפים לאפס. הכי הזויים ומסקרנים זו תנועת ארץ חדשה. שיתוף פעולה בין אלדד יניב, רני בלייר ותמיר חג'ג', זה משהו בהחלט משעשע ואפילו מעודד.

הנה סרטון בקמפיין שלהם שמשך את תשומת ליבו של ראש הממשלה, אשר שוקל אם לתבוע אותם על הוצאת דיבה -


               


מדובר בקמפיין מבריק שאני מחכה לראות לאן ייקח אותנו, איזה שחיתויות הוא יחשוף, כמה ציבור יתעורר ממנו ומה יהיו ההשלכות שלו.

המערכת הזו כבר לא משרתת אותנו

באירופה התחלפו לאחרונה הרבה שליטים - ספרד, יוון ואיטליה, שלושתן בחרו בשנה האחרונה, שלושתן העמידו ממשלות  שמנסות לתקן בעיות שלא ניתן לתקן בשיטות הפעולה הנוכחיות. ולכן הן ימשיכו להיתקל בהפגנות ענק ובהתדרדרות כלכלית שתוביל לכיוון משבר עמוק. כי המשבר כבר לא קשור רק לכמה כסף יש לאנשים לאכול. המשבר קשור בזה שאנשים כבר לא מאמינים לאנשים שמגיעים לעמדות שהן מגיעים בתוך מערכת שהיא רקובה מהיסוד. מערכת שנבנתה על הסתרת מידע ודיסאינפורמציה, על הפרד ומשול, על אלימות פיזית ומילולית, על משחקי אגו ושליטה של זכרים כוחניים.

המערכת הזו, המכנית, המנותקת והלא אנושית כבר לא משרתת אותנו.


                      


מערכת חדשה

אנשים רוצים מערכת חדשה, מבוססת ערבות הדדית ואכפתיות, מבוססת שקיפות ואמון, מערכת שבנויה מאנשים שפועלים ממקום טהור.

איך עושים את זה? איך יוצרים את זה?
בתור התחלה כדאי ללמוד עוד על המערכת הקיימת. על איך שדברים פה עובדים. לא חסרים אתרים שמסבירים דברים יפה מאוד. אם תכנסו ללינקים שהוספתי כאן בטוח תגיעו לכמה תובנות מרתקות.

כמו שכבר ציינתי בפוסטים קודמים, האלטרנטיבה קיימת.
ההשפעה שלנו על החיים שלנו תלויה במידת המעורבות שלנו במה שקורה.

קודם כל ברמה האישית -  מה אני צורך באופן כללי, ובאופן יותר פרטני מה אני צורך דרך הפה - המזון שאנחנו מכניסים לעצמנו, ומה אני צורך דרך העיניים והאזניים - הבידור והחדשות שאני קולט.

מעבר לכך ברמה הקהילתית - בין אם זה מקום העבודה, המשפחה המורחבת, או המתנ"ס. עד כמה אני מעורה במה שקורה מסביבי, במה שהשכנים שלי והחברים שלי עושים, במה שהעיריה שלי ובית הספר של הילדים שלי עושים.

ובסוף ברמה הארצית (ולמעשה העולמית) - ופה יש לנו הזדמנות להבין -  דרך קמפיין הבחירות הנוכחי -  מה באמת קורה פה, ואיך אפשר לעשות דברים אחרת. מבחינה כלכלית, מבחינה סביבתית, מבחינה בטחונית ותקשורתית.


מה דור העתיד רוצה? 

לסיום, במקום להקשיב לנאומים ולשלטים של הפוליטיקאים ויועציהם, בואו נקשיב לילדה אחת שנאמה  באו"ם והצליחה לגרום לכל הפוליטיקאים להקשיב :


                


ברגע שמתחילה ההתעוררות, אז כבר מתחילות לעלות שאלות, ומגלים עוד ועוד אנשים שרוצים לפעול אחרת ופועלים אחרת ויוצרים אלטרנטיבה.
זה תלוי בבחירות.
לא הקרקס שקורה פעם בארבע שנים, אלא הבחירות שאנו עושים כל יום, ובמיוחד הבחירות שנחליט לעשות בזמן הקרוב. 

הבחירה בידינו, אם נרצה...




יום שבת, 29 בספטמבר 2012

הקרב על התודעה








"אני חושב שהמסר שביקשתי להעביר אתמול מהדהד כעת מסביב לעולם, והוא שצריך להעביר מהכוח אל הפועל את ההסכמה העקרונית שיש למנוע מאיראן נשק גרעיני, הווה אומר להציב קו אדום לתהליך ההעשרה שלה".

המסר של נתניהו הגיע לכל העולם. עמודי השער של העיתונים, מהדורות החדשות בטלוויזיה, ציוצים בטוויטר, וממים בפייסבוק, היו עמוסים בתמונות ועיבודים של הצעד הדרסטי-קומי-גאוני של נתניהו.

נתניהו רצה להעביר מסר. הגענו לקו האדום. והמסר עבר. 

אני מוריד את הכובע בפני מר נתניהו, ובפני הגאון התקשורתי שיעץ לו לבצע את המיצג המחוכם הזה מעל במת הנואמים באו"ם. יהיו שיזדעזעו מכך, יהיו שיצחקו על זה, אבל אי אפשר יהיה להתעלם מזה.

מה זה ייצור? מה הוא רצה להשיג מכך?

במילים מפורשות - להעביר מהכוח אל הפועל. להפעיל כוח למול איראן על מנת למנוע ממנה נשק גרעיני.

נתניהו מציג הבעיה ואת הרמיזה לפתרון שלה באותו הינף שלט ילדותי.

וכעת מגיעה השאלה - ממה מונעת הפעלת הכוח שנתניהו דוחק בה? מפחד או מאהבה?

האם נתניהו הפסיק לדאוג ממה שיהיה ופשוט למד "לאהוב את הפצצה" כמו סטנלי קובריק?

                        



סוג אחר של פצצה

לפני שבוע כשעליתי על גשר עם כמה חברים טובים לדרך, רציתי להעביר מסר מאוד דומה. הגענו לקו האדום. לא התכוונתי לפצצה האיראנית, התכוונתי לפצצה מסוג אחר, פצצה תודעתית. פצצה של פחד ושנאה.

אנו חשופים להרבה מאוד מסרים תקשורתיים ביום-יום. רוב המסרים מוכוונים לדבר אחד - צריכה.

מאות מסרים פרסומיים ביום - ברדיו, באינטרנט, בשלטי חוצות, בטלוויזיה, בבית הספר ובבית החולים.

לחשיפה שלנו למסרים כאלו יש השפעה עצומה על התודעה שלנו. אפשר לומר שבאופן כלשהו החשיפה הזו מרדימה אותנו, מסממת אותנו, משכיחה מאיתנו את מהותנו.





אבל מה קורה כאשר הנפש מתעוררת ומכוונת להשתחרר מכבלי התודעה הצרכנית? כאשר הסימום כבר לא עובד, נדרשים אמצעים חזקים יותר כדי להשתלט על סוס הפרא - דרוש פחד.

כמות המסרים החדשותיים והאלימים שאנחנו מקבלים היא בלתי נתפסת ביחס לכמות של האירועים האלו במציאות. 
התוכנית האחרונה של צבי יחזקאלי , "אללה איסלאם",  מלאת האי דיוקים, על סף הסתה לגזענות, היא דוגמא לזריעת פחד אצל אנשים.

להצגה הזו יש השפעה על רמת הפחד שלנו על המצב התודעתי הקיומי שלנו. אנו חיים בחרדה קיומית מתמדת, ונראה שהדרך היחידה להתמודד איתה היא לצרוך עוד גירויים. אבל הצריכה הזו רק משעבדת אותנו עוד ועוד, ולעולם לא נפסקת. והיא הרסנית. היא הביאה אותנו אל הקצה.

למול הפחד נמצאת האמונה. האמונה בטוב, האמונה בחסד, האמונה באלוהים.
כי מי שמאמין לא מפחד, והעיקר והעיקר - לא לפחד, לא לפחד כלל!

לפני חצי שנה קמה לה משפחה של מאמינים והחליטה להציג מסר אחר. מסר של אהבה.
רוני אדרי ומיכל תמיר, זוג מורים לעיצוב גרפי, אנשים מלאי אהבה, ובעלי כשרון רב בעיצוב תודעה, החליטו לקום ולעשות מעשה. הם יצרו קמפיין אינטרנטי כדי להראות את הצד האחר של יחסי איראן-ישראל. הפן הפחות פצצתי ומאיים. את הצד האנושי.





עיצוב התודעה

יש קבוצות רבות שפועלות לעיצוב התודעה, לחשיפת פנים שונות של המציאות, לא רק את הצד הצרכני, או הצד המפחיד אלים שלהן. יש קבוצות תקשורת כמו חדר המצב שמעלים על סדר היום נושאים שהתקשורת המסחרית ממעטת להציף.

יש קבוצות מחאה אומנותיות כמו הכסא המתנדנד, שמצליחות להעביר מסרים בתוך הפגנות כך שהן יוצגו בעיתונים ובאינטרנט. 

יש קבוצות כמו אם תרצו שחדרו לתודעה בשנים האחרונות עם מסרים חדשים-ישנים של ציונות לאומית.

אחת התנועות המדהימות לשינוי תודעה, בעיקר בנושאי צרכנות וכלכלה, היא יוזמה שנקראת ADBUSTERS. התנועה הזו היא זו שהתחילה למעשה את תנועת OCUPPY WALL STREET, והיוותה השראה להרבה מאוד קבוצות ויוזמות אחרות שקמו במטרה ליצור שינוי תודעה.

הקרב על התודעה הוא יומיומי. הוא קורה בכל רגע. בכל פעם שאנו נתקלים בסיטואציה מאתגרת, על הכביש או בעבודה, מול ההורים ומול הפקידה, אנו יכולים לבחור בין פחד לבין אהבה. יש לנו הזדמנות ליצור את המציאות שאנו רוצים.





בחירה בין פחד לאהבה

המסר שנתניהו העביר מהדהד מסביב לעולם. נתניהו הטיל וואחד סלע אל אוקיינוס התודעה האנושית. אנשים בכל העולם ראו את הקו, ראו את הפצצה. בתוך רבים מתנועע משהו למול הפצצה. עכשיו הבחירה היא איך להגיב לזה. הכחשה או השלמה, כעס או כניעה, שנאה או אהבה.

אני אוהב את נתניהו, קודם כל את האדם שהוא, את המשפחה שלו, את שרה והילדים, את מה שהוא מייצג, את המוכנות שלו לנסות להנהיג בתוך כל הכאוס הזה, ואת המוכנות שלו להגחיך את עצמו בנסיון להעביר מסר רציני לעולם.
זה הרבה פעמים מעצבן  אותי, אבל זה מדרבן אותי לפעול למול המסרים שלו, למול הפחד שאני רואה אצל אנשים, למול הפחד שאני רואה בתוכי. זה מחזק אצלי את האמונה. ולכן אני אוהב את זה.

מה עושים? 

כל עוד כספי הציבור מנותבים לעבר בניית קניית ומכירת פצצות, מטוסים חמקניים, ומערכות טילים נגד טילים, אני מסרב לקחת בזה חלק ולממן את זה. ולכן אני מסרב לשלם מיסים. אני מפסיק לעבוד ולשלם מס הכנסה.

במקום זאת אני משקיע את זמני הרב וכספי המועט בקידום שינוי תודעתי.

זה מאוד פשוט.
 הגיע הזמן להפנות את המשאבים החומריים שלנו לעבר האכלה, מחסה, בריאות וחופש עבור כל הברואים. הגיע הזמן לעורר את החולם וליצור חלום חדש, הגיע הזמן לתקווה מחודשת לשלום עולמי, ולחיות גן-עדן עלי אדמות.

זה אפשרי!!

אם לא נפחד, אם באמת נאמין, אם נרצה...