זמננו בידינו

אני מתחיל לכתוב את הפוסט הזה והמחשב נתקע...
לנשום... סבלנות...
אני נשבר ומתחיל ללחוץ על תוויות אחרות, להכנס לפייסבוק.
האצבעות כותבות מהר, והאותיות מופיעות בקצב צב.
המחשב מגיב ביותר איטיות. מתחיל לחשוב ולחשוב...
הדקות חולפות, ואני נושם.
מנסה ליישם את מה שאני רוצה לכתוב עליו.
זמני בידי, אין לחץ.

Occupy your time ' ' היה אחד השלטים הנפוצים במחאת אוקופי וול סטריט.

כל-כך מתומצת, כל-כך מדויק.

פססססט... רוצה דקה בחינם?

איבדנו את השליטה בזמן שלנו.
מכרנו אותו עבור תאגידים שמפרסמים לנו צרכים כוזבים: בית גדול, אוטו חדש, טלוויזיה שטוחה, חופשה בחו"ל, סמים ליצירת תלמידים מצטיינים, מוצרי בשר וחלב מסרטנים.

אנו ממהרים ולחוצים. 

לא מספיקים אף פעם את כל הדברים שאנו רוצים.

תמיד מאחרים. מרגישים שהזמן חומק לנו בין הידיים.
ואנחנו למרבה הצער הולכים ומזדקנים.

אנחנו מפחדים...

                   

ולכן עלינו לקחת חזרה את הזמן לידיים...

לפני שבועיים ישבתי עם חברי לדרך בקהילה על אופניים , וחשבנו על הביטוי 
בעברית ל- OCCUPY YOUR TIME"."

חלפו להם שבועיים, וכעת אנחנו נמצאים בנקודה ה-12 בשדה צבי. 

יש פה המון אמנות. כל המקום הוא יצירת אומנות אחת גדולה. 
או כמו שמגדיר את זה דורון בעל המקום - 

מה זה בכלל אמנות?

גלסקי ,שהוא איש מעשה, מאוד נהנה לעבוד פה, לתקן ולשפץ, לבנות ולסדר.
כל מה שצריך...

שאול, בן המקום, שבונה כאן יורט קסום ליד הכרם, שאל אותו בזמן שהם קשרו כיסוי ליורט :

"תגיד, אתה עושה מדי פעם גם דברים שלא צריך?"

המקום הזה מלא בדברים שלא צריך.
פסלים עצומים ממתכות חלודות, אוספים שלמים של כלים ישנים שאין להם שימוש.

גלסקי הבין שזאת מהותה של אמנות המקום – לעשות דברים שלא צריך.

כל מה שלא צריך

במהלך שיחה עם בני, השותף של דורון בעל הבית,  צעיר שב שיער, ובעל נסיון, 

אמר לו גלסקי – "אתם, יש לכם הרבה זמן פנוי".

בני השיב לו בחיוך של נצחון – "זמננו בידינו!"

חייכנו גם אנחנו – יוריקה!מצאנו!
התרגום הגיע, היה צריך לקחת את הזמן במשך שבועיים כדי שזה יתגלה בפנינו...

oocupy your time = זמננו בידינו  :)

ושלא כמו בתרגום של סרטי קולנוע מאנגלית לעברית, 

במקרה הזה, בעברית זה נשמע יותר טוב

גנבי הזמן

לפני שבועיים, כתבתי כאן מעט על הספר "מומו וגנבי הזמן".

בספר מופיעים גנבי הזמן בדמותם של ברנשים אפורים במגבעת אפורה, חליפה אפורה, ותיק אפור, מעשנים סיגרים אפורים. לעתים אפילו נדמה שעורם אפור.

הם מעשנים כל הזמן, וכאשר הם בסביבה, הכל הופך להיות קר יותר.

קצת כמו הסוהרסונים בהארי פוטר.
רק שהאנשים האפורים הם מתוחכמים יותר.
כשהם עוזבים הם נשכחים,
כמו עשן שהתפוגג, כאילו לא היו מעולם, 
אך אנחנו נותרים יותר מודאגים ולחוצים לגבי הזמן.

במציאות שלנו גנבי הזמן לובשים צורות רבות:

• הם מחופשים לחוזי עבודה וחשבונות תשלומים.
• הם מופיעים מולנו כתוכניות בידור ואפליקציות סמארטפון מגניבות.
• הם אויב מעבר לקו שדורש מאיתנו לבוא ולהלחם מולו.
• הם מגולמים כפקידי בירוקרטיה אטומים.
• הם פועלים תחת סמכות של מנהלים בכירים.
• הם מפתים אותנו בפרסומות ובהבטחות שווא לחיים יותר טובים.

ואנו מוותרים מרצוננו, מבלי להיות מודעים לכך, על הזמן שלנו:

• אנחנו מוכנים לעבוד עוד כמה שעות, גם כאשר אין לנו כבר כוח, כי אנחנו חייבים.
• אנחנו מוכנים לקחת סמים קשים שחברות התרופות משווקות לנו, כדי לחסוך זמן בלימוד למבחנים.
• אנחנו משוטטים בפייסבוק, בחדשות, בפורנו, בטלוויזיה, כדי לספק עוד ועוד את היצרים.
• אנחנו נוסעים בכלי רכב שבהם אי אפשר להביט בנוף שחולף מהר מדי, וכאשר אנו תקועים בעומס, אנחנו מתחרים זה בזה ומקללים, במקום להגיד שלום ולשוחח בנעימים.

כל זה קורה כי איבדנו את השליטה שלנו בזמננו. הוא כבר לא בידינו.

ואנחנו ממשיכים לרוץ, כמו גלגלי מכונה שלא יודעת כבר איך לעצור. העיקר לדפוק שעון:

 

זמן משותף

בטיול יש לנו זמן.
אנחנו פחות נדרשים להספיק דברים.
אבל להיות בטיול בהודו או בחופשה בסיני זו חוכמה קטנה.
כדי באמת ליצור שפע של זמן עלינו לחלוק אותו עם אנשים אחרים.
לאפשר לעצמנו ולאחרים להיות ביחד חופשיים.
זה לא חייב להיות בהודו, זה יכול להיות גם בדרום תל-אביב.

אחד הדברים שגנבי הזמן עושים הוא לבודד אותנו זה מזה.
כולנו עסוקים בעניינינו עד שאין לנו באמת זמן לבלות ביחד.
הזמן שאנחנו "עסוקים" הוא זמן אבוד.
כאשר מתים, אין אדם שאומר לעצמו – 'חבל שלא עבדתי יותר'.
הדבר העיקרי שאנשים מצטערים עליו הוא על כך שלא בילו מספיק עם אנשים אהובים.

הדרך להחזיר לעצמנו את הזמן,
היא לבלות פחות מול מסכים, בתוך מכוניות, ובין משרדים, ויותר אחד עם השני.
הזמן המשותף הוא זמן שיוצר שפע של זמן יש מאין.

כאשר אנחנו בקהילה החדשה שלנו נמצאים ביחד ,כולנו מרוויחים.
מישהו אחד דואג לאוכל ולבישולים. 
מישהו אחד דואג לשירה ונגינה.
מישהו אחד מעלה נושאי שיחה מעניינים.
מישהו אחד דואג לתקן ולנקות ולסדר דברים. 
מישהו אחד  מלמד את כולם איך בונים קומפוסטר או איך מכינים סבונים.
מישהו אחד מלמד אותנו לבטא את מה שאנחנו מרגישים.

לזמן הקהילתי, הבינאישי, הבלתי אמצעי, 
יש ערך מוסף גבוה יותר ממה שאנו מבינים.
וכאשר המפגש לא נע רק סביב אוכל ושיחות על פוליטיקה ועל דברים שקורים,
אלא גם סביב מגע, ורגשות ומה שקורה בתוכינו בפנים,
אז הרגע שלנו יחדיו הופך להיות מחוץ לזמן.

זו הדרך שלנו להביס את השיטה שמפרידה בינינו, 
זו הדרך שלנו להניס את גנבי הזמן,
ולהנות מהזמן המשותף שלנו ביחד,
כדי שנוכל לעשות מלא דברים שלא צריך,
רק בשביל הכיף שבעניין.

זמן של עיר

כמובן שבאורח החיים המודרני והאורבני, 
לא כולנו יכולים או רוצים להיות כל הזמן בחברתם של עוד אנשים.

רובינו עדיין עובדים בעבודות שאנו קצת אוהבים,
כדי לשלם שכר דירה או משכנתא, פנסיה וביטוח חיים.

אך למרות שאני החלטתי לעזוב את אורח החיים הזה,
אני לא חושב שזה הכרחי לצאת מהעיר או לעזוב את העבודה.

אני מאמין שהדרך של האדם העובד המודרני ליצירת שפע זמן
עוברת דרך שינוי תודעתי, שיכול לקרות גם ברגעים קטנים.

• מדיטציה קצרה באמצע היום. ככה מול המחשב, או בעצירה בצד הדרך באמצע נהיגה ארוכה ומתישה יכולה להפוך את המסע שלנו להרבה יותר נעים.
• להביא משהו שהכנו בעצמנו כיבוד לעבודה. כקינוח להזמנות של המזון להאבסת כבשים (שהוא כמובן גם נורא טעים) שרובינו מזמינים, מאפשר לחברים לעבודה להנות מרגע אותנטי של יחד, לתת מחמאות, להחליף מתכונים.
• לנסוע על אופניים או ללכת ברגל כדי להרגיש את הדרך - את החום, את הבריזה, את זיעת הגוף, את עשן המכוניות, את הצל של העצים, להתרשם מלבושם המגונדר של הנשים, לעזור בדרך לקשישים.
• לעשות משהו משוגע כמו לשיר בזמן הישיבה בתור בביטוח לאומי או קופת חולים, תמיד מעביר את הזמן עם צחוקים ומבטים מופתעים, ולפעמים גם יש אנשים שמצטרפים :)
• למתקדמים שבנינו, לא להסתכל על השעון, למרות שהוא נמצא מולנו בכל המכשירים, אלא להתרכז במה שאני עושה עכשיו. כמו בפו מטאטא הרחובות הזקן, בסיפור של מומו, שמטאטא כאשר הוא מביט מטה, ונושם עם כל הנפה של המטאטא, ואף פעם לא מביט אל הרחוב קדימה כדי לראות עוד כמה טאטוא נותר.

והעיקר זה לזכור שזמננו בידינו,
הוא הוענק לנו כשנולדנו, 
ואנו יכולים לעשות איתו מה שאנחנו רוצים, 
בכל רגע בחיים.

                   

אשראי של זמן

מיכאל אנדה, הסופר שכתב את מומו, 
וידוע יותר בזכות ספר אחר שלו -  הסיפור שאינו נגמר - 
הוא אחד התומכים הנלהבים של רעיון בנק הזמן.

ספרו מומו הוא יצירת מופת לרעיון הזמן האבוד,

אשר נכתב בשפה של הלב - כספר לילדים.

למי שחסר זמן, יכול בימינו לקבל זמן מבנק זמן.

בירושלים פועל מזה שנים רבות בנק זמן קהילתי.

הבנק מופעל בעזרתן של הרשויות, שנותנות מילגות לסטודנטים, שעוזרים לחברים בבנק.

כן בבנק הזה זה לא רק פקידים ולקוחות, יש חברים.

הבנק בא לאפשר למי שרוצה לתת ולקבל ממגוון שירותים מופלא של דברים,

אשר ניתנים תמורת אשראי זמן, ולא תמורת כסף.

במרכז אושר, מערכת השיתוף הבין קהילתית שאני שותף בה,

אנו יוצרים אשראי של 300 שפע לכל מי שנרשם למערכת.

מה זה שפע?

שפע זו דקה. דקת שיתוף אחת.

דקה שאתה מעניק, או דקה שאתה מקבל.

מקבל ממישהו אחד, ונותן למישהו אחר.

דקה עבור דקה, שעה עבור שעה.

בנק הזמן אמור להקל עלינו לאחוז בזמננו בידינו.

כל אדם שמצטרף, מקבל אוטומטית 300 שפע.

למה מקבל ולא עובד עבורו? 
כי כל אדם שמצטרף מגלם בתוכו עוד שפע.

עוד קישורים, ותכונות, ומיומנויות, ואהבות.

במקום המינוס התמידי של הבנק המסחרי,

של ההלוואות והאשראי בריבית,

כאן השפע משותף. 

כל אחד ואחת שמעוניינים לקחת את זמנם בידם,

יכולים להתחיל בלשתף מהשפע שלהם.

לא חובה מערכת שיתוף בשביל זה,

אפשר ככה סתם.

בנק זמן הוא רק אלטרנטיבה אחת מאוד פשוטה וחכמה למערכת הקיימת, 

זו קפיצת דרך לעבר עולם ללא כסף.

כי בעולם ללא כסף, אין עניים.

כי בעולם ללא כסף, הכל פחות מדיד.

וכמו שאומר שלט הוואבי סאבי האהוב עלי בנקודה ה-12:

אין מדידים לאהבה

שיר לשבת: זמננו בידינו

לחן עממי –  על פי 'סלינו על כתפינו'

זמננו בידינו, פנינו צוחקים

מקצות תבל הגענו, הבאנו חיוכים

העבר, בליבנו הוא נשמר

העתיד, בדמיוננו הוא תמיד

בואו איתנו, הזמן הוא שלנו

ע עכ עכשיו, הזמן הוא עכשיו

ע עכ עכשיו, הזמן הוא עכשיו

וואבי סאבי

כשהייתי סטודנט באוניברסיטה לקחתי קורס של המומחה לתרבות יפן, יעקב רז, שנקרא - 'יופיו של הבלתי מושלם'. מאוד נהניתי מהקורס, ועל אף שלמדתי למבחן וכתבתי בשקיקה את כל התובנות המעמיקות שלי על השאלות הקיומיות,
קיבלתי ציון 47. יעני נכשל כבד.

זה היה הקורס היחידי שנכשלתי בו באוניברסיטה.
היה בזה משהו מאוד סמלי, להכשל בקורס שמדבר על היופי שבחוסר שלמות.
החלטתי להשאיר זאת כך ולא לגשת למועד ב'. לקבל את החוסר שלמות שבי.

וואבי סאבי הוא גם ספר שאת כריכתו אפשר לראות בתמונה.

נתקלתי בכמה עותקים של הספר הזה במקום שאליו הגענו אתמול במסענו - הנקודה ה-12 במושב שדה צבי.

מדובר במקום סוריאליסטי ומקסים בלב מושב די שומם בדרום הארץ. אבל קרו עוד הרבה דברים בדרך לכאן, אז אני אחזור לכך בהמשך...


בניית בתים שיעור לחיים

את השבוע התחלנו בעבודות טיוח ושיפוץ של בית המתנדבים מבוץ באדמאמא (הבתים הם מבוץ, לא המתנדבים).
למדנו להכין בוץ מתערובת של אדמה, חול, זבל סוסים ומים,
ולטייח איתו את הקירות, התקרה והרצפה, לפלס ולהחליק, לשמן ולהדק.
מדהים איך בימינו, כאשר נדמה שלהשיג או לבנות בית זו משימה כמעט בלתי אפשרית,
נמצא ידע כל-כך רב ופשוט לאיך לבנות בית בעצמנו, בחומרים שזמינים לכולנו.
נכון שרק שיפצנו ולא בנינו, וזה בית שהוא יותר מאורה לאדם אחד,
אבל הידע קיים, רק צריך למצוא מקום, ולקום ולעשות.

שימון בית הבוץ הקטן באדמאמא

מעבר ללימוד הטכני של עבודות הטיוח, ישנו גם הלימוד הפנימי והקבוצתי.
איך לעשות את הדברים ביחד.
יש מי שמכיר את הטכניקה, ומלמד ומסביר.
בתור מורה צריך להתמודד עם הקושי של הלימוד -
לאפשר טעויות, להעיר גם כשלאחר לא תמיד יש סבלנות,
מתי להפסיק ולעשות בעצמך כשיש דברים קריטיים.

בתור תלמיד צריך לדעת איך לקבל הערות, בלי לחזור למערכת החשיבה שנותנת ציונים לכל דבר.
צריך לדעת מתי להיות המורה של המורה, ללמד אותו סבלנות וענווה, ולהבין שהוא למעשה תלמיד כמונו,
רק עם ידע ונסיון רב יותר בנושא מסוים.

תמיד קיים המתח בין הרצון שמשהו יצא טוב ויפה,
 לבין הרצון שמישהו שעושה משהו בפעם הראשונה יתנסה וילמד.

כאן נכנס אלמנט הוואבי סאבי,
ההבנה שהננו יפים בחוסר שלמותנו - היצירה, וגם המורה והתלמיד.

במהלך השבוע התמודדנו רבות גם עם הפערים בינינו,
מבחינת רצון לעבוד, שעות קימה והתעוררות,
הצורך בעשייה של דברים נוספים כמו בישול, טיפול בציוד, טיפול בגופנו ובנפשנו.

זה יצר לא מעט מתחים בינינו שאנו עדיין מנסים לפתור,
בכל יום ויום עלינו לגלות סובלנות לצרכים ולהרגלים של כל אחד מאיתנו.
זה שלב הכרחי בהתהוות של כל קהילה.
הוא מאתגר ומתסכל ומגבש בו זמנית.
הוא בלתי מושלם כמונו,
וזה יפהפה בעיניי

הפסקת שירה

ביום שלישי גילינו שיש לכמה מאיתנו עניינים במקומות אחרים.
אחד הדברים שאליהם רצינו להגיע הוא מעגל שירה שמתקיים אחת לכמה שבועות בכיכר רבין.
מכל קצוות הארץ מגיעים אומנים, זמרים ונגנים,
מתיישבים יחדיו במעגל במרכז הכיכר,
מניחים שולחן עם קטורת ונרות במרכז,
ומזמינים אנשים להצטרף לשירה מרוממת נפש,
חלקה בעברית חלקה בשפות אחרות.

המעגל הזה מתקיים בעוד כמה ערים בעולם בו-זמנית,
והוא מהווה התכנסות של שבט מאוד מיוחד של אנשים,
היפים, ריינבואיסטים, ושאר אנשי שוליים לבביים,
שמגיעים לעיר, ללב הבבילון, כדי להתאחד,
ולהזכיר לעצמנו ולאחרים שאנחנו בסך הכל רוצים לאהוב.

בסוף השירה, בסביבות השעה אחת-עשרה,
פתחנו את המעגל ואחזנו ידיים. היינו כמה מאות אנשים והקפנו את רוב הכיכר.
השוטרים שהגיעו לוודא שאנו מסיימים בזמן נשארנו פעורי פה,
ומלמלו שדבר כזה יפה הם עוד לא ראו.
ובאמת אי אפשר להעביר את התחושה במילים, צריך לבוא ולהרגיש.
המעגל הבא יתקיים ב-28.7 . מוזמנים:)

מעגל שירה בכיכר רבין - צריך להיות ולהרגיש כדי להבין

קפקא על החוף

למחרת בבוקר קמתי לפנות בוקר לראות את המשחק המותח ביותר בסדרת הגמר של ה-NBA,
אחד הדברים האחרונים שעוד מעניינים אותי בתרבות השואו ביזנס האמריקאית.
לאחר המשחק המותח והמרתק,
יצאתי עם כמה חברים לבית המשפט באשקלון כדי להוכיח את חפותנו.
לפני חצי שנה, בזמן מבצע עמוד ענן, יצאנו לשדרות, כדי להביע תמיכה בתושבים,
להראות שאכפת לנו, ולהראות לעצמנו שאנו לא פוחדים מאזעקות וטילים.
לצערנו השוטרים במקום לא כל-כך היו מרוצים מההמצאות שלנו במקום,
והחליט לתת לנו קנס על היותנו מפגע בטיחותי, בכך שאנו משמיעים מוזיקה בעת מלחמה.

אחרי שסירבנו לשלם את הקנס והחלטנו להשפט,
נרתם חברנו ספי, עורך-הדין טוב הלב, ומיד נכנס לעניינים,
הוא התקשר למנהל הסופרמרקט שלידו עמדנו כדי לברר את עוצמת המוזיקה שהיתה,
בדק את התקנות הסבוכות והקפקאיות שעל פיהן ניתן לתת דו"ח על רעש,
והדפיס מפה כדי לתשאל את השוטרים היכן עמדנו ולהראות שאין להם מושג.

אחרי כל זה, הגענו למשפט, והשוטרים, שהם העדים של התביעה, לא הגיעו.
חברנו העורך דין התאכזב מאוד, ואף שקל לבקש פיצויים על החזר יום עבודה,
אך השופטת מיד איימה בדחיית המשפט,  כדי לאפשר לשוטרים  להיות נוכחים,
כי פשוט אחד מהם הלך למילואים ושכח להודיע...

ויתרנו על פיצויים, ואף קיבלנו הזדמנות להסביר מדוע היינו בשדרות.
אמיר שהיה זהשבפועל קיבל את הקנס,
ניצל את הבמה ונשא נאום חוצב לבבות על היותנו משרתים של האהבה.
הוא העניק ברכה לתובע וגם לשופטת, שסירבה לקבלה מתוקף היותה בתפקיד,
וביקש שנצלם תמונה, למרות שהשופטת לא הרשתה, אבל חייכה :)
 הנה היא לפניכם:

אמיר הנאשם המזוכה, צוחק על גורלו הקפקאי

מכיוון שהגענו חמישה חברים והמשפט הסתיים מוקדם מהצפוי,
התקשרנו לחבר מקומי שלקח אותנו לחוף באשקלון.
אכלנו פירות, שתינו לימונדה מתוקה עד אימה,
והודינו לשוטר היקר, שקבע לנו את הפגישה הזו, כבר לפני חצי שנה.



יוצאים לטיול - בשעה טובה

אחרי האתנחתא לשירה ולעיסוקים נוספים, חזרנו אחד-אחד לאדמאמא.
סיימנו את העבודות האחרונות על בית הבוץ והעגלות, והתכוננו ליציאה.
למרות הנסיון לתאם ולהכין את עצמנו, בכל זאת נוצר מצב שלקראת היציאה
התמהמנו וכבר נהיה די מאוחר, והשקיעה התקרבה.

היה הרבה מתח באוויר,
גם אני הייתי כבר לחוץ ללכת , וגם הרגשנו שבאדמאמא כבר היה רצון שנלך,
לא כי לא אהבו אותנו, אלא כי זה הכניס את המקום למצב של אי-ודאות,
והיה רצון של אנשי המקום להתייצב, בינם לבין עצמם, והנוכחות שלנו הקשתה על כך.

בסוף יצאנו בטקס משעשע של גזירת סרט כחול,
והתחלנו לרכב לעבר שדה-צבי בקצב מאוד רגוע.
נתקלנו פעם ראשונה בעליות תלולות עם העגלות,
ואודי, שהצטרף אלינו השבוע, והיה בלי עגלה, נרתם למשוך את גלסקי שסחב את העגלה הכי כבדה.
אחרי עצירה בחווה קטנה מלאה בגורי חיות מכל הסוגים,
המשכנו לרכב עד השקיעה ועצרנו לחניית לילה בשדה חיטה.

אודי סוחב את גלסקי שסוחב עגלה. טולה מבסוטה

בבוקר יצאנו בשעה מעט מאוחרת כך שכבר נהיה חם.
היו גם כמה נפילות לא נעימות, אבל למרות הכאב, המשכנו והגענו,
לנקודה ה-12 בשדה צבי.

איך שנכנסנו לישוב, התבלבלנו בניווט ומיד התפזרנו,
כל אחד המשיך לכיוון אחר, ולמשך כחצי שעה היינו מפוזרים לחלוטין.
כשהגענו לבית הנקודה ה-12, הוא היה ריק מאדם.
ישבנו בחוץ וחיכינו, עייפים, צמאים, כואבים וקצת עצבניים.

אבל ברגע שהגיע דורון והזמין אותנו פנימה, נתן לנו מזון ושתיה,
וסיפר לנו על עצמו ועל המקום, מיד הלב התמלא בשמחה והודיה.

המעבר החד בין קושי ועצבים,
לבין פליאה ושמחה, עוזר לי להבין,
שחלק בלתי נפרד מהמסע זה להתעצבן ולהתרונן, וליפול ולקום, ולהתאכזב ולהתאהב.
זה היופי, זה הוואבי סאבי,
אפשר לראות אותו בכל רגע אם בוחרים בכך.

אם נרצה...

לצאת למסע פנימה

לפני שבוע ישבתי וכתבתי פה באדמאמא,
על הסבלנות שאני מפתח.
סבלנות לקראת יציאה למסע גדול.

חברים באים ושואלים אותי - נו יצאתם כבר?
צילמתם מלא תמונות עשיתם אירוע השקה, פתחתם דף פייסבוק
(דף מגניב ביותר - קהילה על אופנים)
וכל זה לפני שנסענו קילומטר אחד...

אז שבוע עבר, ואני עדיין באדמאמא מפתח סבלנות,
אבל ממקום אחר לגמרי.
אני מפתח את זה ביחד עם עוד אנשים, חבריי לקהילה על אופנים.

מבחינתי יצאנו למסע,
המסע התחיל, רק שהוא לא בהכרח אמור להגיע לאנשהו,
הוא קשור לחיפוש
 הוא דרך אל המון מקומות  שאני רוצה להגיע אליהם,
והם לא נמצאים בקהילה כזו או אחרת.
הם נמצאים בתוכנו,
הם נמצאים בקהילה שאנו יוצרים, הם נמצאים בינינו...

קהילה של שטותניקים

הקהילה שאנו מנסים ליצור מורכבת מחמישה כרגע:
גל המכונה גלסקי
מיכל המכונה מיכלי
טולה המכונה הקמע
הדסה המכונה שלולי
ואני המכונה ארני

כולנו אנשים פתוחים ואוהבים, אכפתיים ושטותניקים.
כחלק מהשטותנקיות המשותפת שלנו,
ייחסנו לעצמנו את הכוחות של חבורת קפטן פלאנט -
גל הוא אדמה, מיכל היא אש, הדסה היא רוח, ארני הוא מים, וטולה היא הלב.
זה מתאים גם ליסודות של המזלות שלנו (אני וטולה שנינו דגים, אבל לטולה יש לב כל-כך גדול, שלי ברור שהיא הלב).

למי שלא זוכר מי זה קפטן פלאנט,
אז הוא גיבור שבא לשמור על אמא אדמה שנמצאת בסכנה,
בגלל תאגידים שמזהמים אותה והורגים בעלי חיים ויערות,
וכל אחד מהחברים מקבל טבעת עם כוח ייחודי,
וביחד הם יוצרים אחד שהוא בעל יכולות גדולות יותר משל כל אחד מאיתנו בנפרד.

כך זה היה נראה כשהיינו ילדים:

                      

שלם הגדול מסך חלקיו

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים,

מנסים ליצור שלם שהוא גדול מסך חלקיו.

להביא את עצמנו, את החוזקות שלנו והמיומנויות שלנו - גינון, בישול, צילום, רכיבה על אופניים, ריתוך, הקראת סיפורים, כתיבת בלוגים, יצירת קשרים, תקשורת מקרבת, סריגה, הקשבה.

להביא את החולשות שלנו  - התמכרויות, פחדים, דפוסים, עצבים, ביקורתיות, דעתנות.

ובעזרת אלו וגם אלו ליצור שלם, שמקבל ומכיל, שנעזר ונתמך, שמרפא ומתרפא.

זה בעיקר מה שעשינו להרגשתי בשבוע האחרון.

למדנו זה את זה. גילינו דברים על עצמנו ועל אחרים. וזה תענוג גדול. זכות אדירה.

להיות חלק מחבורה כזו.

חברי קהילה על אופניים הנועזים

   

מישהי שמאוד עזרה לנו להתגבש כקהילה ולראות את היופי של מה שאנחנו עושים זו עדי,

חברה, רוכבת נועזת בנשמה, שהיא גם צלמת.

היא תיעדה אותנו בימים הראשונים של ההכנות למסע, והיתה מעין עין מתבוננת מבחוץ,

שגרמה לנו לפתוח את הלב, ולהכיר יותר טוב אחד את השני ואת עצמנו.

כעת אני מרגיש שעדי היא חלק מאיתנו, וכך אני מקווה שנרגיש עם עוד אנשים שנפגוש במהלך הדרך.

אחד הדברים המדהימים שעדי עשתה, זה להתעניין לגבי הציוד שכל אחד מאיתנו החליט לקחת למסע,

לשמוע את הסיפור שיש מאחורי כל חפץ כזה ולהפוך את זה למעין פסיפס אישי שלנו.

הנה הפסיפס האישי שלי:

צילום: עדי סגל.
פריזבי, פנס אוזן, משרוקיות, סט כלים קטן, תהילים, מטען, מצית, דיסק און קי, רמקולים, מאפרה ניידת, פלאפון, ערכה לניקוי מסך המחשב, ניירות גלגול, כרטיס ביקור "ארנון שומר-אקטיביסט", חולצה לרכיבה על אופניים (מהתקופה שעשה משלוחים בבודהא בורגר), כובע טמבל, מגבת שהיא גם שאל, "מומו" / מיכאל אנדה, ספר ללימוד ערבית, סקצ'בוק, קלמר ג'ינס עם צבעים, סמל של "רשת האהבה מתאחדת" לתלייה על הקיר (מתכנן להעניק במתנה במהלך המסע)

עלייה משותפת לרגל

כולנו עוברים בחיים האלה תחנות, מעין מסע עלייה לרגל משותף, לעבר בית מקדש שנמצא בתוכנו.

הדרך שבה אנו בחרנו לעשות זאת היא באמצעות התניידות על אופניים עם עגלות,

שזו צורת תחבורה חסכונית מבחינת אנרגיה,

שבה אתה זה שמייצר עבור עצמך את האנרגיה הדרושה לך 

ולא מסתמך על דלקים שנחצבו במדינות רחוקות, שנלחמו עליהן מלחמות אכזריות ומלוכלכות.

לשם כך בנינו עגלות וציידנו אותן בהמון ציוד: תיקים אישיים, ציליה עם עמודים, כלי בישול, כלי תיקון אופניים, פאנל סולארי להטענת מחשב וטלפונים, חבית מלאה במזון, שני ג'ריקנים של מים, מעדר ומגרפה.

נסיעת מבחן לעגלות. צילום אוהב: עדי סגל

                          

ביום שלישי יצאנו לסיבוב ראשון ביער עם כל הציוד עלינו.

בגלל התנהלות איטית ומפוזרת יצאנו קצת אחרי השקיעה.

זו אמנם היתה נסיעה מאוד קצרה, אבל נסיעה ראשונה בחושך היא דבר די מטופש...

יצאנו מהחווה והגענו לשער של המושב ניר-משה.

בעקבות בעיה בשער, החלטנו לנסות לעקוף אותו.

גלסקי שהיה עם העגלה הכי גדולה עלה על המדרכה שעוקפת את השער,

ובירידה מן המדרכה העגלה התהפכה.

בנסיון להפוך את העגלה, התעקם הגלגל שלה.

תקלה ראשונה....

גלסקי חזר מיד לחווה כדי להביא גלגל חלופי, 

אנחנו בינתיים פרקנו את הציוד מן העגלה, ואחרי רבע שעה והחלפת גלגל היינו מוכנים לתזוזה מחודשת.

כעבור כמה מאות מטרים נוספים של רכיבה כמעט בחשיכה,

שמענו פתאום צעקה מקדימה.

שוב גלסקי, הפעם הוא נתקל בגדר בקר חשמלית...

המתח בגדר מאוד נמוך, אך הנסיעה הישירה לתוך הגדר גרמו לכך שהוא קיבל זץ בחזה ונפל מאופניו.

2:0 ליקום מול גלסקי... אך לא תקלות פעוטות כמו עיקום וחישמול יעצרו את איש האדמה.

שלולי וטולה החליטו לבדוק עד כמה הגדר מחשמלת.

מסתבר שלגעת בגדר בצורה מודעת, יותר מדגדג מאשר כואב.

וכך מצאנו את עצמנו עומדים חמשתנו ואוחזים ידיים, כאשר שני הקיצוניים נוגעים בגדר,

ובודקים האם אנו מסוגלים להתחשמל כולנו יחדיו.

קהילה של שטותניקים כבר אמרנו...

ולמי שתהה, את הזרם הרגשנו עד האדם השלישי.

אנחנו מוליכים בינוניים.

אחרי חווית החישמול הקבוצתית,

המשכנו עוד כמה מאות מטרים עד לחלקת היער הקרובה

ומצאנו לנו פינה נחמדה למדורה ולשינה.

פרסנו את המחצלת ואת הציוד, הדלקנו תאורת לדים בעזרת המצבר שברשותנו ,

הקמנו מטבח שטח קטן ועשינו תה כדי להרגע.

עבר עלינו לילה מלא בצחוקים וסיפורים מופלאים ומוזרים.

התחברנו לטבע, לאמא אדמה, לעצים, לארנבות ולתנים.

העברנו יום בחום, במרדף אחר הצל והקור,

בבדיקה של הציוד שלנו ואיך אנחנו מתנהלים איתו.

לפנות ערב חזרנו לחוות אדמאמא.

לכאורה, כאילו לא התקדמנו לשומקום,

אבל למעשה למדנו המון מהטיול הקטן.

להגשים את הרוח בחומר

כאמור, כמו שכבר ידעו אבותינו החלוצים,

לא מספיק לדבר ערכים ולהתחבר לרוח,

עלינו להגשים אותה בחומר.

לכן בחרנו לעבור בין חוות וקהילות ולעזור ולבנות.

כשחזרנו מהטיולון שלנו,

הבנו שהתחנה הראשונה שלנו צריכה להיות המקום שאירח אותנו עד כה בהכנות למסע -חוות אדמאמא.

אז חוץ מהמשימות הייעודיות שלנו לנסיעה - תיקון גלגלים והשלמת ציוד, ייבוש פירות, 

החלטנו לסייע בשיפוץ של אחד מבתי הבוץ בחווה.

התחלנו באיסוף החומרים הדרושים - חול, אדמת פודרה, וזבל סוסים.

כעת אנו נמצאים באמצע תהליך טיוח של בית הבוץ המכונה "מלונת המתנדבים".

אני וטולה מטייחים בבוץ את מלונת המתנדבים

נותרו לנו עוד יומיים-שלושה עד שנסיים את העבודה על בית הבוץ,

אני מאמין שעד אז נתגבש עוד בינינו,

נפתח עוד קצת סבלנות,

כי בתכלס, אין לנו שומקום להגיע אליו,

חוץ מאשר פנימה אל עצמנו...

אם נרצה...

                  

זמן לסובלנות וגאווה

שבועיים לא כתבתי.
למרות שהתחייבתי לכתוב כל שבוע.
בעבר אפילו התחייבתי לכתוב פעמיים בשבוע, אבל אז ראיתי שזה מוגזם, יותר מדי כתיבה על פחות מדי חוויה.
וגם לכתוב כל שבוע זה לעתים מאתגר.
איך להשאר מעניין, ברור, מסקרן, כל שבוע מחדש.
אבל הבנתי שלא משנה אם הפוסטים יצאו קצת משעממים או חוזרים על עצמם,
העיקר זה לכתוב.
וגם בזה אני נופל לעתים....

אז הנה אני כותב פוסט אחרי שבועיים.
הרבה חוויות עברו בשבועיים האלה.
לעתים זה נראה כמו הסטוריה עתיקה.

הזמן שעבר

לפני שבוע התקיימה מסיבת הפתיחה החדשה של ה'פלא', הלא הוא בית "מהפכה של אהבה" לשעבר, שעובר גלגול מחודש,
מנוהל על ידי אנשים חדשים, אך עדיין ממשיך להפיץ אהבה דרך תרבות, מוזיקה, ויצירת קהילה.
היה מרגש ומשונה לראות אנשים חדשים וישנים שמפעילים את המקום, מעין העברת מקל, גלגול חדש,
עם הרבה שמחה וקצת נוסטלגיה, על מה שהיה...

במהלך השבוע קיימתי ב'פלא' הקרנה ראשונה של סרט שתרגמתי יחד עם שניים מחבריי,
סרט שנקרא "OCCUPY LOVE" ובעברית אני עדיין מחפש לו את השם המתאים.
בינתיים קראתי לו "לתפוס את האהבה".
הנה הטריילר של הסרט הקסום הזה, שמתאר כל-כך יפה את מה שקורה כרגע בעולם:

             

הסרט מומן באופן עצמאי, ומוצג בהקרנות עצמאיות, על ידי אנשים שמזדהים עם המסר.

[כל מי שמעוניין לראות את הסרט, ו/או להקרין אותו, מוזמן ליצור איתי קשר arnishomer@gmail.com ]

בינתיים כבר יצרו איתי קשר חברות מירושלים ובאר-שבע שהתעניינו בהקרנה שלו.
מי יתן ועוד ועוד אנשים יקבלו חיזוק לעשייה שלהם, ותובנות על המצב, מצפייה בסרט.

אירוע נוסף שהייתי בו, היה נסיעת מחאה על אופניים, קטנועים, ומכוניות, כחלק מהמאבק על השארת רווחי הגז למען הציבור ולא עבור הגופים המסחריים והטייקוניים שמצאו אותו.
אני ממליץ למי שמתעניין בעתידו ובעתיד המדינה להכנס לדף הזה ולקרוא.
אני פחות מעורה במאבק הזה, אך אני כן מאוד מעריך את האנשים שלוקחים בו חלק, וחוץ מזה הפעולה הספציפית הזאת מאוד מצאה חן בעיניי, משום שהיא התנהלה בחשאיות יחסית, והיתה מעורבת בה רכיבה על  אופניים  :)

נפגשנו כמה עשרות פעילים בחניון נסתר באזור הבורסה, ולאחר הוראות חפוזות התפצלנו לשלוש קבוצות - קבוצת אופניים, אופנועים ומכוניות. כל קבוצה נסעה למקום אחר, במטרה להאט את התנועה, עד למקום מפגש מוסכם שאליו נתנקז כולנו וניצור עומס תנועה. לא התכוונו לחסום, אלא רק להאט את הקצב. על מנת ליצור עניין בקרב הציבור שהורדם על ידי מירוץ למיליונים, ולא מודע לזה ששודדים ממנו מיליארדים.
כמו שאומרים - סליחה על ההרעה אנחנו מנסים לתקן את העולם...

בסופו של דבר המבצע הצליח חלקית. לא הצלחנו להגיע בצורה מתואמת וליצור את העניין שרצינו, אך גרמנו עומס, ומשכנו את תשומת הלב של המשטרה, שבשלב כלשהו גם חסמה את הכביש, והתחילה לחלק דו"חות לנהגי המכוניות, על כך שהם חוסמים את הכביש, אפילו שהמשטרה היא זו שחסמה אותם מלהתקדם... כמה טמטום יש במערכת הזו....

בסופו של דבר התפזרנו לביתנו, בתקווה שפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר. בינתיים נראה שגם השוטרים פיתחו עניין לאופניים, הם ישבו בצד הכביש וחיכו. עוד לא ברור לי אם זה היה כדי לעצור אותנו, או כדי לקנות אופניים:

שוטרים מחכים שחנות האופניים מאחורה תיפתח?

אחרי שסיימתי עם מחאות אופניים, המשכתי לביתי הנוכחי - חוות אדמאמא, כדי להתחיל לבנות עגלת אופניים.

הרכבתי גלגלים, התקנתי קרשים, תיקנתי פנצ'רים, ואני כמעט מוכן.

הנה מה שבינתיים יש בידי:

עגלה בלי סוסה, אבל עם פאנל סולארי

זמן לסבלנות

אז זה מה שעבר עלי בשבועיים אחרונים.

כעת אני פה היחיד בין חבריי למסע שנמצא באדמאמא.

מנצל את הזמן כדי לכתוב.

לומד סבלנות.

צריך הרבה סבלנות.

יש כל-כך הרבה מה לעשות, כל-כך הרבה חוויות לחוות.

ולפעמים פשוט צריך לחכות.

לחכות שעוד אנשים יבינו ויצטרפו.

לחכות שהשבת תחלוף.

לחכות שהגוף יבריא.

לחכות שהרגע המתאים יגיע.

וזה מה שאני מתרגל לאחרונה.

סבלנות.

לאנשים שמסביבי, לעצמי.

לטרמפים שמאחרים להגיע, לתורים שמתקדמים לאיטם.

מנסה להתחבר לקצב הטבעי, קצב הנשימה, קצב הבריאה,

לחום הצהריים המשבית, לאור הערב המתארך.

אני קורא כעת סיפור מופלא בשם "מומו".

על ילדה קסומה, שאוהבת להקשיב.

ועל גנבי זמן, לבושים באפור, שגונבים את הזמן של האנשים,

והופכים אותם לחוצים ודואגים,

שמא הם אינם מנצלים את זמנם כראוי,

וכעת האנשים חוסכים בזמן,

מקצרים בגינונים, וחותכים בתורים ובכבישים,

הם פחות נחמדים ויותר עצבניים, כי יש זמן לחסוך,

ואי אפשר כך סתם להתמהמה.

אך כל הזמן שנחסך,

מסתבר שנגנב ולעולם לא ישוב,

גנבי הזמן האפורים,

שבאים מן האין,

ניזונים ממנו ושומרים אותו אצלם,

והם לא יפסיקו לעולם....

איך אפשר להתמודד עם גנבי הזמן?

להתמלא בסבלנות, ולדאוג מעט,

ולהנות מהרגע, ולעזור לזולת.

זמן לגאווה

עוד דבר שקרה השבוע הוא שנפרדתי מהדירה המפנקת של הוריי ששירתה אותי בחודשים האחרונים.
כרגע מתארח בה אורח שהגיע אל אירועי הגאווה.

היום הסתכלתי על דפי הפייסבוק שאני מתעניין בהם וראיתי מגוון פעילויות שרוכבות על גל הגאווה, אפילו שאינן בהכרח קשורות לקהילה הגאה:

ארגון אמנסטי הקים דוכן ובו הוא מזמין אנשים מכל צבעי הקשת, להצטלם עם מסכות גז,
למען זכויות האדם בטורקיה הדומעת.

ואם כבר זכויות אדם, איך אפשר בלי המשטר הצבאי הישראלי על האוכלוסיה הפלסטינית.
כאן יצאו קבוצת "המשפריצות" צבועות בורוד, עם שלטים ששואלים - תייר, האם כבר ביקרת במחסומים?

וגם לקבוצות זכויות בעלי החיים אנונימוס היה מה להגיד בהקשר של יום הגאווה.
הם יצאו בקמפיין גאים להתנגד לפיטום האווזים, כחלק ממאבק ציבורי נגד ייבוא של כבד אווז, שהכנתו כרוכה בתהליך מזוויע שבו רגלי האווז מחוברות לרצפה וצינור נתחב לתוך גרונו.

כל המאבקים והקמפיינים האלו, קשורים אחד לשני, קשורים לחופש הפרט, בין אם הוא אדם או בעל חיים. קשורים באכפתיות, קשורים בהפסקת הדיכוי המתמשך שאנו מדכאים אלו את אלו.
לכולנו יש את הזכות להיות גאים במי שאנחנו. לכולנו יש את הזכות לאהוב,  גבר או אשה, אווז או פרה.
לכולנו יש את הזכות להאבק למען הזכויות האלו, עבור עצמנו ועבור אלו שיבואו בעקבותינו.

למי שלא ראה עדיין אני ממליץ בחום לראות את הסרט "מילק", על פעיל זכויות הגאים, הארווי מילק,  שלחם בדרכו הגאה למען זכויות גאים, ולמען זכויות מיעוטים, וכמו לוחמי צדק רבים, נרצח על ידי אדם עם אקדח.

            

שבוע גאה וסובלני לכולנו....