נצח קטן בגולן

הסיפור שלנו על הנצח הקטן  שקרה בגולן מתחיל  לפני מיליארדי טריליוני שנים, או הרבה יותר מזה (או שבעצם זה היה שלשום? קשה באמת להגיד). באותו זמן היקום כולו היה בסך הכל  רק אבק כוכבים.

מהאבק הזה נוצר יום אחד משה קאשי. משה הוא חובב אסטרונומיה שיצא מהארון, לא בחיבתו לגברים, אלא בחיבתו לסלעים וגושי גזים חלליים. מרוב שהוא אוהב אותם - לא סתם אוהב, הוא ממש חובב אותם - משה נהיה המנהל של המרכז לאסטרונומיה ומדע במועצה האזורית גלבוע על שם אילן רמון.

משה קאשי אוהב גם לספר סיפורים על תולדות היקום, סיפורים שאותם מספרים לנו הכוכבים כבר נצח נצחים.

אחד הסיפורים המדהימים שמספר משה הוא שכוכב בשם ביטלג'וס התפוצץ לו לפני כמה אלפי שנים, ומתישהו במאה שנים הקרובות האור של הפיצוץ הזה יגיע לאטמוספירה של כדור הארץ, והאור שלו הולך להאיר את השמיים, כך שלמראית עין אנוש, יהיה ירח נוסף בשמיים, למשך חמישה חודשים.

אז לפני שנמשיך עם הסיפור על הנצח הקטן בגולן, הנה עוד כמה סיפורים על היקום והמציאות כפי שמביא אותם שדרן הרדיו - ג'ו רוגאן:

                


סיפורנו ממשיך לפני בין 2-25 מיליון שנה, תלוי איך סופרים. באותו הזמן הארץ רעדה ולהטה. הלוחות הטקטוניים נעו להם והתחככו, והשבר הסורי-אפריקני נולד. באותו הזמן הרי הגעש של רמת הגולן ירקו וקלחו לבה נוזלית. חלקה התקשתה באוויר, חלקה המשיכה לזרום. לבסוף התקררה האדמה ויצרה גושי בזלת עצומים אשר פזורים בכל מקום.
יום אחד הגיעו כמה בני אנוש מוזרים והחליטו ליצור מגושי הבזלת הללו מחסומים מפני הרוח בשביל כירים לבישול, ועשו מהם שבילים, ומעבר לרכבים...
אבל רגע, מה אני קופץ, בוא נחזור קצת אחורה ללפני שהגיעו בני האנוש.

פעם, לפני כך וכך שנים, היתה לה מושבת נמלים בשטח קטן באותו הגולן.
למושבה לא היה שם, היא סתם היתה. בעצם לא סתם. היא היתה!!
הנמלים יצרו קנים מפוארים שאכלסו אלפי נמלים מכל מיני גדלים. הם יצרו שיירות ארוכות של עשרות מטרים, והם אספו המון זרעים של קוצים. את הקוצים הם מיינו ואגרו וזללו, ואת השאריות הם זרקו לזבל, מסביב לפתח המחפורת שלהם.

בזמן שהנמלים עבדו ומיינו וזיבלו ואכלו, בני האנוש חגגו.
הם צרכו ובידרו ורקדו ושרו. באחת החגיגות שלהם, אי שם באשראם כלשהו במדבר, ביקרו שני מלאכים.
המלאך סופי והמלאך אמיתי.
זכורה לי הפעם הזו, לפני שנה בדיוק, ששמעתי את המלאך אמיתי שר למלאך סופי - "סופי, השם אוהב אותך, סופי, השם שומר עליך".
אז עוד לא ידעו המלאכים סופי ואמיתי שהם ישיגו נצחון (נצח קטן) בגולן.

המלאך סופי בתמונה שצילם המלאך הצלם המוכשר אמיתי

עברה לה שנה, ויום אחד הגיעו המלאכים סופי ואמיתי, ביחד עם הקוסמת ליה, והחליטו בואו נקים חווה.
חווה למה? לא יודעים. חווה לעצי פירות (יער מאכל), ולסדנאות, ולהופעות, ולמה שעוד יבוא.
המלאכים החמודים, לא ידעו שהשטח שבו הם מתכוונים להקים את החווה, הוא בדיוק אותו שטח שהיה המזבלה של מושבות הנמלים, אותו השטח היה גם הפליטות של הקלחת של הלוחות הטקטוניים שזזים.
זה גם היה אותו השטח שנוצר מאותו אבק כוכבים שעליו יספר לנו משה קאשי ביום מן הימים.

בסיפור אחר, שקרה במימד מקביל, לפני מאתיים שנה בערך, המציא הגרמני קארל פון דרייס את האופניים הראשונות, ללא פדלים.
בעקבות ההמצאה המופלאה הזו - של כלי תחבורה ששינה את פני העולם -  כתבו לפני חמישים שנה  פינק פלויד את השיר BIKE, ומאז מלא אנשים שרו אותו בגרסאות מופרכות ומצחיקות.

הנה אחת מהן:

                      


עוד דבר שקרה בעקבות ההמצאה המופלאה הזו - לפני שלושה וחצי חודשים נוצרה לה קהילה על אופנים.
בקהילה התחילו חמישה חברים, ואז הם נהיו שישה, ואז שבעה, ואז ירדו שוב לחמישה, ואז ארבעה ואז שלושה ואז שוב ארבעה ואז חמישה ואז שישה ואז חזרו לארבעה.
ואז הם החליטו להחנות את האופנים בצד, ולנסוע לקדיתא בצפון בטרמפים.
שמעו על כך המלאכים סופי ואמיתי וליה, ואמרו, אולי נקרא לקהילה על אופנים עכשיו שהם פה בצפון. אולי הם יעזרו לנו להבין איך מקימים חווה מאבק כוכבים שהתגבש לאבני בזלת בתוך מושבת נמלים.
הם קראו, והקהילה באה.

בהתחלה לא היה כלום, רק כיפה גדולה עם רשת צל רעועה:

רשת צל שמונחת על הצד כמו כיפה (של דתיים) על כיפה (גיאודזית)

לאט לאט התחילו לבנות המלאכים והקהילה עוד ועוד דברים. הם בנו סוכה של 150 מטרים רבועים בעזרתו של רתך מחונן בן 16. הם הקימו עוד שתי כיפות קטנות. אחת שהפכה למחסן, ואחת שהפכה למטבח שהאכיל כבר יותר ממאה אנשים:

הקוסמת ליה צובעת את הדום מטבח בלבן

המטבח המוצלח של חוות נטור
מקור לשפע וליצירה

הם העבירו גושי בזלת ממקום למקום, וחפרו בורות לקומפוסט ולשירותים, ותלו שלטים.
הם עשו את כל הדברים האלו, ואפילו דיברו על העננים של הסתיו שהגיעו, בעקבות זה שיצאו החצבים, ועל הציפורים הגדולות שהחלו לנדוד, והם גם התבלבלו ביניהן לבין אלו שתמיד נמצאות, כי הן גם מאוד גדולות. הם גם דיברו על חזירי בר, ועל תנים, ורק עם מין אחד הם שכחו לשוחח - עם הנמלים.

יום אחד בבוקר, קם לו המלאך אמיתי, והחליט, היום הוא יום להג'דנן על העולם.
הוא לקח משקה קסמים ויצא לשוחח עם הנמלים.
הוא ישב והביט והקשיב, ולבסוף שאל את הנמלה - למה?
והנמלה ענתה - ואתה, למה אתה?

התרונן המלאך אמיתי מתשובתה של הנמלה, וכתב חיבור מלא השראה,
מכיוון שלא ידע איך יקבלו האנשים את שיחתו עם הנמלה,
החליט לשתף את ההשראה שקיבל מיצורים אחרים שאנשים לפעמים שוכחים - ילדים.
הנה מה שכתב:
דברים שלמדתי מילדים.
לבכות. עד הסוף. עד שכל הפנים רטובות.
לצחוק. לצחוק חזק ובקול עד שקשה לי לנשום.
לנשום. לנשום ולזוז עם כל גל אוויר שנכנס לגוף הקטן.
לזוז. כל הזמן. לזוזזזז. לרקוד. לבעוט בדברים. להפוך אבנים. ללטף עלים.
ללטף. ללטף פנים ודמעות וקצה של חיוך. ללטף רוח ולהיות מלוטף ברוח.
לאהוב. לאהוב חזק ולהיקשר בלי פחד.
לבכות כשמישהו אהוב הולך ולצחוק כשהוא חוזר.
להיות קטן. 
קטן זה טוב.
כשיש סערה בים האניות הגדולות נשברות. והדגים הקטנים קופצים ומשחקים בגלים.
להיות דג קטן.
להיות איש קטן.
לחיות בקטן.
לחלום בקטן.
לאהוב רגעים קטנים בנצח.

המלאך אמיתי עם שבט הגמדים הבלונדינים

שבוע אחרי שהחלו לעמול על הכיפות והאבנים, התחילו להגיע אורחים נוספים.
פיות ושדונים, וענקים, וגמדים (בעיקר בלונדינים) וגם  חדי קרן, כולם באו, לראות את המקום שנוצר לו במזבלה של הנמלים בין גושי הבזלת, מתוך אבק הכוכבים.
הם התחבקו, ושרפו גזעי עצים, ושרו שירים וסיפרו עוד סיפורים.
גם משה קאשי הגיע לספר על הכוכבים.
הם ירדו למפל והשתכשכו במים הקרירים.
הם קטפו רימונים ופטל וסברסים.
הם חוו את גן עדן בצורה הכי יפה שלו מזה שנים.

החאפלה חלפה, והיצורים התפזרו.
המלאכים נשארו עם הרבה עבודה ותקווה, והם ישמחו  לעזרה.

יום יבוא ויישתלו במקום מלא עצים,
ואנחנו נזכור שאנחנו היינו שם ראשונים.
לא בקטע של אנחנו הכי טובים, פשוט ראשונים.
כמו שלפנינו היו ראשונים אחרים.

ונשב תחת עץ התאנה ונשיר שירים,
על ילדים ונמלים וכיפות ושירותים,
ונתחבר יותר למהות החיים.

לזה שהכל הוא אחד, וכל כך מיוחד,
ושכיף בגולן, ונצחון הוא בסך הכל נצח קטן.

אם נרצה...


                

קדיתא בפיתה

עבר המון בשבוע האחרון.
לא נראה לי שאצליח להזכר ולהעביר את כל מה שקרה, ולכן אנסה להעביר זאת במרוכז, כמו ארוחה בפיתה.

אז ככה, ברגעים אלו ממש, מגיע הראיס, השליש, המנדטור, הלא הוא יושב ראש מנהל מקרקעי ישראל -  הגוף הבלתי חוקתי, שבעזרתו שולטת מדינת ישראל בחלק גדול מקרקעות המדינה - לסיור בישוב השנוי במחלוקת קדיתא.

הישוב קדיתא, שנבנה על חורבותיו של הכפר הפלסטיני קדיתא, הוא אחד מכמה מאות כפרים ש"נעלמו" מהנוף הארצישראלי בזמן מלחמת השחרור. איני מכיר את כל ההסטוריה של הישוב, אך ממה ששמעתי, למקום הגיעו בשנות ה-80 כמה מתיישבים שלא קיבלו את מרותם של השריפים הצבאיים והבירוקרטיים, והחליטו להתיישב על האדמה שהולאמה. קרבות ומאבקים רבים הם נלחמו עם השליטים כדי להשאר בביתם הלא-חוקי. אחרי שנים של משפטים וריבים השיגו רובם מעין סטטוס-קוו, שאומר שהם יכולים להשאר בשטח, אך ללא תמיכה ממשלתית וללא תשתיות. כך נוצר לו ישוב אקולוגי בעל-כורחו, ישוב שמספק לעצמו אנרגיה וביוב ופינוי אשפה (איני יודע מה סידור המים, אך יש מים במקום וכמובן שהוא קשור לתשתיות המדינה, אך אני מניח שמימון בניית הצנרת נעשתה בידי התושבים).

בעשור האחרון הגיעו למקום תושבים רבים אשר ניסו להפיח רוח חיים חדשה במקום - יצירת קהילה, גידול מזון, טיפוח מראה המקום. המתיישבים החדשים נתקלו בבעיות עם תושבי המקום הותיקים שלא ממש רצו שינוי, וגם עם הרשויות שכמובן התנגדו לכל סככה חדשה או שתיל שצומח לו בגינה. וכך המשיך לו המאבק, עקירות ודו"חות, איומים וצעקות, סליחות וכפרות.

עד שהגיע היום.
היום מגיע הראיס ויכול לשנות בהינף קולמוס את גורל המקום. הוא יכול להחליט שקדיתא ראויה לטיפוח, אך ללא התערבות בפיתוח. הוא יכול לפתוח דף חדש עבור התיישבות אקולוגית בישראל. התיישבות אשר תושבי המקום יחליטו בה על איזה תשתיות הם מעוניינים לקבל מהמדינה, ואיזה הם יספקו לעצמם. איזה חלקים יסללו בבטון, ואיזה עצים יינטעו, האם הביוב יוזרם כמו ברוב הישובים אל מאגרי שופכין, או ייטמן בקרקע ויהפוך לדשן.

אני בעד שכל אחד יגור היכן שליבו אומר לו והיכן שסביבתו מאפשרת לו. אני בעד שכל אדם ללא קשר לדת, גזע, מין, שפה או כל סממן אחר יוכל לגור בישראל או מחוצה לה. המצב הזה עדיין לא קיים, ולכן כאשר יש מאבק להתיישבות מקיימת, כזו שמעוניינת ליצור מערכת יחסים חדשה בין בני האדם ובעלי החיים, ליבי נוטה לעזור לה, אפילו שהיא אינה מטפלת בכל הבעיות שנוצרו עקב הקמתה, כולל הגירוש והנישול של תושבי המקום הערבים. לכן כאשר התקשר אלי דרור, מתושבי המקום וביקש שנבוא לעזור, שמחתי והודיתי על ההזדמנות.

וכך, לפני שבוע הגענו חברי קהילה על אופניים לקדיתא כדי לעזור ולטפח את המקום לקראת ביקור הראיס.
את הציוד השארנו ליד ירושלים אצל משפחה מקסימה שאירחה אותנו והסכימה שנחנה אצלה את הציוד שלנו. אחרי סופש ראש השנה ארוך התקבצנו כולנו בקדיתא. אני וחברתי לקהילה, יצאנו מפרדס חנה בטרמפים, ואחרי שש שעות שהתחלקו על תשעה טרמפים שונים של אנשים טובי לב ואדיבים, הגענו לשביל המוביל ליישוב. התחלנו ללכת, בלי יותר מושג לאן אנו הולכים, למזלנו הסמארטפון וגוגל עזרו לנו למצוא את דרכנו. לישוב לא היה שילוט, ולמי שאינו מכיר אין מושג לאן ללכת.
הגענו אחרי הליכה של כחצי שעה למרום הגבעה וזה המראה שנגלה לפנינו (קצת פחות ירוק, כמו בסוף קיץ):

הישוב הכפרי והקסום קדיתא

התמקמנו לנו, יחד עם שאר חברינו לקהילה שהגיעו מבית הוריהם, ביורט חביב בשטח של אימקה, שהתיישבה במקום לפני עשרים שנה עם בעלה הישראלי. קיבלנו קבלת פנים מדהימה מתושבי המקום, ומיד הגענו לישיבה מקומית בנוגע לשבוע ההכנות לביקור. את הישיבה מיקדו שני חברים - דרור וגלעד - אנשי עשייה וחזון שפועלים כבר שנים בתחום החברתי והסביבתי. הרעיון היה לחלק את העבודה לקראת הגעתם של כמה עשרות מתנדבים ל-2 ימי עבודה במקום, כהכנה לביקור הראיס.
הרצון של אנשי המקום היה לטפח לסדר ולנקות את המקום לקראת הביקור, כדי לגעת בליבו של היו"ר, ולהראות לאנשי השיטה, שכאשר יש רצון משותף וכוונה טובה, אפשר ליצור מקום בריא, בטוח, מטופח ועצמאי, שאין צורך לבוא ולדרוס אותו על פי תקנות וחוקים מיושנים, אלא במקום זאת לקחת ממנו דוגמא לעתיד, ליצירת מקום בשותפות עם התושבים.

אני, שהרגשתי אבוד בדרכי לתוך היישוב, נעניתי לקחת על עצמי את פרויקט השילוט במקום. בהנחייתו של דרור הייתי אחראי על יצירת 12 שלטי הכוונה, כולל שלט תזכורת אחד של "ואהבת לרעך כמוך" שאמור להזכיר לנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים - בקדיתא, ובכלל בחיים :)

בלי ידיים
שלט ראשון שהוברג לבזנטים - גן שעשועים

בבוקר יום המחרת, התעוררנו לנו וליקטנו מפירות המקום - תאנים ענבים סברסים ועוזררים, התמתחנו ומדטנו, התחלנו להתכונן להגעת עשרות המתנדבים, כאשר לפתע הוזעקנו על ידי אימקה לבוא ולדבר עם פקחי המנהל שהגיעו לעשות לנו בוחן פתע על העצבים.
הם הגיעו כדי לתת צו פירוק על אוהל שהוקם בחלק של הישוב שאינו מיושב, אוהל שהוקם באופן זמני כדי לעשות בו כמה התכנסויות קהילתיות וטקסי סליחות. גלעד ודרור שהגיעו לשוחח איתם היו אדיבים וסלחנים, וניסו לדבר אל ליבם של הפקחים, שחזרו שוב ושוב על המנטרה - "אנחנו בסך הכל עושים את העבודה שלנו, יש חוק, אם צריך נבוא ונעקור ונפרק, אנחנו לא מחפשים ריבים", כמו רובוטים טובים ומתוכנתים.
אחרי הסכמה לפרק את האוהל בתוך כמה ימים, כולל חתימה של גלעד, התושבים והרובוטים נפרדו כידידים.

התושבים והרובוטים-פקחים מתדיינים

בשלושת הימים הקרובים הייתי עסוק במציאת כלי עבודה, בקשות ממתנדבים לציור וכתיבת השלטים, תיאום בין תושבי המקום שלעתים נדמה כאילו אינם יודעים ליד מי הם חיים, ובחינה של חיי קהילה והתנהלות מול אנשים מ'בחוץ' בנסיון לעבוד ביחד ולהפוך את ימי העבודה המשותפים למועילים ומחברים. רוב הזמן הייתי עסוק בלתקוע בזנטים במקום המתאים ביותר, ולהספיק לסיים בזמן את המשימה שהוטלה עלי. מצאתי את עצמי לעתים לחוץ ומשימתי. אך כאשר לקחתי את זמני בידי, ועצרתי והתבוננתי בעבודה שמסביבי התמלאתי שמחה וגאווה. ראיתי עשרות אנשים טובים שהגיעו לעבוד עבור משהו שהם מאמינים בו, עבור עתיד טוב יותר עבור כולנו על האדמה הזו, וכאשר אני מדבר על האדמה הזו אני לא מדבר רק על ישראל.

היינו שם שבט קטן של חברים ומכרים, ותיקים וחדשים, שבאו לשתול ולעדור, ולצבוע ולצייר, ולסקל ולערום, ולבשל ולהניק, ולנגן ולהצחיק. ובתוך זה היינו אנחנו, הקהילה הקטנה שלנו, שבחרה לקחת חלק מרכזי בתוך האירוע, לבוא ולהשפיע, הגענו ראשונים והלכנו בין האחרונים. הגיעו עוד ארבעה מחברי הקהילה שכעת לא נמצאים איתנו בדרכים. היה מעין איחוד קהילתי עבורנו, איחוד שקרה בזכות האירוע המבורך, אירוע שדיבר אל הלב של כולנו.

בערב התנהל לו מעגל שיחה ושירה של מי שהגיעו. הגיעו נציגים מקהילות שונות ברחבי הארץ. היו שם הקהילות העירוניות של פלא ועץ בעיר, ואנשי ה- peace generation, ואפילו גרעין הראל שהגיעו מהדרום הרחוק והביאו מנחה של עץ זית עבור אחיהם המתיישבים. סיפרנו והסברנו מה אנחנו רוצים ומה אנחנו עושים, והזמנו את כל מי שרוצה לבוא ולקחת חלק ביצירה הגדולה הזו של תנועה שמעודדת קיימות ועצמאות וחופש.
בלילה ישנו ביורט יחד עם חברים חמודים, שמענו סיפורי לילה טוב ממספר סיפורים, והרגשנו חמימות גדולה בלב, ממש כאילו אנחנו חלק מאיזה שבט קדום.

היפים חמודים עניים ומצחיקים
מעלים מופע גיוס תרומות לתיקון צינור מים שהתפוצץ בזמן העבודות.

אחרי שסיימנו את עבודתנו במקום המשכנו ליער ביריה, לבקר חבר שגם מכיר מקרוב את המנהל, ויש לו פנקס פתוח ויד שרושמת היטב את כל העלילות שעוללו לו במקום. שמו לני, והוא חבר יקר מזה כ-12 שנה.
לני הוא איש מיוחד, מתבודד אדיב, מארח למופת ושיכור זועם, איש משכיל חסר חינוך, מתלונן על החיים ומודה לאלוהים.
בנו למד איתי בבית הספר, אך כיום אני בקשר עם לני ולא עם בנו שחי בחו"ל.
המקום החבוי ביער, הוא בבעלותו הפרטית, וכיום, אחרי שנים של מריבות עם המנהל ועם קק"ל, הוא חי שם בשקט יחסי.
הרדיו פתוח ללא הפסקה על רשת ב', כדי שלני לא יצטרך לשמוע את הקול שבראשו.
המטבח עמוס בשימורים, כבושים, ריבות וממרחים, הכל תוצרת בית וכל-כך טעים!
אני לא אכביר במילים על לני, מתוך כבוד לפרטיותו, רק אספר שהוא איש מיוחד ויקר לליבי. שמחנו לעשות אצלו יום כיפור, קיבלנו אירוח בדווי למופת, מאיש שעבר מלא בחיים, ויש לו אינספור סיפורים.
נפרדנו מלני לשלום אחרי סופ"ש ארוך, בתקווה לשוב ולעזור לו במקום, וכעת אנו בגולן בדרך להרפתקאה חדשה.

הפרלמנט של לני
מקום לדיונים של איש אחד

כאמור, ברגעים אלו ממש, מסיירת לה הגווארדיה של המאפיה למקרקעי ישראל בקדיתא, וכולי תקווה שליבם ייפתח. שזאטוטי המקום, הנשים והגברים, הטראסות והעצים, גן השעשועים והמרכז הקהילתי שוקק החיים, יגעו בליבם ויראו להם שישנה דרך אחרת, שאינה כוחנית, שאינה פועלת על פי חוק חמסני ובעזרת נשק וכלי משחית, אלא דרך של רצון ושיתוף פעולה, של התדיינות ותמיכה. דרך של ו"אהבת לרעך כמוך".

לקראת השנה החדשה, אני מאחל שכל אחד ימצא את מקומו בעולם הזה, שנדע אהבה, שנדע את המקום שלנו, את הלבד ואת הביחד. שנשמע סיפורים, ונספר חדשים. שנמצא את הבית שלנו איפה שזה לא יהיה, בין אם בקדיתא, ובין אם בתוך פיתה.


אם נרצה...


                 

שנה של חברותא

שלושה חודשים כחלק מקהילה על אופניים לימדו אותי המון.
קורס לימודים מזורז, ששום אוניברסיטה או אשראם לא היו יכולים ללמד אותי.
שיעורים בסבלנות ובפתיחות, בחולשה ובהתמכרות, בקפדנות ובביקורתיות, בקירבה וברגישות.
אני מאחל לשנה הבאה עלינו לטובה שתלמד אותי ואת חברי עוד ועוד שותפות אמיתית מהי.

כמה כמה אני לחיי קהילה.
לא רק אני. רוח הקהילה זורמת בעורקי האנשים.
ילדים שגדלו בשכונה, שיחקו בה והכירו בה את רוב האנשים,
מסוגלים כעת לתקשר רק באמצעות מכשיר אלקטרוני עם אנשים שאינם רואים
ולצרוך שירותים ומוצרים שאין להם מושג מיי ייצר, וגם לא אכפת להם באמת , אלא רק מיוקר המוצר או השירות,
או כמו שמכנים את זה בשפת המחאה - יוקר המחיה.

יש קשר ישיר בין יוקר המחיה לבין התפרקות הקהילה.
הצורך בקהילה הוא צורך בסיסי, צורך שנלקח מאיתנו על ידי כלכלת הכסף.
כלכלת הכסף המודרנית היא הבסיס לפירוקה של הקהילה בעידן הזה.
כלכלת הכסף בנויה על אנונימיות, פרטיות, ותחרותיות. היא לא יכולה לשרוד בעולם של קהילות.

כלכלת מתנות של הטבע - נתינה ואמון

כלכלת המתנות

קהילה לעומת זאת בנויה על כלכלת מתנות.
הכלכלן המורד, לשעבר איש המערכת בעצמו, ברנרד ליטאר, מגדיר קהילה בצורה מעניינת:
"קבוצה של אנשים אשר מכבדים את המתנות זה של זה, ושיכולים לסמוך שהמתנות שלהם יקבלו גמול ביום כלשהו בצורה כלשהי".

כך אני חי היום, הן בתוך הקהילה שלי והן מול קהילות אחרות.
במקרים מסוימים שאנו זקוקים לכסף, או שאנו זקוקים לאוכל, אנו דואגים לוודא מתי ואיך אנו נקבל את גמולנו,
אבל רוב הזמן אנו באים לתת מתוך אמון בכך שאנו נקבל בחזרה.
לרוב הקבלה הזו לא מאחרת לבוא.
כך היה השבוע כאשר הגענו לעזור למשפחה לבנות לול ביתי (איני תומך בשעבוד ואכילה של בעלי חיים, אך אני מעוניין לשחרר את העולם מהלולים התעשייתיים והבלתי אנושיים, ולכן שמחתי לעזור גם בפרויקט זה).
בקשתנו היתה מקום להחנות את האופנים והעגלות לחג.
כמובן שקיבלנו הרבה מעבר לזה - קיבלנו ארוחות מפנקות, ולמדנו על יציבה נכונה, שמענו שירה ומוזיקה, ולמדנו להכיר משפחה מקסימה.

כל זה לא היה קורה אילו רק שילמנו למישהו עבור חניה. אילו נתנו לזר לשמור על הציוד שלנו עבור כסף.
וזה מה שאנחנו עושים רוב הזמן. כאשר אנו שואבים אבק בבית, אנו למעשה משתפים פעולה עם אינספור מהנדסי חשמל, כורי מתכות, עובדי חברות דלק, עובדי מפעל סינים שמרכיבים את המוצר, הם כולם עוזרים לנו לנקות את הרצפה.
והם כולם זרים לנו.
במקום קהילה ישנם מיליוני זרים בעולם אשר עוזרים לנו לחיות.
הקשר שלנו הוא בזה שאנו צורכים את מה שיש להם להציע, והם צורכים את מה שלנו יש.
הצריכה הזו אינה קשר שמחבר בינינו, זה קשר שמפריד בינינו.

כלכלת המתנות מבוססת על שיתוף.
בכלכלת המתנות ככל שאתה נותן יותר, כך אתה עשיר יותר.
הבסיס ליחסים בקהילה זה נתינה וקבלה.

כלכלת המתנות חשובה לא פחות גם בקשר שבין קהילות.

החוקרת הלנה נורברג הודג', שחקרה את הקהילות החקלאיות בלדאק שבטיבט,

מספרת שכאשר החקלאות באזור היתה מבוססת על מתנות, החקלאים היו מגיעים לעזור זה לזה,

וכך כל אחד יכל לקטוף את יבולו בזמן ועם פחות חשש להפסד.

ככל שכלכלת הכסף השתלטה על האזור, היה צורך בעובדים בשכר, והתלות בכסף הלכה וגברה,

עד שכלכלת המתנות נעלמה כמעט כליל מהאזור.

כעת יש מקום להחזיר את המנהג של עזרה בין קהילות,
על מנת להתמודד עם המשברים שכלכלת הכסף עוברת ותמשיך לעבור, עד אשר נשנה אותה מהשורש.

הקהילה - איום על הממסד

לא רק בהיבט הכלכלי הקהילה מערערת את יסודות המערכת הקיימת.
גם בהיבט הרוחני ישנם מאבקים על הגדרת הקהילה ועל אופיה.

קהילת גרעין הראל שבנגב,קיימת מזה כמה שנים, וחבריה מתגוררים בבאר-שבע.
 הם חיים יחדיו, משתפים כסף ומשאבים, וחולקים דרך רוחנית מסוימת.
 בבאר-שבע הם קראו לעצמם מרכז האור. לפני חודש כאשר הם הפכו להתיישבות חדשה בהר אלדד, הם בחרו לעצמם שם יותר מקובל וציוני - גרעין הראל.

גרעין הראל מהווים פריצת דרך בכל הקשור לשבירת הכללים המוכרים למען יצירת מציאות חדשה.
הם ריכזו את ההון העצמי שלהם ואף נעזרו בכספי משפחותיהם, כדי לממן את הפרויקט בעצמם.
הם ויתרו על לחכות לאישור של הממסד כדי להקים את חזונם, ופשוט עשו מעשה.
המעשה שלהם חזק יותר מהפגנה של מאות אלפים בכיכר, או חרם צרכנים כלשהו.

התיישבות גרעין הראל בהר אלדד שבנגב

המעשה של גרעין הראל מערער את היסודות של החברה שבה אנו חיים, וכרגיל כאשר היסודות מתערערים,
המערכת מגוננת על עצמה על ידי יצירת תווית מאיימת - כת.
המרכז לנפגעי כתות פרסם כתבות רבות על ניצול מיני, וגם ערוץ 2 סיקר את נושא ההתיישבות והגורו.

מהי כת?
המרכז לנפגעי כתות מביא הגדרה של ארגון קנדי לחקר כתות: "כת היא קבוצה מניפולטיבית, המנצלת את חבריה ועלולה לגרום להם לנזקים פסיכולוגיים, כלכליים ואף לפגיעה פיזית. הקבוצה מכתיבה באופן טוטאלי את אופי ההתנהגות, החשיבה והרגשות של החברים בה. טכניקות שונות של מניפולציות משמשות בה, כדי להפוך מגויס חדש לחבר כת לויאלי, צייתן וכנוע. קבוצות כיתתיות טוענות לקיומו של סטאטוס מיוחד למסגרת התנועתית  שלהן או למנהיגן. המעמד המיוחד הזה מעמיד אותן בסתירה לנורמות ולתפיסות החברתיות המקובלות וכן בניגוד לתא המשפחתי ולערכיו. כתות נוהגות להסתיר את אופיין ומטרותיהן האמיתיות מחברים עתידיים, באמצעות פעילות מטעה ומוליכת שולל שנועדה לפתות מגויסים חדשים".


אם נסתכל על מדינת הלאום, או על התרבות התאגידית, אפשר לומר שהם כת מסוכנת ביותר.
הם עושים מניפולציה שיוצרת נזקים פסיכולגיים וכלכליים, ואף גורמת לאנשים להיות מוכנים להקריב את חייהם במידה והממשל מחליט כך. כך גם הדת  - היהדות, האיסלאם, והנצרות, מנסות להגן על עצמם, על ידי תיוג של זרמים רוחניים חדשים ככתות מסוכנות.

איני רואה את גרעין הראל או מרכז האור ככת. אני מכיר כמה מהחברות בה, ומעריך אותן מאוד, וסומך עליהן שהן פועלות על פי רצונן האישי ומתוך אמונה בדרך ולא במנהיג כזה או אחר.
אין זה אומר שכתות מסוכנות אינן קיימות, אך הן לא בהכרח מה שהתרבות השלטת מנסה לספר לנו שהן.

כאשר  יוצרים קהילה חדשה בהכרח גם יוצרים מסגרת רוחנית חדשה. מסגרת רוחנית לא רק מתעסקת בטקסי פולחן ותפילה אלא גם ובעיקר באופן היחסים בין אדם לחברו בתוך הקהילה ומחוצה לה. בכל קהילה שהיא, ישנם לרוב אנשים שמובילים, מנהיגים.נדירים המקרים של קבוצה שאין בה שום הנהגה של אדם או קבוצה מסוימת. וכאן אני מרגיש שיש עוד שיעור גדול ללמוד - מה זו הנהגה שאינה מכתיבה את רצון המנהיג, אלא מעצימה את הקבוצה כולה וכל אחד מחבריה. הנהגה ממקום של שירות ונתינה, לא של סמכותיות והאדרה עצמית.

החייאת החברותא

הקהילה שאני מחפש, היא קהילת חברותא.
קהילה שאינה מבוססת רק על דרך רוחנית משותפת או בסיס כלכלי משותף כמו קואופרטיב, אלא על חברות של ממש.
מחקירתי את הנושא גיליתי שחברותא שכזו זקוקה לכמה דברים בעידן של ימינו:

• דרך רוחנית משותפת - הדתיים קוראים לזה אמונה, החילוניים קוראים לזה אידאולוגיה או ערכים. בכל מקרה, צריך להיות בסיס משותף כלשהו, שאינו חומרי, אלא רעיוני, שסביבו יכולה הקהילה לבנות את עצמה. היהדות עושה זאת סביב התורה, הקיבוצים עשו זאת סביב המניפסט הקומוניסטי. כעת, בעולם של ריבוי תרבויות ודתות, יש מקום לאינספור דרכים רוחניות שיכולות להוות בסיס לקהילה.

• שותפות ואחריות כלכלית -
• מטבע משותף - היום אנו חיים תחת מערכת בנקאית מנוכרת ופוגענית. כדי להשתחרר מהמערכת הזו, אפשר ליצור מטבע משותף, מטבע שיהווה הסכם חברתי חדש בינינו, הסכם שאינו מושתת על רווח אישי קצר טווח, אלא על הצרכים האמיתיים שלנו כיצורים חיים תבוניים ורגישים. יצירת מטבע קהילתי דורשת מאמץ והשקעה, אך יצירה של מטבעות כאלו הוא בסיס לשיקום הכלכלה שלנו, והיא שלב מעבר הכרחי בדרך לכלכלת המתנות שהזכרתי קודם.

• יצירת ערך - כל קהילה כמו כל עסק, וכל אדם, יכול ורוצה לייצר ערך עבור שאר העולם. יש מי שמסוגל לייצר ערך רב עבור הרבה אנשים, ויש מי שמסוגל לייצר ערך רב עבור אדם אחד. מטפלת בקשיש מייצרת ערך רב עבור אותו קשיש, לא פחות מממציא האופניים שייצר ערך רב עבור האנושות כולה. התנועה הקיבוצית קמה על פי עקרון זה (וכמובן שסטתה ממנו בדרך ועל כן התפרקה ברובה) - "מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". יצירת הערך היא עבור כולנו, כל אחד בדרכו שלו.

• מודעות ואחריות למעגל הייצור והצריכה - היום אנו צורכים מזון ומוצרים שאין לנו מושג היכן, איך ועל ידי מי יוצרו. אנו גם משליכים את השאריות שלנו למקום רחוק מהעין ובכך מנתקים את עצמנו מהסביבה שלנו. האחריות הכלכלית הקהילתית חייבת להיות מודעת יותר לתהליך גידול המזון, הכנתו, ייצור המוצרים, ומחזור השאריות. כי אין כזה דבר באמת זבל, זה הכל חלק ממעגל, שאנחנו באופן אשלייתי חתכנו והפכנו לקו עם התחלה וסוף. אבל הכל בסוף חוזר אלינו, והגיע הזמן שנפקח עיניים ונראה את התאילנדי שמטפח את שדותינו, ונריח את הביוב שזורם בנחלינו.

• עבודה משותפת פנימה - 
• כלים ליצירת אמון פתיחות ושקיפות - מעגלי שיתוף והקשבה, מרחב מאפשר לכנות ולביטוי עצמי, הם כלים שהותרנו בתוך הקליניקות הטיפוליות, וכעת הגיע הזמן להחזירן למרחב הציבורי ולא רק האישי. אם לא נדע לשתף אחד את השני במה שכואב לנו, במה שמרגש אותנו, במה שקשה לנו, לא נוכל ליצור חברותא אמיתית. ישנם היום אינספור כלים טיפוליים ליצירת תקשורת פתוחה, לביטוי באמצעים לא ורבליים, לפורקן פיזי של רגשות שנשארו כלואים בנו ודוכאו במשך רוב חיינו. עלינו למצוא דרכים לתמוך זה בזה ולשחרר את עצמנו מאותם דיכויים מופנמים.

• כלים לפתרון סכסוכים - פתרון סכסוכים ויצירת שלום בין בני הקהילה הכרחיים בימינו כאשר אנו כל-כך מושפעים מתרבות שלטת אלימה ובלתי מתפשרת. גם כאן ישנו ידע רב שנצבר, בהקשר של תקשורת לא-אלימה, של גישור, ושל תמיכה של הקהילה בכל אחד מהצדדים עד לפיוס או למציאת הפתרון המתקבל על הדעת ועל הלב עבור כל הצדדים.

• עבודה משותפת החוצה - 
• מעורבות חברתית - בימים אלו של כפר גלובלי אחד, כאשר הקשר בין דליפה רדיואקטיבית בצד אחד של האוקיינוס, משפיעה על שוכני החוף בצידו השני של האוקיינוס, ברור כי גם קהילה אינה יכולה להיות מבודדת. אפשר לבנות חומות ולשים מצלמות אבטחה, אבל חומות לא באמת מגנות עלינו מפני סופות, בצורות או פצצות. הכרות עם השכנים כן יכולה לעזור לנו במקרים כאלו.  לכן כדאי לקהילה להיות מעורבת בסביבה שלה ובקהילות הקרובות לה - פיזית או רעיונית.  מעורבות בחייו של האחר אינה בהכרח אומרת התערבות באורחות חייו, אלא יותר הכרות, עזרה הדדית ויצירת שיתופי פעולה במטרה לחזק ולשפר את מצבם של כל התושבים בכל הקהילות בסביבה מסוימת. 
•  פתיחות למצטרפים חדשים ולמגוון - מצטרפים חדשים מבחוץ מביאים נקודת מבט רעננה, אנרגיה חדשה והון אנושי. הם גם מביאים קשיי הסתגלות, והתנגדויות פעמים רבות. אך קהילה כמו מאגר מים, כאשר היא עומדת עלולה להתחיל ולהרקיב. עליה להזרים מים חדשים כל הזמן כדי לשמר את החיות שלה. לעיתים זה אומר שהקהילה תגדל, לעיתים זה אומר שהמים פשוט יתחלפו.  המגוון בהקשר הזה מאפשר יציבות ויכולת השרדות. בסביבה טבעית, ככל שהמגוון הביולוגי רחב יותר, כך הסביבה חסינה יותר למפגעים אקולוגיים כמו שריפה או מגיפה. בקהילה שבה החברים מגוונים ושונים, כך היא חסינה למריבה או משבר אמונה.

אם קהילה מצליחה ליצור את ארבעת האלמנטים האלה אנו צעד וחצי בדרך למהפכה בכל תחומי החיים.
כמובן שרובנו לא קרובים ליצירת התנאים הללו. אנחנו עדיין תקועים באמונות והרגלים שמשאירים אותנו נפרדים.
אנחנו אולי חברים בקהילה וירטואלית כלשהי, או שותפים לבילויים עם קבוצת חברים מסוימת, או שותפים עסקיים עם בעלי עניין כלכלי משותף, אך איננו קרובים לרמת הערבות ההדדית הדרושים ליצירת חברותא של אמת.

החברותא שאנו מחפשים היא כזו שלא רק מאפשרת לנו חיים נוחים,
אלא גם תומכת בנו, סומכת עלינו, מעריכה אותנו על עצם היותנו ולא רק על העבודה שלנו.
זו בעצם המשפחה החדשה שלנו.

היום המשפחה שלנו מצומצמת וגם מופרדת על ידי כסף.
אחים מנהלים קרבות משפטיים על ירושה, משווים ומודדים הצלחה על פי גודל בית ומספר ילדים.
הורים משתמשים בהון הכספי שלהם כדי לשלוט ברצונות ילדיהם, עם הבטחות לעזרה בלימודים,
וניתוק במקרה שהילדים בוחרים במסלול חיים שאינו מקובל או שונה.
כעת אנו מעוניינים במשפחה אוהבת, משתפת, תומכת, בכל אחד מחבריה. ללא קשר למספר שרשום בחשבונו.

בשיחותי עם חברים ועם אנשים שאני פוגש בדרך, רבים  מביעים קנאה על אורח החיים הנוכחי שבחרתי לי.
רבים מכנים את עצמם עבדים של השיטה. ומקבלים את העובדה הזו בהכנעה.
הם מודעים לכך שהם חיים על פי זמן של מישהו אחר, בתמורה לאשליה של בטחון וחופש.
הם רוצים שינוי אך אינם יודעים מהיכן להתחיל, או שאינם אמיצים לעשות את השינוי ולוותר על הנוחות שבעבדות.

החברותא אמורה להחזיר לנו את החופש והבטחון האמיתיים.
בטחון אמיתי לא מגיע מקרן פנסיה, שם המספרים שמבטאים את עושרך יכולים להמחק במחי כפתור,
אלא מידיעה שצעירי הקהילה יעזרו לך בערוב ימיך,  ושהעצים ששתלת יעניקו לך וליקיריך מזון צל וחמצן.
חופש אמיתי לא מגיע מבידוד מהחברה ומרצונותיו של האחר, אלא מבחירה לחיות חיים אותנטיים שמכבדים את השונות ואת הייחודיות של האחר.

אלה מתאפשרים בתוך חברותא, לא בוילה (למרות שאפשר להקים אחלה חברותא בתוך וילה).
אלה מאפשרים לנו עושר חברתי ורוחני אמיתי, כזה שאי אפשר למדוד בכסף.

אם נרצה...
שנה טובה