המלחמה בין ההווה והעתיד

אחד הדברים שהבנתי במהלך שהותי במרכז השלום והקיימות 'אקו-מי',
הוא שיש בתוכי קונפליקט פנימי בין מה שקורה עכשיו לבין מה שעתיד לקרות.
לעתים הדיסוננס הוא כה חזק, ואז זה מתפרץ החוצה בצורה של זעם או תסכול.
וזה מאוד מזכיר את מה שאנחנו אוהבים לקרוא לו מלחמה.


אנסה להבהיר את עצמי.

picture by Young Wolf

המאבק שבפנים

הרבה מהפוסטים שלי, כפי שאולי שמתם לב מדברים על מה "לא בסדר" בעולם שלנו. על עוולות שקורות יום-יום מסביבנו בזמן שאנחנו ממשיכים כרגיל. העוולות האלה זועקות אלי וקוראות לי לצאת ולפעול.
להעיר אנשים, להתפלל לאלוהים, לעצור את החיים, עד שהכל יסתדר.

מנגד, אני מאמין גדול באדם וביכולת שלנו להשתנות. והשינוי לוקח זמן.
יצירת מודלים חדשים, ומבנים חברתיים חדשים, זה משהו שלוקח לו זמן להתהוות.
הרבה פעמים אי-אפשר לדעת כמה זמן, ולכן דרושה הרבה סבלנות יחד עם אמונה ותקווה שמה שאתה עושה, באמת ייצור את השינוי המיוחל, עבור הדורות הבאים אחרינו.

השאלה היא איך משלבים בין שני הניגודים האלו.
בין המהפכה לבין האהבה.
בין הכאן ועכשיו לבין המחשבה על העתיד.
בין הרצון לעצור הכל ולנער את כולם (כולל את עצמי), לבין לקחת את הזמן ולבנות את העולם החדש.

אני חווה פעמים רבות שאני נע ונד בין שתי הגישות הללו ולעיתים מתקשה למצוא את האיזון ביניהן.


המלחמה שבחוץ

ג'ורג' אורוול (מתוך 1984): "אפילו האזרח [חבר המפלגה] האחרון בשורה מצפים ממנו שיהיה בן-סמך, חרוץ ואפילו נבון בגבולות מצומצמים, אך גם שיהיה קנאי, נוח להאמין ונבער, שקשת רגשותיו נעה בין פחד, שנאה, סגידה ושיכרות-נצחון. לשון אחר, מן הצורך שעולמו הנפשי יהי עולם-נפש המתאים למצב-מלחמה. ולא חשוב אם אכן מתרחשת המלחמה בפועל ממש;

...כיוון שנצחון מכריע אינו בגדר האפשר, לא חשוב אם המלחמה מביאה נצחונות או תבוסות. כל הדרוש הוא שמצב-המלחמה יהיה קיים.

פיצול-התבונה שתובעת החברה מאזרחיה [המפלגה מחבריה], שנקל יותר להשיגו באווירה של מלחמה, הוא כללי כמעט, אבל ככל שמגביהים לעלות בסולם-הדרגות, הוא נעשה מובהק יותר. דווקא בחוג הפנימי בולטות ביותר ההיסטוריה המלחמתית ושנאת האויב. בתוקף סמכותו כמנהל, שומה על חבר החוג הפנימי [גנרל, מנהל תאגיד, חבר ממשלה וכו'] לדעת לעיתים קרובות כי פרט זה או אחר בחדשות המלחמה הוא כוזב, ולפעמים לא נעלם ממנו כי המלחמה כולה כוזבת או שאינה מתחוללת כלל או שהמטרות שלשמן היא מתנהלת שונות לגמרי מן המטרות המוצהרות; ... בינתיים אין חבר החוג הפנימי מפקפק אף רגע באמונתו המיסטית כי המלחמה אמיתית, וכי סופה להסתיים בנצחון, ומעצמתו  עתידה לצאת ממנה שליטה גמורה על תבל ומלואה....

 המלחמה, כיום, היא עניין פנימי בהחלט. לשעבר היו המעמדות השליטים בכל הארצות נלחמים זה בזה בפועל ממש, והמנצח היה חומס את המנוצח (אם כי אירע לפעמים שהכירו בעניין המשותף להם ודאגו להגביל את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה).  בימינו, אין הם נלחמים זה בזה כל עיקר. את המלחמה מנהלת כל קבוצה שליטה נגד נתיניה היא, ומטרתה אינה לכבוש או למנוע כיבוש של שטחים, אלא לקיים את המבנה החברתי כמות שהוא. עצם המילה "מלחמה" כיום יש בה איפוא כדי להטעות."

אז מה אומר לנו ג'ורג' אורוול?

• המלחמה המודרנית מטרתה אינה נצחון, אלא שמירת המצב התודעתי הקיים (פיצול התבונה כפי שהוא קורא לזה).
• בני-אדם נתונים לשליטה ביתר קלות כאשר הם נתונים במצב של פחד, כלומר בתודעת מלחמה.
• הנמצאים בשלטון נאלצים לעתים לשקר לנו כדי לשמר את המצב התודעתי של מלחמה.
• המלחמה האמיתית אם כן, היא אינה בין המעמדות השליטים של המדינות השונות, אלא בין המעמדות השליטים לנתינים.

זה ניתוח מבריק בעיניי למה שמתחולל היום בעולם.

המחאות של תנועת OCCUPY ושל האביב הערבי המחישו זאת היטב - שהעם אינו מאמין יותר לשקרים של הממשל, להפחדות ולדיכוי ולכפייה.

ועדיין היה אפשר לראות איך בישראל היה חשש גדול לקשר את נושאי הצדק החברתי, עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תודעת המלחמה היא זו שעזרה לחסל את המחאה ולשמר את המצב הקיים. המלחמה עושה את שלה.

אחד הכלים שבו משתמש המעמד השליט ב-1984 זה 'מינסטריון האמת'. משרד ממשלתי שתפקידו לשכתב את ההסטוריה כדי שהנתינים יאמינו שמלחמה היא הכרחית, ולא יתמרדו נגד מצבם העלוב.
גם אצלנו עושים כל הזמן שכתוב של ההסטוריה. אצלנו קוראים לזה משרד החינוך.
אנו רגילים לראות את ההסטוריה כרצף של מלחמות עקובות מדם. תמיד היו מלחמות ותמיד יהיו. זו התודעה השלטת. זה הסיפור שאנו בוחרים להאמין לו. אך ההסטוריה היא לא באמת כזו. ההסטוריה היא שונה לגמרי ממה שלמדנו בבית-הספר.

ב"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, ההסטוריה מתוארת כסיפורם של מלחמות בין אימפריות ומלכים, בזמן שלמעשה, ברוב התקופה ההסטורית, רוב בני האדם עסקו בייצור מזון.
 בימינו רוב בני האדם אינם עוסקים בייצור מזון. רוב המזון מיוצר על ידי אחוז קטן של האוכלוסיה, בעזרת מכונות. יתרה מכך, הרבה מהמזון שמיוצר נזרק לפני שהוא נאכל. מזון רב גם מושקע בהאכלת חיות שבתורן הופכות למזון עבור בני אדם. כלומר המחסור במזון נובע, אם בכלל, מחלוקה לא הוגנת של המשאבים, מבזבוז ומתאווה לבשר.

זו דוגמא מובהקת למצב התודעתי ההשרדותי שבו אנו נמצאים כקולקטיב.
אנו במצב תודעתי של מלחמה בכל רבדי החיים:
אנו מרעיבים את העזתים, ואז  יוצאים למלחמה כאשר הם יורים עלינו טילים.
אנו צורכים מזון מעובד ומרוסס, מים מופלרים, ואוויר מזוהם, ואז תורמים לאגודה למלחמה בסרטן.
אנו מקללים וצועקים אחד על השני על הכביש, וסופרים בכל שנה את המתים, במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים.

בין מלחמה לשלום

המלחמה נוכחת.

גם כאשר אין אזעקות בשדרות והפגזות בעזה. החומות עדיין עומדות, הילדים עדיין מחוילים, ההתחמשות נמשכת, ההוצאות הבטחוניות הולכות וגדלות, והעתיד הולך ונהיה פחות ופחות ברור.

האם השלום גם נוכח?

היכן הוא?

דיטר דום, ממקימי הכפר לחקר השלום בתמרה שבפורטוגל ביטא זאת כך:

"שלום הוא עמדה בלתי מתפשרת עבור כל יצור חי".

אני מאוד מתחבר לאמירה הזו. חשוב להבהיר, אין זה אומר שאני לא מוכן להתפשר על גבולות של מדינה, או על פחות עושר תזונתי, להפך, זה אומר שאני מוכן להתפשר על כל הדברים האלו מתוך העמדה הבלתי מתפשרת שלי, שכל היצורים החיים יזכו לתנאים מאפשרים כדי לחיות ולשגשג.

מה זה אומר בפועל? מה אני יכול לעשות היום כדי להנכיח את השלום?

ראשית זה להכנס למצב תודעתי של שלום.
הבה נדמיין שיש שלום עכשיו.
אף אויב לא מאיים עלי, אף בנק לא דורש ממני לשלם חובות, אף שליט לא מאיים עלי בכליאה ובקנסות.
חיי הינם יפים כפי שהם.
נשמע פשוט מדי?

ובכן, לא כל אחד יכול להכנס למצב התודעתי הזה.
דרושה רווחה כלכלית מסוימת, נסיון עבר מסוים, ורצון חופשי חזק כדי להפסיק את ההאשמות, את הפחד והשנאה.
אבל בפוטנציאל, כל אחד מאיתנו יכול להכנס למצב התודעתי הזה.
לעתים עוזר להתפלל, למדוט, לעשות יוגה, ליצור  אומנות או מוזיקה כדי להגיע למצב הזה.
אך כולנו יכולים להגיע אליו. כל מה שצריך זה לדמיין...

          

לאחר שהבאנו את עצמנו למצב התודעתי הרצוי,  עלינו ליצור מחויבות לשלום.
 כמו שדיטר דום אמר -  מחויבות לשלום זה קודם כל להתחייב שלא להרוג בעל-חיים אחר. פרה או שממית, בן-אנוש או דג, ברווז או עץ. אני לא אהרוג במודע, ואעשה כל שביכולתי כדי להפחית את ההרג שלהם שנובע מפעולותיי. איני יכול למנוע את המוות - המוות הוא חלק מהחיים, אבל אני יכול להיות בכוונה שהם יחיו חיים מלאים חופשיים ושמחים, ולא ייפגעו מפעולותי.

כעת עלי לנסות להבין מה אני עושה שמשפיע על בני האנוש ובעלי החיים האחרים שאני רוצה לשמור עליהם - מה אני אוכל ומה אני צורך, למי אני משלם, ולמי אני מציית, על מה אני חושב, ומה אני אומר. 

לאחר שהבנתי את הדברים האלו - וזו המשימה הכי קשה -  אני צריך להגשים. להיות השינוי. להיות בורא של מציאות שבה פעולותיי מעודדות חיים יותר מאשר הורסות אותם.

בין הווה לעתיד

להיות בעכשיו, עכשיו (מתוך שגעון בחלל הגאוני של מל ברוקס):

                  

חלק מהפעולות שאני עושה היום הינן מזיקות בהווה אך עשויות להשפיע לטובה על העתיד.
אם ברצוני להוציא לאור ספר, אני מבין שעץ נכרת בשביל הדפים של אותו ספר.
אך יתכן גם שהספר שלי יביא לכך שבעתיד פחות עצים יכרתו.

ישנו קונפליקט מתמיד בין העכשיו לבין העתיד.
קונפליקט שנוכח, ועד שלא ייפתר, גם הקונפליקט החיצוני לא ייפתר.

כדי להבין אותו יותר טוב, אני שואל את עצמי שאלות:

אם העולם היה נגמר היום, מה הייתי עושה?

הייתי מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו.

הייתי רוצה להתחבק עם כל מי שאני מכיר ואוהב.

הייתי עושה אהבה.

הייתי זועק ומתפלל מילות הודיה.

הייתי פוצח בריקוד ובשירה.

אם הייתי יודע שאמשיך לחיות עוד אלף שנה, מה הייתי עושה?

הייתי לוקח את הזמן.
הייתי מנסה לדמיין את העתיד.

הייתי לומד דרכים להשקיט את המוח שלי כדי שאני לא אשתעמם או אהיה חסר סבלנות מהדרך הארוכה שלפני.

הייתי מוצא חברים לדרך שידמיינו איתי איך יראו האלף שנים הבאות.

הייתי קורא הרבה ספרות מדע בדיוני כדי לקבל רעיונות.
הייתי לומד לנגן ולטפס על קירות ולעשות קולנוע ולדבר מלא שפות.

הייתי מתמלא פליאה למול כל מה שקורה "טוב" או "רע", כי הייתי מבין שזה הסיפור שאנו יוצרים שמוביל אותנו לעבר העתיד, והוא ייחודי ומופלא.

איך משלבים בין השניים?
אני לא יודע.
אבל אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון הנכון.
בין עשייה לבין הוויה.
בין הנאה לבין עבודה.
בין חשיבה לבין חווייה.
בין למידה ובין יצירה.
בין דיבור ובין הקשבה.


כל אחד מאיתנו יכול לנסות למצוא את האיזון בתוכו. ככל שנאזן את עצמנו יותר, כך נאפשר לאחרים לאזן את עצמם.
כך נגיע למצב שפוי יותר של העולם, שנמצא כרגע בשגעון.
אני מאמין שאנו יכולים להגיע למצב הזה, למצב מאוזן, מצב של שלום.
אם נצליח, נוכל גם לסיים את המלחמות בינינו.
נוכל לכתוב את ההסטוריה של המין האנושי כפי שאנו מדמיינים אותה.
אם נרצה...