עבר המון בשבוע האחרון.
לא נראה לי שאצליח להזכר ולהעביר את כל מה שקרה, ולכן אנסה להעביר זאת במרוכז, כמו ארוחה בפיתה.
אז ככה, ברגעים אלו ממש, מגיע הראיס, השליש, המנדטור, הלא הוא יושב ראש מנהל מקרקעי ישראל - הגוף הבלתי חוקתי, שבעזרתו שולטת מדינת ישראל בחלק גדול מקרקעות המדינה - לסיור בישוב השנוי במחלוקת קדיתא.
הישוב קדיתא, שנבנה על חורבותיו של הכפר הפלסטיני קדיתא, הוא אחד מכמה מאות כפרים ש"נעלמו" מהנוף הארצישראלי בזמן מלחמת השחרור. איני מכיר את כל ההסטוריה של הישוב, אך ממה ששמעתי, למקום הגיעו בשנות ה-80 כמה מתיישבים שלא קיבלו את מרותם של השריפים הצבאיים והבירוקרטיים, והחליטו להתיישב על האדמה שהולאמה. קרבות ומאבקים רבים הם נלחמו עם השליטים כדי להשאר בביתם הלא-חוקי. אחרי שנים של משפטים וריבים השיגו רובם מעין סטטוס-קוו, שאומר שהם יכולים להשאר בשטח, אך ללא תמיכה ממשלתית וללא תשתיות. כך נוצר לו ישוב אקולוגי בעל-כורחו, ישוב שמספק לעצמו אנרגיה וביוב ופינוי אשפה (איני יודע מה סידור המים, אך יש מים במקום וכמובן שהוא קשור לתשתיות המדינה, אך אני מניח שמימון בניית הצנרת נעשתה בידי התושבים).
בעשור האחרון הגיעו למקום תושבים רבים אשר ניסו להפיח רוח חיים חדשה במקום - יצירת קהילה, גידול מזון, טיפוח מראה המקום. המתיישבים החדשים נתקלו בבעיות עם תושבי המקום הותיקים שלא ממש רצו שינוי, וגם עם הרשויות שכמובן התנגדו לכל סככה חדשה או שתיל שצומח לו בגינה. וכך המשיך לו המאבק, עקירות ודו"חות, איומים וצעקות, סליחות וכפרות.
עד שהגיע היום.
היום מגיע הראיס ויכול לשנות בהינף קולמוס את גורל המקום. הוא יכול להחליט שקדיתא ראויה לטיפוח, אך ללא התערבות בפיתוח. הוא יכול לפתוח דף חדש עבור התיישבות אקולוגית בישראל. התיישבות אשר תושבי המקום יחליטו בה על איזה תשתיות הם מעוניינים לקבל מהמדינה, ואיזה הם יספקו לעצמם. איזה חלקים יסללו בבטון, ואיזה עצים יינטעו, האם הביוב יוזרם כמו ברוב הישובים אל מאגרי שופכין, או ייטמן בקרקע ויהפוך לדשן.
אני בעד שכל אחד יגור היכן שליבו אומר לו והיכן שסביבתו מאפשרת לו. אני בעד שכל אדם ללא קשר לדת, גזע, מין, שפה או כל סממן אחר יוכל לגור בישראל או מחוצה לה. המצב הזה עדיין לא קיים, ולכן כאשר יש מאבק להתיישבות מקיימת, כזו שמעוניינת ליצור מערכת יחסים חדשה בין בני האדם ובעלי החיים, ליבי נוטה לעזור לה, אפילו שהיא אינה מטפלת בכל הבעיות שנוצרו עקב הקמתה, כולל הגירוש והנישול של תושבי המקום הערבים. לכן כאשר התקשר אלי דרור, מתושבי המקום וביקש שנבוא לעזור, שמחתי והודיתי על ההזדמנות.
וכך, לפני שבוע הגענו חברי קהילה על אופניים לקדיתא כדי לעזור ולטפח את המקום לקראת ביקור הראיס.
את הציוד השארנו ליד ירושלים אצל משפחה מקסימה שאירחה אותנו והסכימה שנחנה אצלה את הציוד שלנו. אחרי סופש ראש השנה ארוך התקבצנו כולנו בקדיתא. אני וחברתי לקהילה, יצאנו מפרדס חנה בטרמפים, ואחרי שש שעות שהתחלקו על תשעה טרמפים שונים של אנשים טובי לב ואדיבים, הגענו לשביל המוביל ליישוב. התחלנו ללכת, בלי יותר מושג לאן אנו הולכים, למזלנו הסמארטפון וגוגל עזרו לנו למצוא את דרכנו. לישוב לא היה שילוט, ולמי שאינו מכיר אין מושג לאן ללכת.
הגענו אחרי הליכה של כחצי שעה למרום הגבעה וזה המראה שנגלה לפנינו (קצת פחות ירוק, כמו בסוף קיץ):
התמקמנו לנו, יחד עם שאר חברינו לקהילה שהגיעו מבית הוריהם, ביורט חביב בשטח של אימקה, שהתיישבה במקום לפני עשרים שנה עם בעלה הישראלי. קיבלנו קבלת פנים מדהימה מתושבי המקום, ומיד הגענו לישיבה מקומית בנוגע לשבוע ההכנות לביקור. את הישיבה מיקדו שני חברים - דרור וגלעד - אנשי עשייה וחזון שפועלים כבר שנים בתחום החברתי והסביבתי. הרעיון היה לחלק את העבודה לקראת הגעתם של כמה עשרות מתנדבים ל-2 ימי עבודה במקום, כהכנה לביקור הראיס.
הרצון של אנשי המקום היה לטפח לסדר ולנקות את המקום לקראת הביקור, כדי לגעת בליבו של היו"ר, ולהראות לאנשי השיטה, שכאשר יש רצון משותף וכוונה טובה, אפשר ליצור מקום בריא, בטוח, מטופח ועצמאי, שאין צורך לבוא ולדרוס אותו על פי תקנות וחוקים מיושנים, אלא במקום זאת לקחת ממנו דוגמא לעתיד, ליצירת מקום בשותפות עם התושבים.
אני, שהרגשתי אבוד בדרכי לתוך היישוב, נעניתי לקחת על עצמי את פרויקט השילוט במקום. בהנחייתו של דרור הייתי אחראי על יצירת 12 שלטי הכוונה, כולל שלט תזכורת אחד של "ואהבת לרעך כמוך" שאמור להזכיר לנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים - בקדיתא, ובכלל בחיים :)
בבוקר יום המחרת, התעוררנו לנו וליקטנו מפירות המקום - תאנים ענבים סברסים ועוזררים, התמתחנו ומדטנו, התחלנו להתכונן להגעת עשרות המתנדבים, כאשר לפתע הוזעקנו על ידי אימקה לבוא ולדבר עם פקחי המנהל שהגיעו לעשות לנו בוחן פתע על העצבים.
הם הגיעו כדי לתת צו פירוק על אוהל שהוקם בחלק של הישוב שאינו מיושב, אוהל שהוקם באופן זמני כדי לעשות בו כמה התכנסויות קהילתיות וטקסי סליחות. גלעד ודרור שהגיעו לשוחח איתם היו אדיבים וסלחנים, וניסו לדבר אל ליבם של הפקחים, שחזרו שוב ושוב על המנטרה - "אנחנו בסך הכל עושים את העבודה שלנו, יש חוק, אם צריך נבוא ונעקור ונפרק, אנחנו לא מחפשים ריבים", כמו רובוטים טובים ומתוכנתים.
אחרי הסכמה לפרק את האוהל בתוך כמה ימים, כולל חתימה של גלעד, התושבים והרובוטים נפרדו כידידים.
בשלושת הימים הקרובים הייתי עסוק במציאת כלי עבודה, בקשות ממתנדבים לציור וכתיבת השלטים, תיאום בין תושבי המקום שלעתים נדמה כאילו אינם יודעים ליד מי הם חיים, ובחינה של חיי קהילה והתנהלות מול אנשים מ'בחוץ' בנסיון לעבוד ביחד ולהפוך את ימי העבודה המשותפים למועילים ומחברים. רוב הזמן הייתי עסוק בלתקוע בזנטים במקום המתאים ביותר, ולהספיק לסיים בזמן את המשימה שהוטלה עלי. מצאתי את עצמי לעתים לחוץ ומשימתי. אך כאשר לקחתי את זמני בידי, ועצרתי והתבוננתי בעבודה שמסביבי התמלאתי שמחה וגאווה. ראיתי עשרות אנשים טובים שהגיעו לעבוד עבור משהו שהם מאמינים בו, עבור עתיד טוב יותר עבור כולנו על האדמה הזו, וכאשר אני מדבר על האדמה הזו אני לא מדבר רק על ישראל.
היינו שם שבט קטן של חברים ומכרים, ותיקים וחדשים, שבאו לשתול ולעדור, ולצבוע ולצייר, ולסקל ולערום, ולבשל ולהניק, ולנגן ולהצחיק. ובתוך זה היינו אנחנו, הקהילה הקטנה שלנו, שבחרה לקחת חלק מרכזי בתוך האירוע, לבוא ולהשפיע, הגענו ראשונים והלכנו בין האחרונים. הגיעו עוד ארבעה מחברי הקהילה שכעת לא נמצאים איתנו בדרכים. היה מעין איחוד קהילתי עבורנו, איחוד שקרה בזכות האירוע המבורך, אירוע שדיבר אל הלב של כולנו.
בערב התנהל לו מעגל שיחה ושירה של מי שהגיעו. הגיעו נציגים מקהילות שונות ברחבי הארץ. היו שם הקהילות העירוניות של פלא ועץ בעיר, ואנשי ה- peace generation, ואפילו גרעין הראל שהגיעו מהדרום הרחוק והביאו מנחה של עץ זית עבור אחיהם המתיישבים. סיפרנו והסברנו מה אנחנו רוצים ומה אנחנו עושים, והזמנו את כל מי שרוצה לבוא ולקחת חלק ביצירה הגדולה הזו של תנועה שמעודדת קיימות ועצמאות וחופש.
בלילה ישנו ביורט יחד עם חברים חמודים, שמענו סיפורי לילה טוב ממספר סיפורים, והרגשנו חמימות גדולה בלב, ממש כאילו אנחנו חלק מאיזה שבט קדום.
אחרי שסיימנו את עבודתנו במקום המשכנו ליער ביריה, לבקר חבר שגם מכיר מקרוב את המנהל, ויש לו פנקס פתוח ויד שרושמת היטב את כל העלילות שעוללו לו במקום. שמו לני, והוא חבר יקר מזה כ-12 שנה.
לני הוא איש מיוחד, מתבודד אדיב, מארח למופת ושיכור זועם, איש משכיל חסר חינוך, מתלונן על החיים ומודה לאלוהים.
בנו למד איתי בבית הספר, אך כיום אני בקשר עם לני ולא עם בנו שחי בחו"ל.
המקום החבוי ביער, הוא בבעלותו הפרטית, וכיום, אחרי שנים של מריבות עם המנהל ועם קק"ל, הוא חי שם בשקט יחסי.
הרדיו פתוח ללא הפסקה על רשת ב', כדי שלני לא יצטרך לשמוע את הקול שבראשו.
המטבח עמוס בשימורים, כבושים, ריבות וממרחים, הכל תוצרת בית וכל-כך טעים!
אני לא אכביר במילים על לני, מתוך כבוד לפרטיותו, רק אספר שהוא איש מיוחד ויקר לליבי. שמחנו לעשות אצלו יום כיפור, קיבלנו אירוח בדווי למופת, מאיש שעבר מלא בחיים, ויש לו אינספור סיפורים.
נפרדנו מלני לשלום אחרי סופ"ש ארוך, בתקווה לשוב ולעזור לו במקום, וכעת אנו בגולן בדרך להרפתקאה חדשה.
כאמור, ברגעים אלו ממש, מסיירת לה הגווארדיה של המאפיה למקרקעי ישראל בקדיתא, וכולי תקווה שליבם ייפתח. שזאטוטי המקום, הנשים והגברים, הטראסות והעצים, גן השעשועים והמרכז הקהילתי שוקק החיים, יגעו בליבם ויראו להם שישנה דרך אחרת, שאינה כוחנית, שאינה פועלת על פי חוק חמסני ובעזרת נשק וכלי משחית, אלא דרך של רצון ושיתוף פעולה, של התדיינות ותמיכה. דרך של ו"אהבת לרעך כמוך".
לקראת השנה החדשה, אני מאחל שכל אחד ימצא את מקומו בעולם הזה, שנדע אהבה, שנדע את המקום שלנו, את הלבד ואת הביחד. שנשמע סיפורים, ונספר חדשים. שנמצא את הבית שלנו איפה שזה לא יהיה, בין אם בקדיתא, ובין אם בתוך פיתה.
אם נרצה...
לא נראה לי שאצליח להזכר ולהעביר את כל מה שקרה, ולכן אנסה להעביר זאת במרוכז, כמו ארוחה בפיתה.
אז ככה, ברגעים אלו ממש, מגיע הראיס, השליש, המנדטור, הלא הוא יושב ראש מנהל מקרקעי ישראל - הגוף הבלתי חוקתי, שבעזרתו שולטת מדינת ישראל בחלק גדול מקרקעות המדינה - לסיור בישוב השנוי במחלוקת קדיתא.
הישוב קדיתא, שנבנה על חורבותיו של הכפר הפלסטיני קדיתא, הוא אחד מכמה מאות כפרים ש"נעלמו" מהנוף הארצישראלי בזמן מלחמת השחרור. איני מכיר את כל ההסטוריה של הישוב, אך ממה ששמעתי, למקום הגיעו בשנות ה-80 כמה מתיישבים שלא קיבלו את מרותם של השריפים הצבאיים והבירוקרטיים, והחליטו להתיישב על האדמה שהולאמה. קרבות ומאבקים רבים הם נלחמו עם השליטים כדי להשאר בביתם הלא-חוקי. אחרי שנים של משפטים וריבים השיגו רובם מעין סטטוס-קוו, שאומר שהם יכולים להשאר בשטח, אך ללא תמיכה ממשלתית וללא תשתיות. כך נוצר לו ישוב אקולוגי בעל-כורחו, ישוב שמספק לעצמו אנרגיה וביוב ופינוי אשפה (איני יודע מה סידור המים, אך יש מים במקום וכמובן שהוא קשור לתשתיות המדינה, אך אני מניח שמימון בניית הצנרת נעשתה בידי התושבים).
בעשור האחרון הגיעו למקום תושבים רבים אשר ניסו להפיח רוח חיים חדשה במקום - יצירת קהילה, גידול מזון, טיפוח מראה המקום. המתיישבים החדשים נתקלו בבעיות עם תושבי המקום הותיקים שלא ממש רצו שינוי, וגם עם הרשויות שכמובן התנגדו לכל סככה חדשה או שתיל שצומח לו בגינה. וכך המשיך לו המאבק, עקירות ודו"חות, איומים וצעקות, סליחות וכפרות.
עד שהגיע היום.
היום מגיע הראיס ויכול לשנות בהינף קולמוס את גורל המקום. הוא יכול להחליט שקדיתא ראויה לטיפוח, אך ללא התערבות בפיתוח. הוא יכול לפתוח דף חדש עבור התיישבות אקולוגית בישראל. התיישבות אשר תושבי המקום יחליטו בה על איזה תשתיות הם מעוניינים לקבל מהמדינה, ואיזה הם יספקו לעצמם. איזה חלקים יסללו בבטון, ואיזה עצים יינטעו, האם הביוב יוזרם כמו ברוב הישובים אל מאגרי שופכין, או ייטמן בקרקע ויהפוך לדשן.
אני בעד שכל אחד יגור היכן שליבו אומר לו והיכן שסביבתו מאפשרת לו. אני בעד שכל אדם ללא קשר לדת, גזע, מין, שפה או כל סממן אחר יוכל לגור בישראל או מחוצה לה. המצב הזה עדיין לא קיים, ולכן כאשר יש מאבק להתיישבות מקיימת, כזו שמעוניינת ליצור מערכת יחסים חדשה בין בני האדם ובעלי החיים, ליבי נוטה לעזור לה, אפילו שהיא אינה מטפלת בכל הבעיות שנוצרו עקב הקמתה, כולל הגירוש והנישול של תושבי המקום הערבים. לכן כאשר התקשר אלי דרור, מתושבי המקום וביקש שנבוא לעזור, שמחתי והודיתי על ההזדמנות.
וכך, לפני שבוע הגענו חברי קהילה על אופניים לקדיתא כדי לעזור ולטפח את המקום לקראת ביקור הראיס.
את הציוד השארנו ליד ירושלים אצל משפחה מקסימה שאירחה אותנו והסכימה שנחנה אצלה את הציוד שלנו. אחרי סופש ראש השנה ארוך התקבצנו כולנו בקדיתא. אני וחברתי לקהילה, יצאנו מפרדס חנה בטרמפים, ואחרי שש שעות שהתחלקו על תשעה טרמפים שונים של אנשים טובי לב ואדיבים, הגענו לשביל המוביל ליישוב. התחלנו ללכת, בלי יותר מושג לאן אנו הולכים, למזלנו הסמארטפון וגוגל עזרו לנו למצוא את דרכנו. לישוב לא היה שילוט, ולמי שאינו מכיר אין מושג לאן ללכת.
הגענו אחרי הליכה של כחצי שעה למרום הגבעה וזה המראה שנגלה לפנינו (קצת פחות ירוק, כמו בסוף קיץ):
 |
| הישוב הכפרי והקסום קדיתא |
התמקמנו לנו, יחד עם שאר חברינו לקהילה שהגיעו מבית הוריהם, ביורט חביב בשטח של אימקה, שהתיישבה במקום לפני עשרים שנה עם בעלה הישראלי. קיבלנו קבלת פנים מדהימה מתושבי המקום, ומיד הגענו לישיבה מקומית בנוגע לשבוע ההכנות לביקור. את הישיבה מיקדו שני חברים - דרור וגלעד - אנשי עשייה וחזון שפועלים כבר שנים בתחום החברתי והסביבתי. הרעיון היה לחלק את העבודה לקראת הגעתם של כמה עשרות מתנדבים ל-2 ימי עבודה במקום, כהכנה לביקור הראיס.
הרצון של אנשי המקום היה לטפח לסדר ולנקות את המקום לקראת הביקור, כדי לגעת בליבו של היו"ר, ולהראות לאנשי השיטה, שכאשר יש רצון משותף וכוונה טובה, אפשר ליצור מקום בריא, בטוח, מטופח ועצמאי, שאין צורך לבוא ולדרוס אותו על פי תקנות וחוקים מיושנים, אלא במקום זאת לקחת ממנו דוגמא לעתיד, ליצירת מקום בשותפות עם התושבים.
אני, שהרגשתי אבוד בדרכי לתוך היישוב, נעניתי לקחת על עצמי את פרויקט השילוט במקום. בהנחייתו של דרור הייתי אחראי על יצירת 12 שלטי הכוונה, כולל שלט תזכורת אחד של "ואהבת לרעך כמוך" שאמור להזכיר לנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים - בקדיתא, ובכלל בחיים :)
 |
| בלי ידיים שלט ראשון שהוברג לבזנטים - גן שעשועים |
בבוקר יום המחרת, התעוררנו לנו וליקטנו מפירות המקום - תאנים ענבים סברסים ועוזררים, התמתחנו ומדטנו, התחלנו להתכונן להגעת עשרות המתנדבים, כאשר לפתע הוזעקנו על ידי אימקה לבוא ולדבר עם פקחי המנהל שהגיעו לעשות לנו בוחן פתע על העצבים.
הם הגיעו כדי לתת צו פירוק על אוהל שהוקם בחלק של הישוב שאינו מיושב, אוהל שהוקם באופן זמני כדי לעשות בו כמה התכנסויות קהילתיות וטקסי סליחות. גלעד ודרור שהגיעו לשוחח איתם היו אדיבים וסלחנים, וניסו לדבר אל ליבם של הפקחים, שחזרו שוב ושוב על המנטרה - "אנחנו בסך הכל עושים את העבודה שלנו, יש חוק, אם צריך נבוא ונעקור ונפרק, אנחנו לא מחפשים ריבים", כמו רובוטים טובים ומתוכנתים.
אחרי הסכמה לפרק את האוהל בתוך כמה ימים, כולל חתימה של גלעד, התושבים והרובוטים נפרדו כידידים.
 |
| התושבים והרובוטים-פקחים מתדיינים |
בשלושת הימים הקרובים הייתי עסוק במציאת כלי עבודה, בקשות ממתנדבים לציור וכתיבת השלטים, תיאום בין תושבי המקום שלעתים נדמה כאילו אינם יודעים ליד מי הם חיים, ובחינה של חיי קהילה והתנהלות מול אנשים מ'בחוץ' בנסיון לעבוד ביחד ולהפוך את ימי העבודה המשותפים למועילים ומחברים. רוב הזמן הייתי עסוק בלתקוע בזנטים במקום המתאים ביותר, ולהספיק לסיים בזמן את המשימה שהוטלה עלי. מצאתי את עצמי לעתים לחוץ ומשימתי. אך כאשר לקחתי את זמני בידי, ועצרתי והתבוננתי בעבודה שמסביבי התמלאתי שמחה וגאווה. ראיתי עשרות אנשים טובים שהגיעו לעבוד עבור משהו שהם מאמינים בו, עבור עתיד טוב יותר עבור כולנו על האדמה הזו, וכאשר אני מדבר על האדמה הזו אני לא מדבר רק על ישראל.
היינו שם שבט קטן של חברים ומכרים, ותיקים וחדשים, שבאו לשתול ולעדור, ולצבוע ולצייר, ולסקל ולערום, ולבשל ולהניק, ולנגן ולהצחיק. ובתוך זה היינו אנחנו, הקהילה הקטנה שלנו, שבחרה לקחת חלק מרכזי בתוך האירוע, לבוא ולהשפיע, הגענו ראשונים והלכנו בין האחרונים. הגיעו עוד ארבעה מחברי הקהילה שכעת לא נמצאים איתנו בדרכים. היה מעין איחוד קהילתי עבורנו, איחוד שקרה בזכות האירוע המבורך, אירוע שדיבר אל הלב של כולנו.
בערב התנהל לו מעגל שיחה ושירה של מי שהגיעו. הגיעו נציגים מקהילות שונות ברחבי הארץ. היו שם הקהילות העירוניות של פלא ועץ בעיר, ואנשי ה- peace generation, ואפילו גרעין הראל שהגיעו מהדרום הרחוק והביאו מנחה של עץ זית עבור אחיהם המתיישבים. סיפרנו והסברנו מה אנחנו רוצים ומה אנחנו עושים, והזמנו את כל מי שרוצה לבוא ולקחת חלק ביצירה הגדולה הזו של תנועה שמעודדת קיימות ועצמאות וחופש.
בלילה ישנו ביורט יחד עם חברים חמודים, שמענו סיפורי לילה טוב ממספר סיפורים, והרגשנו חמימות גדולה בלב, ממש כאילו אנחנו חלק מאיזה שבט קדום.
 |
| היפים חמודים עניים ומצחיקים מעלים מופע גיוס תרומות לתיקון צינור מים שהתפוצץ בזמן העבודות. |
אחרי שסיימנו את עבודתנו במקום המשכנו ליער ביריה, לבקר חבר שגם מכיר מקרוב את המנהל, ויש לו פנקס פתוח ויד שרושמת היטב את כל העלילות שעוללו לו במקום. שמו לני, והוא חבר יקר מזה כ-12 שנה.
לני הוא איש מיוחד, מתבודד אדיב, מארח למופת ושיכור זועם, איש משכיל חסר חינוך, מתלונן על החיים ומודה לאלוהים.
בנו למד איתי בבית הספר, אך כיום אני בקשר עם לני ולא עם בנו שחי בחו"ל.
המקום החבוי ביער, הוא בבעלותו הפרטית, וכיום, אחרי שנים של מריבות עם המנהל ועם קק"ל, הוא חי שם בשקט יחסי.
הרדיו פתוח ללא הפסקה על רשת ב', כדי שלני לא יצטרך לשמוע את הקול שבראשו.
המטבח עמוס בשימורים, כבושים, ריבות וממרחים, הכל תוצרת בית וכל-כך טעים!
אני לא אכביר במילים על לני, מתוך כבוד לפרטיותו, רק אספר שהוא איש מיוחד ויקר לליבי. שמחנו לעשות אצלו יום כיפור, קיבלנו אירוח בדווי למופת, מאיש שעבר מלא בחיים, ויש לו אינספור סיפורים.
נפרדנו מלני לשלום אחרי סופ"ש ארוך, בתקווה לשוב ולעזור לו במקום, וכעת אנו בגולן בדרך להרפתקאה חדשה.
 |
| הפרלמנט של לני מקום לדיונים של איש אחד |
כאמור, ברגעים אלו ממש, מסיירת לה הגווארדיה של המאפיה למקרקעי ישראל בקדיתא, וכולי תקווה שליבם ייפתח. שזאטוטי המקום, הנשים והגברים, הטראסות והעצים, גן השעשועים והמרכז הקהילתי שוקק החיים, יגעו בליבם ויראו להם שישנה דרך אחרת, שאינה כוחנית, שאינה פועלת על פי חוק חמסני ובעזרת נשק וכלי משחית, אלא דרך של רצון ושיתוף פעולה, של התדיינות ותמיכה. דרך של ו"אהבת לרעך כמוך".
לקראת השנה החדשה, אני מאחל שכל אחד ימצא את מקומו בעולם הזה, שנדע אהבה, שנדע את המקום שלנו, את הלבד ואת הביחד. שנשמע סיפורים, ונספר חדשים. שנמצא את הבית שלנו איפה שזה לא יהיה, בין אם בקדיתא, ובין אם בתוך פיתה.
אם נרצה...
כל הכבוד ארני, תמשיך בדרכך, לוחם אמיץ
השבמחקארני חמוד. איזו כתיבה יפה. ניסיתי לכתוב בעצמי על הימים המיוחדים האלו והלכתי לאיבוד בדרך. נהנתי לקרוא ולהזכר :) תמשיך לטייל, לפזר זמן רעיונות וזרעים :) אתה נפלא.
השבמחקאסתי