הפעם עברנו את הגבול

רביעי בבוקר, ארבעה חברים מגיעים לגבול בטאבה.
שני ישראלים, גרמני ואיטלקיה.
שמחים אך גם חוששים.
הסיבה לנסיעה לסיני - הרצון להאריך את הויזה של חברת הקהילה אלסנדרה האיטלקיה שנתקלה בהמון קשיים מצד הרשויות להאריך את שהותה בישראל עד לטיסתה בתחילת מרץ.
אחרי שהגענו לגבול, שילמנו את האגרה, הגיעה אלסנדרה לביקורת הדרכונים, ושם התחילו להסתכל עליה בחשדנות.
למה את נוסעת? לכמה זמן?
אלסנדרה בתמימותה סיפרה להם שהיא נוסעת לשבוע וחוזרת אחר כך עד לטיסתה חזרה לארצה.
טעות.
מיד התחילו טלפונים, אלסנדרה נלקחה לחדר צדדי לחקירה, ושם נאמר לה שהיא לא יכולה לחזור לישראל.
הסיבה - רצונה להיות בישראל.
היום היה היום האחרון לויזה שלה, והאפשרות היחידה היתה להגיע למשרד הפנים ולנסות לקבל הארכה נוספת.
אני ואלסנדרה נסענו בזמן ששלולי וחברנו הגרמני יואכים חיכו בגבול עם התיקים שלנו.
אחרי כמה שעות של המתנה במשרד הפנים נכנסנו יחד עם עשרות הישראלים המפוחדים והלחוצים למשרד.
הצלחנו להתיישב מול האחראית על ויזות לזרים.
הסברנו לה את המצב ושאלנו אותה מה אפשר לעשות
היא ביקשה דרכון ומיד התחילה להסביר שאלסנדרה עוברת על החוק, שהיא אינה יכולה לצאת ולחזור לסיני כדי לחדש את הויזה.
מה זאת אומרת עוברת על החוק? זה מקובל בכל העולם, לצאת מהמדינה ולחזור.
היא אמרה לנו לא להתווכח, והחליטה שהיא לא רוצה לדבר איתנו יותר.
אז מה עושים שאלנו אותה?
היא לא יכולה לחזור.
אף פעם?
אין תשובה.
נסענו חזרה לגבול בידיעה שזה הולך להיות השבוע האחרון שלנו עם אלסנדרה.
הגענו בדיוק אחרי שהשומרים גירשו את שלולי ויואכים לצד המצרי כדי שיוכלו לעשות החלפת משמרת.

הגענו לסיני.
הארץ שכולם מפחדים לנסוע אליה כי היא שורצת בטרוריסטים.
נסענו לחוף MOON ISLAND בראס השטן.
חברתי נילי עבדה בחוף ליד ב RAS SINAI במשך חצי שנה, וחברתנו לקהילה וישני נמצאת שם מזה חודש משום שגם היא לא יכולה לחזור לישראל. וכך, לאט לאט, אנו מקימים מאחז של פליטות קהילה על אופנים בסיני...

בראס השטן תמיד יש אנשים גם כשכל שאר החופים נטושים.
הרבה מצרים מגיעים מקהיר.
רובם חברה צעירים, סטודנטים סטלנים או היפסטרים שנהנים לבוא לחוף לשתות ולעשן.
הבדווים המקומיים - סלים מנהל החוף, מחמוד הטבח, מג'ד, סולימן - קיבלו אותנו בחום.

ביום השני שלנו התחילה סערה.
עננים החלו לכסות את השמיים וכולם התכוננו לגשם. מחזה נדיר בסיני.
סלים נתן לנו לעבור מהחושה בחוף ל"וילה" בחלק האחורי שהיתה יותר מוגנת מפני גשם.
הסערה נמשכה כמה שעות.
רעמים וברקים האירו את קו ההרים הסעודי שמעבר למפרץ והגשם ירד וירד במשך שעות רבות.
זה היה מחזה מרהיב.
הסערה עשתה בלן בחוף כמו שסערות יודעות לעשות.
השטיחים והשולחנו היו כולם בערמות במשך ימים אחר-כך,
וגם אנחנו ושאר תושבי החוף היינו בבלגן פנימי.

כך התחילה השהות שלנו בסיני.
השהות בסיני היתה שונה מכל הפעמים קודמותשהייתי.
מכיוון שלא בדיוק באנו לנפוש, למרות שכמובן באנו להנות.
היתה אווירה מעורבת של עצב עקב הפרידה הקרובה, ושמחה על המקום הקסום שאני נמצא בו.

דבר נוסף שהיה שונה היה העניין הכספי.
השהות בסיני דרשה שנשלם על לינה ואוכל, דבר שאנו לא רגילים אליו, לפחות לא בסכומים ששילמנו.
ללכת לישון בהרים באוהל היה נראה לי לא בטיחותי ומיותר באופן כללי, והאופציה הכי טובה היתה להתארח בחוף ולשלם.
לילה עלה 40 לירות מצריות (22 ש"ח), וכל ארוחה עלתה בין 20-40 לירות. עבורנו זה היה סכום יחסית גבוה,
ובמיוחד עבור אלסנדרה שהצליחה לחיות בישראל מ-7 ש"ח ליום בממוצע!!
המחשבה שהיא תצטרך להישאר בסיני ואולי להמשיך ולשלם את הסכומים האלו כל יום גם הדאיגה אותה.
כדי לחסוך בהוצאות קנינו אוכל בחנות שלצד הדרך הראשית ובעלי המקום אפילו הרשו לנו להשתמש במטבח כדי לבשל.
בדווים אמיתיים :)

בנוסף ניסינו לעזור לאלסנדרה למצוא עבודה במקום.
לדבר עם אנשים ולנסות להבין מה יש בסביבה, איזה פרויקטים יש שזקוקים למתנדבים. מצאנו חווה אחת - חוות חביבה בנואיבה. לא הגענו לחווה אבל פגשנו את המתנדבת שמפעילה אותה.
כרגע החווה בצעדיה הראשונים ומתקשה לקיים את עצמה, ותשמח לכל עזרה ממי שרוצה לבוא ולעבוד קצת.
נכון לכתיבת שורות אלה אלסנדרה תישאר בראס ותלמד אנגלית את הבנים של בעלי המקום עייאש הבדווי שנשוי לסיגל הישראלית. חוויה מעניינת בפני עצמה.
ומי יודע אולי יום יבוא והיא תחזור אלינו לקהילה...

עבורי השהות היתה מאתגרת. התקשיתי להתמודד עם הפרידה.
הרגשתי שעישון הגראס המקומי מקהה את חושיי, ולא מאפשר לי להתחבר באמת לרגשותיי.
וכך מצאתי את עצמי מתמודד עם האתגר של העישון, בנוסף לשאר הדברים - עצב ודכאון שהגיעו לעתים למי מאיתנו,
הרצון לעשות דברים ביחד כקהילה, בזמן שאנו פועלים בקצב מאוד שונה, רעבים בשעות שונות ורוצים להיות ביחד או לבד בזמנים שונים.
לא פשוט לעשות ביחד דברים. אנחנו כאלו אינדיבידואלים ייחודיים.

אתגר נוסף היה הים.
הים היפה, הים שאני כל-כך אוהב ובו זמנית כל-כך מפחד ממנו.
כל הזמן הייתי במאבק פנימי האם לצאת ולשחות מעבר לריף או לחכות להזדמנות אחרת.
פעם אחת, כשהיה חמים מספיק, לקחתי מסיכה והתחלתי לשחות לאורך הריף לבדי.
לשמחתי הייתי יחסית רגוע. ראיתי עשרות דגים שונים ולא חשבתי יותר מדי על מפלצות מהמעמקים.
לא התרחקתי יותר מדי, גם בגלל הקור וגם כי לא הרגשתי מוכן. יש לי עוד עבודה לעשות שם.

הזמן בסיני עבר מהר בלי לעשות כלום,
כזהו הזמן, משתנה בהתאם לסביבה בהתאם למצב התודעה.
להתבונן בספינות החולפות לאור השקיעה,
לעשות מדיטציה,
להמתין לארוחה,
לרכל על שאר אורחי החוף,
לשוחח ולהכיר אנשים נחמדים ומוזרים כמונו,
לשחק איזה משחק של שש-בש,
ולקרוא את הטיוטה של ספרו השני והמקסים של אמיר חרש.










חזרנו בערב,
לאור ירח מלא.
איני רגיל לנסוע בערב, אבל החלטנו שלא נכון להמשיך את הפרידה  הארוכה הזו יותר מדי.
נפרדנו מאלסנדרה אהובתנו והגענו לגבול.
שם ציפינו לראות מה יקרה עם יואכים.
אחרי שאלות נוקבות והתייעצות עם מנהלת התחנה הוחלט לתת לו שלושה חודשי ויזה.
אנחת רווחה :)

הגענו לאילת לחוף המגדלור, היכן שנוודים כמונו משתכנים בקראוונים ובאוהלים,
תחנת  מעבר מצוינת בדרך למציאות הישראלית האינטנסיבית.
כעת אני יושב בסניף של ארומה (שומו שמיים) כדי לכתוב את הפוסט הזה.
יש פה מחשב עם אינטרנט בחינם, אפילו הזמנתי אמריקנו וקוראסון שקדים.

יש לנו הרבה תוכניות והרבה קהילות לבקר בהם,
בישראל, בפלסטין, ואפילו במצרים ובירדן,
מי יודע לאן יקחו אותנו הדרכים.

ההמשך לא ידוע כמו תמיד,
כי כאלה הם חיי הנוודות, חסרי ודאות,
אך מלאי בטחון - בחברים, באנשים, באלוהים.

אם נרצה...