סוף טוב, הכל טוב...

כל סוף הוא התחלה של משהו חדש...

נגמר לי הכסף. החסכונות שהיו לי אזלו לאיתם וכרגע אני על האדים האחרונים. בקרוב לא יהיה מנוס, ויהיה עלי ללמוד לחיות לגמרי בלי כסף... :)  האמת שדי למדתי לעשות זאת, ותכף גם אפרט. אבל מה שבטוח זה שדברים ישתנו. או שאצטרך למצוא  מימון או שהמהפכה המוניטרית תתרחש ממש מהר. 

אז איך חיים בלי כסף, או עם מימון ממש  מוגבל?

אז זה מה שגיליתי בחצי שנה האחרונה: 

1. (אם יש אפשרות) לא להשתעבד לשכירות או משכנתא -  לעבור  לגור  עם  ההורים, עם האחים, באוהל, לנדוד ממקום למקום. כל הדרכים כשרות כל  עוד אתה לא מנצל את מירב זמנך כדי לממן את קורת הגג שמעליך. ככה חוסכים המון כסף. אבל לרוב האנשים זה לא אפשרי. לפחות לא בצורת החשיבה הקיימת...

2. תחבורה באופניים ואוטובוסים ולמעט בנסיעות - החזקה של רכב זו ההוצאה  השנייה הגדולה.  גם קטנוע עם הביטוח המפלצתי שלו והתיקונים החוזרים הפך להיות משהו כבד. לכן  החלטתי לוותר על הקטנוע שלי ולעבור  לאופניים. כמה מאות שקלים, ואני מגיע לכל מקום בתל-אביב תוך חצי שעה מקסימום, וגם עושה כושר על הדרך. חורף? אין בעיה, יש חליפת  סערה, וגם ככה מדובר  על  חורף ישראלי.

 זה אומר לוותר על  ניידות מסוימת, תלות באחרים עם  אוטו. אבל סך הכל מגלים מחדש את הסביבה הקרובה. את הפינות השקטות, ואת הדברים החינמיים. וזה מעביר  אותי לסעיף הבא.

3. לבלות  בחינם - יש הרבה בילויים  בעולם הזה שהם  בחינם. ים, פארק, גן-שעשועים, מגרשי ספורט, פעילויות של  מהפכה של אהבה, פעילויות של מקום לשבט בבר-קיימא, מוזיקה, אופניים, שקיעה, זריחה, וגם לשבת עם חברים בבר ובמקום לשתות אלכוהול ולעשן פשוט לשבת ולהנות מהחברה ומהאווירה. זה מותר.
עוד תחביב חינמי ומאוד מגניב  שיצא לי לחוות השבוע נקרא "פארקור". בתרגום מופשט, מדובר ב'שיטה גופנית לא תחרותית, למעבר של כל מכשול שנמצא בדרך, על ידי הסתגלות של התנועות לסביבה'. בקיצור  לקפוץ על כל דבר שנמצא ברחוב ולהפוך את המרחב הציבורי העירוני למסלול מכשולים אחד ענק. מדהים!!! 

                       


הלכנו אני ואחותי ושני חברים להתאמן עם חבר שלמד והתאמן על זה כבר כמה שנים. זה אימון מדהים לראש ולא פחות לגוף. כל השרירים שלי כואבים מהליכות על ארבע וקפיצות על קירות ומדרגות. אבל איזה כיף זה. ממש להפוך לחתול-קופיף. להחזיר לעצמנו יכולות שאבדו עם הזמן, ככל שהפכנו לממוחשבים ומתוכנתים ופחות אנשי גוף.

צא מהכורסא, בוא לשחק

4. אוכל בחינם. טוב זה לא בחינם. אבל אפשר לאכול ממש בזול. קודם כל ברגע שעוברים למגמה טבעונית אז מגלים שקניות של אוכל הופכות להרבה יותר זולות. מוצרי חלב ובשר הם חלק מאוד  יקר ברשימת הקניות שלנו, ולכן זה שהורדתי אותם הוריד ממני הרבה משקל עודף - פיזי, בריאותי, מוסרי, וכלכלי... מומלץ בחום.
חוץ מזה - לאכול טרי, לאכול ביתי, לאכול פשוט. זה מאוד פשוט. כדי לעזור  לנו, הנה קמפיין של עץ בעיר שמעודד צריכה מקומית, חסכנית וסביבתית. ויש כמובן את הדמפסטר דייבינג, כלומר לאסוף שאריות שרשתות מזון וחנויות זורקות. שלמעשה זה הדבר הכי סביבתי שאפשר לעשות, אבל הוא קצת מייגע ולפעמים מגעיל.

זהו לבינתיים בנושא הכלכלי. אני יכול לספר לכם שאני חי על בערך 1200 ש"ח בחודש. 360 הולך כדי לממן את המהפכה. עוד כ-400 על אוכל. עוד 100 לפחות על נסיעות. ושונות - מתנות, חתונות, קנסות. זה אומר שאם אני רוצה לשמר את אורח החיים העכשווי שלי, עלי למצוא דרך להשיג כ-1200 ש"ח בחודש. רצוי בלי לשלם מיסים. אם יש  לכם רעיונות לעבודות זמניות מעניינות אשמח לשמוע.

דבר נוסף שמסתיים זו השנה הזו -2012

מה הולך לקרות? לא ברור. יש המון תאוריות שונות ומשונות. אפוקליפטיות ואוטופיות.
היפוך קטבים, חושך לשלושה ימים, קיצור של הזמן, קפיצה תודעתית של חלקנו למימד אחר, התיישרות עם מרכז הגלקסיה. תאוריות מענינות ומרתקות. כדאי לקרוא קצת לפני שהתאריך מגיע. והכי  חשוב לזכור שכדאי להיות ביחד עם אנשים אהובים. זה תמיד תופס, גם אם כלום לא יקרה...

למי שלא מכיר בכלל על מה מדובר, אספר בקצרה שעל פי לוח השנה של המאיה, וגם על פי תרבויות נוספות בעולם, מדובר על ה-21.12.12 שזה היום הקצר בשנה, שבו אמור להסתיים עידן של כמה אלפי שנים, ולהתחיל עידן חדש.

אני בעד!!

אז לגבי סוף עידן ועידן חדש,
כבר כתבתי מה אני רוצה  שישתנה בעולם בפוסטים קודמים.

ומה אני מאחל לעצמי עם תחילתו של עידן חדש?

• שאלמד לאהוב יותר את אלו שלא מסכימים איתי, את אלו שמאתגרים אותי.
• שאלמד להיות כנה עם עצמי ועם הסובבים אותי לגבי רצונותי האמיתיים, לא לשקר לעצמי, לא להשלות את עצמי.
• להיות סובלני, ולהיות שקט, להתמיד ולדבוק בדרך שבה אני הולך.
• להיות מסוגל למקד את המחשבות, להיות בתודעת בעד, לתת לדמיון לפרוח.
• להיות במודעות לגוף ולנשימה. כמה שיותר  עד שזה כבר יהיה חלק אינטגרלי מההוויה.
• לפתח יכולות על - טלפתיה, חלימה, טנטרה.
• לשמור על הומור - הכל משחק, הכל טיול, הכל זה חלק מהחיים, והם מאוד הזויים ומשעשעים.
• לזכור שאני חופשי. כולנו חופשיים. אם נרצה...

                  

בקש שלום ורדפהו

שבוע של לחימה של בעזה.

שבוע של טילים על הדרום וגם על המרכז.

שבוע שהצליח לערער את היציבות של החיים ה"נורמליים" בארצנו המשוגעת.

עשרות הרוגים היו ב"מבצע" הזה, מאות פצועים פיזית, אלפי פגועים נפשית, בתים הרוסים, חרדות שלא ייעלמו בזמן הקרוב. סלחו לי אם איני סופר לפי צדדים. איני יכול להסתכל על הצדדים יותר. איני רואה ישראל ועזה, חמאס ואזרחים, ימין ושמאל. אני רואה בני-אדם, אני רואה חורבן, אני רואה שנאה ופחד שגדלים עם כל פצצה שנופלת.

במלחמה אין מנצחים.

                      

בשבוע שעבר התחלתי לפרסם פוסטים בפייסבוק על כמה המלחמה הזו מיותרת, על מי מרוויח ממנה (יצרני נשק ופוליטיקאים קצרי רואי), ואפילו נגררתי לקונספירציות למיניהן על זה שהאזעקות והנפילות הן לא אמיתיות אלא רק ניסיון להפחיד אותנו ולהצדיק את המלחמה. לגבי קונספירציות - חלקן מופרכות וחלקן אמיתיות ביותר. בימינו קשה לדעת, אבל מה שכן, תמיד שווה לחקור ולבדוק בעצמנו ולא להאמין לאמצעי התקשורת מבוססי האינטרסים.

אחרי יומיים של התפלפלויות והתחכמויות, ציניות ודעתנות, החלטתי שמספיק לי. אני רוצה לעשות משהו. כבר בתחילת השבוע אני וחברים קבענו לרדת לדרום, לעשות שמח לתושבים. ימין או שמאל, מלחמה או שלום, כל זמן להפיץ שמחה הוא מבורך.
 נסענו לשדרות 6 גברים חביבים, לוחמי צבא לשעבר, אבירי אור בהווה.  לא ידענו מה נעשה, אבל הגענו למקום ועשינו סקירה קצרה בשטח. אחרי רחרוח קצר גילינו שרוב האנשים במקום יוצאים לעשות קניות ואחר כך חוזרים למרחב המוגן. התמקמנו במגרש החניה שמול המרכז קניות והתחלנו בשלנו - השמענו מוזיקה שמחה על שלום ועל תקווה, חילקנו שוקולדים לאנשים, שוקולדים שאנשים הביאו יום לפני זה למסיבה שעשינו בתל-אביב בבית מהפכה של אהבה, וחילקנו ברכות וחיוכים.

יש קטע כשאתה בא לעשות שמח ואתה לא מחופש לנחמן, זה שובר מוסכמות. מצד אחד מדברים עם אנשים על אמונה ועל תקווה, ועל אלוהים, אבל אין כיפה ובכלל נראים כמו חבורה של הזויים היפים מתל-אביב. מצד שני כשבאים באהבה ובנתינה בלי לנסות לשנות את האחר, בלי להשפיע על דעתו הפוליטית, אז מצליחים לגלות שאנחנו לא כאלה שונים.
אז כן - שמעתי קריאות כמו צריך להכנס בהם, ויאללה לחסל את כולם, אבל בניגוד לשנים קודמות, אני לא מתעצבן מזה. אני חומל את זה, את הבורות ואת המחשבה שהרג של אנשים אחרים יכול להביא אושר למישהו.

גם את האמרה הזו - לחמול מישהו, אמרו לי שהיא מתנשאת, כאילו אני יודע משהו שהם לא. כל מה שאני יודע זה שאני אוהב את החיים. ואני מאמין שבני אדם נולדים טובים, שאין תינוקות רעים. ושבדרך משהו אולי משתבש, אצל כולנו, אבל אפשר לתקן את זה. והדרך לתקן את זה היא לא בלשנות את דעתו של האחר, היא בלקבל את האחר כמו שהוא ולרצות בטובתו אפילו שאיני מסכים עם דעתו, ובו זמנית להתנגד בצורה לא-אלימה למעשים פוגעניים כאשר אני רואה אותם מתרחשים. זה קצת מורכב, מה זה מעשה פוגעני, ואיך אני מבדיל בין האדם למעשה, אבל ככל שנותנים לזה תשומת לב, קל יותר ליישם את זה.

שוטרים עוצרים את המפגע הבטיחותי של המוזיקה

אחרי שהמשכנו ממרכז הקניות והתקדמנו לכיוון אחר של העיר כדי לעשות גם שם קצת שמח, נעצרנו על ידי חמש ניידות משטרה נחושות ותקיפות, אשר מהן יצאו שוטרים חמושים במשקפי שמש. למרות הגישה האוהבת שלנו, הם החליטו לתת לנו דו"ח על היותנו מפגע בטיחותי בשל השמעת מוזיקה....  אם מוזיקה היא הנשק של השלום, אז אולי יש פה מפגע בטיחותי - עבור המלחמה...

                


ביום שבת קיבלתי הודעה מחברה - יש הפגנה של "לוחמים לשלום" של פלסטינים וישראלים בבית ג'אלה (דרומית לירושלים בואכה בית-לחם). אוקיי, אמנם משהו פוליטי יותר שגם ידבר על כיבוש ופלסטין, אבל אהבתי את הכותרת - 'דורשים מחמאס וממשלת ישראל להפסיק את ההפגזות והרג אזרחים'. הפגנה משותפת של ישראלים ופלסטינים במטרה למנוע מלחמה ואלימות זה דבר מבורך. שני עמים שנלחמו זה בזה כל-כך הרבה שנים, מתאחדים סביב דבר כל-כך בסיסי ופשוט - די לאלימות!!! הגענו להפגנה וכמובן שהיו שם דגלי ישראל ופלסטין, היו חיילים שעמדו בשורה והסתכלו במבט קשוח על המתרחש, מחכים לפקודה או לסימן להתפרעות כדי שיוכלו להכנס לפעולה. ילדים טובים, ילדים במדים.

אני וחבריי שהשתכנעו לבוא איתי עשינו מה שאנחנו יודעים לעשות - להפיץ אהבה.

כולנו משפחה אחת גדולה

ניגשנו לפלסטינים ושרנו והתחבקנו איתם. ניגשנו לחיילים ואמרנו להם תודה מכל הלב על קור הרוח שלהם ועל זה שהם שומרים על הסדר. ניגשנו לחברינו פעילי השלום שנראו בחרדה שמא מתחיל מבצע עופרת יצוקה 2 וניסינו להעלות חיוך על פניהם. לבסוף חברתי סיגל לקחה את המיקרופון וגם נתנה נאום קצר ומדהים על כך שעלינו לחפש את השלום בתוכנו, שעלינו לקחת קודם כל אחריות על עצמנו, ועל כך ששכחנו שאנחנו למעשה משפחה אחת גדולה! אוי כמה ששכחנו...

חזרתי מהמפגשים טעון בתקווה, ועם רצון עז לעשות פעולה גדולה, ישראלית-פלסטינית, שתראה שבשני הצדדים יש אנשים שרוצים שלום, וגם מוכנים להיות עמדה עבור זה.
אחרי יומיים של דיונים ושיחות, עם חברים רבים ישראלים ופלסטינים, הבנתי שאין הרבה אנשים שחושבים ומוכנים לעשות צעד נועז למען השלום. לפחות לא כרגע...

אחרי יומיים של דיונים הרגשתי שפקעה סבלנותי ואני חייב לעשות משהו. הרמתי טלפון לאמיר - איש המעשה של המהפכה, וישר הוא אמר שהוא בפנים. מה עושים? לא יודעים. יורדים לדרום ונראה.

בתוך יום אספנו עוד חמישה מהפכנים ועוד רכב, דיברנו עם כמה מוקדי חירום באשקלון ובאר-שבע ויצאנו. הגענו לאשקלון לפנות ערב לחמ"ל עמוס בצעירות דתיות שניהלו למופת חמ"ל עם פניות מקשישים ונכים, וניתבו מתנדבים עבור כל נזקק. אחרי שהבנו שזה פחות המטרה שעבורה הגענו, יצאנו לעבר כמה מקלטים בשכונות הדרומיות של העיר. בדרך תפסה אותנו אזעקה. נשארנו לעמוד ולהסתכל על הנסיון יירוט של כיפת ברזל, ואז שמענו את הבום. חזק ומרעיד. הבנו שכדאי שלא רק נעמוד ונסתכל אלא גם נתפוס מחסה. כי השם שומר עלינו, אבל כדאי שנעזור לו לשמור עלינו. בדרך ראינו את הנפילה - רקטה תקועה באמצע כביש, כוחות בטחון שקוראים לאנשים להתרחק. הרבה פניקה וחרדה ושנאה. המלחמה עושה את שלה...

הגענו לשיכונים ומיד קיבלו את פנינו בזרועות פתוחות. מה אתם מתנדבים? מטעם מי באתם? פיקוד העורף? קשה לאנשים להאמין שאנשים סתם יבואו על דעת עצמם. אבל זה בדיוק מה שעשינו - הגענו לשמח ותמוך. חילקנו קצת הפתעות שנשארו מהמסיבה בשבוע שעבר, וגם ברכות ושאלות במתנה שאנחנו מחלקים בפרויקטים השונים שלנו. בכל מקום שאליו הגענו הרגשנו שנתנו קצת שמחה בלב האנשים, וגם קצת עצב על כך שאנו עוזבים. מדהים שכאשר באים עם כוונה כמה קל לגעת ולהתקרב. כמה פתוחים אנחנו יכולים להיות בעיתות מלחמה, לעומת הציניות וניכור של עיתות ה"שלום".

משם המשכנו לעוד ועוד מקלטים. באחד המקומות אשה מקסימה בשם פנינה התחילה לצעוק לשכנים - "בואו בואו, המשמחים הגיעו". איזה כיף :) נכנסנו עם גיטרה אפילו שאף אחד לא יודע לנגן. שברנו את המחסומים ואת המבוכה על ידי שיחה כנה והקשבה, שירה וחיוכים. כי למול הפחד והשררה, למול הפוליטיקה שפושטת בכל חלקה טובה, למול החדשות שממלאות אותנו בזרעים של בורות ופחד, כל שנותר זה לשמוח ולהזכיר שהמציאות היא במה שנמצא כאן ועכשיו.

אחרי כמה שעות של מקלטים, שיגור קרוב ומבהיל של כיפת ברזל, והרבה אנשים מקסימים, נסענו, מותשים ומעודדים אל חוות אדממה שבמושב ניר-משה. אחרי ארוחת ערב ומעגל שיתוף מחוויות היום שהיה, הלכנו לישון בבית הבוץ, שאמנם לא מגן עלינו מפני טילים, אבל לבנות אותו עלה כמה עשרות שקלים.
בבוקר ישבנו עם המתנדבים בחווה ועם גור ועירית, הבעלים המקסימים של החווה. מדובר באנשי שלום אמיתיים, שכמו שגור מגדיר זאת, עושים שלום בין כל היצורים החיים. סיפרנו להם על הפרויקט החדש שלנו שנעשה בהשראתה של האמנית מרינה אברמויביץ'. החלטנו לנסות זאת בעצמנו וישבנו בזוגות ולמשך שתי דקות הסתכלנו אחד לשני בעיניים. מדהים איזה כוח יש למבט פשוט בעיניים. כמה זה מאתגר אותנו להיות בשקט עם מבט ישיר לתוך הנשמה.

                

משם המשכנו לבאר-שבע בירת הנגב. הגענו לשכונה ד' שפעם היתה איזור מוזנח ומלא בנרקומנים והיום זו שכונה עם הרבה סטודנטים, כולל בר הופעות תוסס ומרכז לקיימות שכונתית. כמובן שרוב הסטודנטים לא בעיר כרגע, אך כמה נשארו כדי לעזור לתושבי השכונה אשר אין להם לאן לברוח. פרקנו משלוח מהחווה - כיפה גיאודזית מוכנה לבנייה, עשינו קצת אמנות רחוב על החומה, והמשכנו לעבר המקלטים בעיר. גם פה היתה אזעקה אחת, החלטנו שאת הריצה למקלט אנו עושים בדילוגים, כדי לזכור שגם תחת אש אפשר להיות בשמחה.

עין תחת עין וכל העולם יצא עיוור (גאנדי)

אחרי באר-שבע אוטו אחד חזר למרכז, ואיילו אני אמיר ועמיחי המשכנו לרהט. אם ההר לא בא אל מוחמד... עצרנו אצל שריף, אימאם חביב ומקבל פנים. התיישבנו לקפה ולשיחה, ושריף ישר שאל לדעתנו למצב. הוא צופה חדשות נלהב, וגם אינטלקטואל. מבחינתו הפתרון הוא ברור - חזרה לגבולות 67' פינוי ההתנחלויות. כאשר ניסיתי להסבירו ש-67' זה רק סיפור שאנחנו ממשיכים להמשיך לספר לעצמנו כבר 40 ומשהו שנה, ושהפתרון מבחינת הוא במהפכה ערכית ותודעתית, הוא חזר ואמר שאני לא מציאותי. למרות כל הויכוחים בינינו היתה שיחה כנה ולבבית.

למרות השיח הפוליטי שאליו ניסה שריף כל הזמן לחזור - האזכורים של שנאה כלפי גניבת אדמות של מתנחלים, והזעם על הפשעים שישראל מבצעת בעזה, וטענותיו כלפינו שאנו מדברים אהבה וערכים ולא מדברים פוליטית - למרות כל זה,  הצלחנו לחוות חיבור, ולהראות שהאנושיות מנצחת. למרות השוני בינינו וחוסר ההסכמה על הדרך, הסכמנו שחשוב להיות מכבדים ולשמור על החיוך. אכלנו מהחומוס הטעים שלו, סירבנו בנימוס להצעתו למאכלים בשריים - הסברנו לו שאנחנו אוהבים את בעלי-החיים - נתנו ברכה וחיבוק, החלפנו טלפונים ודיברנו על פגישה באיזור המרכז. נפרדנו כחברים.


משם המשכנו לאשדוד לבקר  חבר. ישבנו אצלו לכוסית משקה וראינו צ'מפיונס ליג ואת ההכרזה על הפסקת אש. כמה דקות אחר-כך מצאנו את עצמנו במקלט למשמע האזעקה. הפסקת האש הזו מבורכת, משום שהיא נותנת קצת שקט לאזרחים. אבל היא לא שווה הרבה אם לא יעשו עוד צעדים משמעותיים לעבר הפתרון של הסכסוך. והפתרון הזה לא יגיע מהמנהיגים הכוחניים. הוא יגיע מאיתנו האנשים.

יש לנו אינטרנט ואפשר לדבר עם עזתים וגם עם ימנים או דתיים. יש לנו אפשרות להבין שיש לנו יכולת השפעה על המציאות, ואין צורך לחכות לבחירות כדי להחליט מי הוא זה שיספר לנו סיפורים על כמה הוא טוב עבורינו, אנחנו יכולים להיות אלו שיוצרים את המציאות. אך לשם כך צריך להיות מוכנים גם לקום ולעשות. הדרך הכי טובה להתגבר על הפחד היא להיות ביחד. אם נשכיל לעשות זאת לא רק בעיתות לחימה אלא גם בעיתות רגיעה אז יש לנו סיכוי ליצור פה שינוי אמיתי ומהותי.


המסע הזה היה בלתי נשכח מבחינתי. אני מודה על כל רגע של עצב ושל שמחה של פחד ושל תקווה. עברתי אותו ביחד עם אנשים גדולים ואמיצים, ופגשתי הרבה כאלו בדרכי.   המסע הזה הזכיר לי את מה שאני יודע עמוק בפנים:

                   
אנחנו נולדנו להיות חופשיים
חופשיים מהפגזות והגדרות והפחדות ומריבות
אנחנו נולדנו כדי לאהוב וכדי ליצור
עזתים וישראלים, ימנים ושמאלנים
כולנו כל כך צודקים עד ששכחנו שאנחנו כולנו ילדים של אלוהים
בואו ניזכר בטוב, בואו ניזכר לאהוב
בואו נגשים את החלום
בואו נעשה את אמא אדמה שמחה ונביא את השלום

זה אפשרי, ביחד, אם נרצה....

איים של תקווה

בסוף שבוע הזה עשינו מרתון סרטים ב"פלא" הלא הוא בית מהפכה של אהבה.

היה ממש כיף להעביר שישבת חורפי בצפייה  בסרטים מעוררים ומרגשים. זה התחיל ב"מזון בע"מ" סרט מדהים על תעשיית המזון המודרנית ועד כמה היא מעוותת, המשיך ב "האורחים מהכוכב הירוק" המשעשע וקצת חובבני אבל כל-כך מקסים שחובה לראות, ואחריו קבלת שבת בהשתתפות כ-50 אנשים, ואחריו "עד קצה העולם" (תרגום גרוע של "into the wild"). סרט עצוב שמזכיר לנו כמה חשוב לחלוק עם מישהו רגעים של שמחה:


                   

בלילה וגם בבוקר שלמחרת הקרנו את "המבוך" של ג'ים הנסון עם דיוייד בואי וג'ניפר קונלי המופלאה. ואחריהם הקרנו שני סרטים דוקמנטריים. אחד נקרא "הסוד מארץ עוץ", שהוא סרט די גרוע ביחס לז''אנר שלו - סרטי התעודה החצי-מקצועיים. אבל הוא מדבר על אחד הנושאים החמים - כלכלה מבוססת חוב. הסרט עוקב אחר עלילת "הקוסם מארץ עוץ" ואחרי ההסטוריה האמריקנית ומראה איך שתיהן מושפעות מנושא ייצור הכסף (האם ידעתם למשל ששלושה נשיאים שניסו לשנות את שיטת ייצור הכסף בארצות הברית - לינקולן, גארפילד וקנדי -  נרצחו ?!).

באחד הקטעים הסרט מדבר על המצב באיסלנד (החל מדקה 1:31) , ואיך האי הקטן והמרוחק, שהיה הראשון לחוות משבר כלכלי, יצא מהמשבר הזה. האיסלנדים עשו  כמה  דברים חכמים, אבל אחד הדברים הכי פשוטים שהם עשו זה לסרב לשלם את חובות הבנקים ולתת לבנקים שלהם לקרוס.
כן כן, פשוט ככה.
בעוד ארצות הברית והאיחוד האירופי מחברים את הבנקים למכונת חמצן בנסיון לשמור על המוסדות האלה, הציבור  באיסלנד התאחד והכריז ברוב גדול את מה שאמור להיות ברור לכולנו - אנחנו יותר חשובים מהבנקים!!

כיום המצב באיסלנד הרבה יותר טוב מבהרבה מקומות אחרים באירופה, אך כפי שכתבתי  כבר בפוסט קודם, איסלנד לא יכולה לחיות במנותק, וחייב להיות סנכרון בין האי הקסום לשאר העולם, כי כפי שידוע - כולנו אחד.

הסרט האחרון שהוקרן הוא הסרט "כוחה של קהילה - איך קובה שרדה את משבר הנפט". הסרט הוא סרט קצר בן 50 דקות, שמתאר את מה שקרה בקובה בעקבות נפילת הגוש  הקומוניסטי, ומשבר האנרגיה שעבר על האי הקטן. המשבר שקובה עברה הוא  פיילוט קטן למשבר שהעולם כולו הולך לעבור בזמנים הקרובים. משבר ההסתגלות לעולם עם משאבים מוגבלים ומתדלדלים.

הסרט הוא אופטימי ומעורר תקווה. אמנם רבים מהתושבים בקובה ירדו במשקל (ירידה ממוצעת של 10 קילו לבן-אדם), והרוב  חי בעוני, ללא חשמל וללא תחבורה מסודרת. אבל המאמץ המשותף הוליד דברים מופלאים - גינות קהילתיות, דשנים וריסוס אורגניים, מערכת בריאות מקומית, השקעה במקורות אנרגיה מתחדשים. כל הדברים האלו שאנחנו צריכים להתחיל לעשות, אם לא היינו עסוקים מדי בלהחזיר את החובות שלנו לבנק (חובות של כסף שלא קיים...).

היה כיף להעביר סופשבוע של סרטים, להתכרבל מול המסך הגדול על הספה עם שמיכה ואנשים אהובים, להתרגש וללמוד דברים חדשים.

אבל זה לא רק כיף, אלו סרטים שהקרנו כדי לנסות להעביר אספקטים שונים של השינוי שכולנו רוצים לראות.
סרטים מעוררים...

איסלנד וקובה הן ההשראה שלי לכותרת של הפוסט  הזה - איים של תקווה.

כנראה שבתור איים, מנותקים מעט מהעולם החיצון, ועם חברה יחסית סולידרית,  התאפשר לאנשים על שני האיים האלו ליצור משהו  חדש, משהו אחר, לפעול הפוך מרוב העולם, להתמודד עם המשבר ביחד, ובכך להיות החלוצים שלנו, אלו שחיים את העתיד, שמנסים על בשרם את העולם החדש.

גם לנו יש הזדמנות. אנחנו גם  חיים באי. אי של  גבולות, מוקף אויבים. אי של טירוף ומלחמות.

אם איסלנד היו אי חלוץ של המהפכה הכלכלית, וקובה היו אי חלוץ של מהפכת האנרגיה והחקלאות המקומית, אז איזה מהפכה אנחנו?

אני עדיין חושב שיש  לנו סיכוי להיות החלוצים בנושא השלום.

כן, כן, תצחקו. מדינה שנעה ממבצע למלחמה, שבשישים ומשהו שנותיה לא ידעה מנוח, שהתעשייה שלה מבוססת בחלקה הגדול על מלחמה וייצור  נשק מתקדם. שהמדינה הזו תהיה חלוצה של שלום?

אבל כן, דווקא בגלל שידענו כל כך הרבה מלחמה, דווקא בגלל שאנחנו חיים באותו מקום קטן וצפוף, עם אנשים שלא הולכים  לשום מקום. דווקא משום שהתרבות שלנו במקורה מבוססת על  ערכי השלום והאחדות.

 יש לנו הזדמנות להיות אלו שיוצרים גשר בין תרבויות ודתות, אלו שמראים שאפשר לחיות ביחד, אנשים שונים, מדתות שונות, ולחלוק את אותה האדמה שכולנו כל כך אוהבים.

כבר הסתובבנו בעולם, באלפיים שנות גלות, בטיולים של אחרי צבא, כבר ראינו מה יש -  את הנוחות היחסית של מדינות המערב, את הנופים והחופים של של מדינות אמריקה ואסיה, ועדיין ליבנו כאן, עם המשפחות, עם התרבות, עם השפה, עם האתגרים ועם התקווה.

אפשר לעשות כאן  אי של שלום, אפשר להיות אור לגויים, אפשר להבין שכולנו אחים.

אתמול אחרי המרתון סרטים, הייתי במפגש של ישראלים ופלסטינים. שרנו ביחד וחלקנו סיפורים. על מחסומים ועל טילים, על ריפוי ועל חיים. הצלחנו לראות מעבר לשפה ולחזות וללאומים.

אך כאשר באותו זמן פצצות נופלות בעזה ובישובי הדרום, המפגש הזה מתגמד.

אבל הוא יכול לגדול הוא  יכול לפרוח.

אתמול זה היה ברור לי יותר מתמיד - אפשר לעשות פה שלום!

אם נרצה...

לאתגר את הפחד

החיים האלו מלאים באתגרים.
בעיות בריאותיות, פרידות, בוסים מעצבנים, בני זוג עקשנים, ילדים תובעניים, פקידים בירוקרטיים אטומים. לא חסר.

השאלה היא איך נענים לאתגרים הללו.
לפעמים הכי קל זה לברוח.  לבידור, לטבע, לעישונים.
ולפעמים מבינים שכבר אין לאן לברוח, שאנחנו תקועים, ואז מה שיש לעשות זה לעמוד למול האתגרים, לזמן אותם, ופשוט להתמודד איתם עד שהם כבר לא מאתגרים.

יש  לי כמה וכמה אתגרים שמלווים אותי בחיים.
התמדה ועקביות, סדר ונקיון, מחויבות והתמסרות.
כל אחד מהדברים האלה רק מלשמוע אותו אני נמתח ונכנס למצב כוננות.

כאמור, לעתים הדרך הפשוטה  היא להגיד  אני לא כזה. זה לא הסגנון שלי. אני טוב בדברים אחרים. וזה נכון.
אבל אם אני רוצה ליצור שינוי, ואם אני מבין שאני השינוי (BE THE CHANGE), אז צריכה להיות מוכנות להשתנות. ללמוד, להסתגל, לפרוץ את גבולות המוכר.

יש אנשים שנענים לאתגרים, לוקחים את גורלם בידיהם ועושים את השינוי. הנה אחד מהם:

                 

היום בבוקר התמודדתי עם כמה אתגרים משלי.

הראשון היה לקום מוקדם.
כשאתה בוס של עצמך נורא קל להמשיך לנמנם עד שעות מאוחרות ולהתחיל את יומך בהתהפכות הלוך  ושוב במיטה.
אבל הפעם  היתה לי סיבה מצוינת לקום.

אתמול סיפרו לי על מאבק שכונתי נגד העבודות שעושים בגן-מאיר בתל-אביב. הקריאה היתה להגיע בשעה שש וחצי ולשבת מול השופלים שבאים להפוך שם את האדמה. אין לי איזה רצון עז לשכב מול שופלים, בטח לא מול כאלה שאמורים  לעשות דברים טובים וליצור נגישות לנכים ועגלות תינוקות, (לעומת שופלים שהורסים בתים של אנשים) אבל חברים הסבירו לי שהיו דרכים אחרות לעשות זאת, פחות הרסניות לגן ויותר לפי רצון התושבים, ולכן היה לי חשוב  להגיע ולתמוך בעיקר באלו שמרגישים שהם נאבקים לבדם.
אז כיוונתי שעון לשש, שהקפיץ אותי  באמצע החלום, וכמעט שחזרתי לישון, אבל בסוף נעניתי לאתגר וקמתי.

בדרך לגן פגשתי את האגוס. חבר אריתראי שפגשתי פעם בשיחה ברחוב, ומאז נוצר בינינו  קשר חברות. הוא אפילו בא איתי לארוחת ליל הסדר אצל ההורים השנה. הוא בדיוק היה לפני תחילת העבודות תשתית בשינקין.

שוחחנו קצת על החיים. הוא שאל אותי על עבודה, ואיך זה לא לעבוד ומה אני מתכנן, וניסיתי להסביר לו. אבל לך תסביר למישהו, שמבחינתו האפשרות לעבוד היא התגשמות חלום, שיש משהו אחר, ושאני בדיוק נוסע לעצור עבודות מהסוג שהוא עושה.
מה שכן, זה הזכיר לי שכמה שאנחנו מאותגרים מעבודה קשה, יש אנשים שעובדים כל החיים שלהם, מבוקר עד ליל, כמעט בלי פעילויות פנאי, לעתים גם ללא בני זוג ומשפחה, ועדיין  שומרים על החיוך ועל שמחת החיים.

 

הגעתי לגן-מאיר לקראת שבע, וחוץ מהפועלים וכמה כלבים עם אנשים בגינת הכלבים, לא היתה נפש חיה. לא מחאה ולא  נעליים.
טוב, יש לי בוקר חופשי, אפשר ללכת לשחות.

לשחות זה מאתגר.
זה שקט באזניים אבל הראש חופר. זה לנשום כל הזמן אבל זה עושה לי סחרחורת לפעמים. זה בריא וחיוני עבור הגב שלי ואני עדיין לא עושה את זה מספיק. האתגר הוא בלהביא את עצמי לסיטואציה המתאימה. צריך להיות לא עייף, לא עסוק, וצריך לתכנן את זה מראש ככה שיהיה לי מגבת ומשקפת.

אבל יותר מאתגר מלשחות, זה לשחות בים. ופה כבר נכנס עניין אחר, פה נכנס הפחד.

אני מאוד אוהב את הים, אני קשור אליו. נולדתי לידו, גדלתי לידו, תמיד גרתי לידו, כשטיילתי במרכז אמריקה לא ראיתי כמעט את פנים היבשת כי כל הזמן הייתי ליד הים. עשיתי קורס משיטי יאכטות וגלשני רוח וקורס צלילה.

ואני עדיין ממש מפחד מהים.
לא מהגלים או מטביעה, אלא יותר מהעומקים ומהיצורים המוזרים. מהלא נודע.

לפני איזה שבועיים ראיתי את התמונה המטורפת הזאת:

כן כן, זו תמונה אמיתית. זה נמר ים ( Leopard Seal), שבא לטרוף פינגוין. למרות שלי זה נראה כמו המפלצת מלוך נס שרק מחכה לטרוף אותי ברגע שאני אכנס  למים. ועכשיו לך תשחה בים.

וזה מה שאני עושה, אני הולך לשחות בים, ומנסה להשקיט את המוח שלי.

ובעודי שוחה בים, מנסה להסיח את דעתי מנמר הים שמחכה לטרוף אותי, התחלתי לחשוב על הפוסט הזה, ועל אתגרים, ואיזה כיף שהם קיימים, כי בלעדיהם מה היינו עושים בחיים?

כי זה מה שכולנו עושים. כולנו חיים בפחד - ממלחמה, מעוני, מבדידות. הרבה פעמים זו הסיבה שאנחנו הולכים לעבוד, שאנו הולכים לצבא, שאנו מתחתנים. לא בהכרח כי אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים, אלא פשוט  מאוד כי אנחנו מפחדים ממה שיהיה אם לא נעשה את זה.

ויש לי תחושה שאם אני אצליח לפתור את הדבר הזה עם עצמי, אם אני אצליח להתמודד עם הפחד הגדול הזה, עם המפלצות שבתוך ראשי, אז אני אוכל להתמודד עם הכל.

אני אוכל להפיל חומות, ולשחרר חיות, ולעצור מלחמות, ולגדל  ילדים, ולאהוב הרבה נשים, ולהגיע לכוכבים.
בלי פחד ממה שעלול להיות, ומאיזה מפלצות יופיעו. בלי פחד להיפצע או למות או לאבד מישהו יקר.  פשוט בלי פחד.

וזה השינוי, זה השינוי שאני צריך לעבור כדי שאני אוכל באמת לשנות, ואצל כל אחד השינוי הוא  אחר, אבל כולנו חייבים לעבור אותו, כולנו עוברים אותו בין כה וכה, אנחנו רק יכולים לקבל אותו בזרועות פתוחות ולחייך אליו.
אנחנו יכולים להביט לפחד בעיניים ולאתגר אותו.
אנחנו יכולים לכבוש אותו.

אם נרצה...