אני ואתה ומפלצת הספגטי המעופפת

ישבתי עכשיו עם חבריי התל-אביבים בבר התל-אביבי ביום שישי אחר-צהריים תל-אביבי.
היה מאוד  נחמד לפגוש את תל-אביב בשעה הזו של השבוע, שכולם רגועים ודי שמחים,
אחרי עוד שבוע מלא באילוצים, ולחצים, וחיים.

אחרי ג'וינט או שניים יצא לנו לחשוב לעצמנו, מה היינו עושים או אומרים לו היינו פוגשים את עצמנו?

מה את/ה היית אומר/ת לעצמך לו הייתם נפגשים כעת?

אחר-כך עלתה השאלה האם היינו שוכבים עם עצמנו?
ומכאן אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים...

(מוזיקת מעליות עם זמן לחשוב):

      



אבל בעיקר עולה השאלה האם כרגע, ברגע זה, בשלב זה בחיינו אנחנו אוהבים את מי שאנחנו?
אני חושב שהתשובה לגבי עצמי היא כן,
אני לומד לאהוב את עצמי עוד ועוד.

"אם יותר אנשים יאהבו את עצמם אולי יהיה להם פחות רצון לדקור אנשים אחרים"
אמרה לי חברה אהובה, וזה כל-כך נכון ופשוט בעיניי.
ההמשך של לאהוב את עצמנו היא לאהוב את האחר.

מה אם היינו יכולים לראות כל אחד שאנו פוגשים כ- 'אני אחר' שאיתו אני מדבר?
לפעמים, האחר הזה מציג לי אני שאני לא אוהב, אפילו די מתעב.
אני אלים, או מעליב, או אדיש, או מכוער, או מסריח, או מפגר.
אני כזה שפשוט לא בא לך להיות לידו.

צ'רלס אייזנשטיין הנפלא מתאר אהבה כיכולת של העצמי להתרחב כדי להכיל את האחר.

האם  אני באמת מסוגל להכיל את האחר?
האם אני באמת מסוגל להרחיב את העצמי?

ברור לי שהתשובה היא כן.
וברור לי גם שלפעמים זה לא כזה פשוט.
יש לנו עצמי נפרד שרוצה הכרה, שרוצה קיום משל עצמו, שרוצה תחושה של כוח ושליטה.
העצמי הנפרד שלי רוצה לדעת, ורוצה להתענג, ורוצה לקבל.
איך אני מטשטש את הגבולות של עצמי הנפרד הזה, מבלי להילחם בו? מבלי להתעמת איתו?
אולי פשוט להכיל אותו? לאהוב אותו?
אולי זה מה שהייתי אומר לעצמי אם הייתי פוגש אותי - ארני, אני אוהב אותך, כמו שאתה :)

זמן לנשום...

היתה לי שיחה עם חבר השבוע שהוא איש עשייה מדהים, מוכשר וחכם ומעורר השראה
ובתור אחד ממובילי תחום הפרמקלצ'ר בארץ הוא אמר לי - אנחנו נכשלים, נכשלנו.
יכול להיות פה הרבה יותר טוב, ואנחנו עדיין מתעסקים בשטויות,
ומצליחים להגיע לאחוז מאוד קטן מהאנשים,
וליצור שינויים מאוד קטנים.

למה זה? אני שואל אותו.

בסופו של דבר, זה הכל קשור לתודעה, וליחסים שלנו.
וזה מה שאנחנו צריכים להתמקד בו.
בעבודה פנימית על עצמנו, ובעבודה מול אנשים אחרים.
אם נלמד את זה ונפתח את זה, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.

אני גם שותף לתחושה הזו שיכול להיות פה הרבה יותר טוב בהרבה מובנים:


       



אני ואת/ה

איך עושים שיהיה יותר טוב?
לא בעתיד, בעוד כמה  שנים.
עכשיו.
מחר.
היום.

מרטין בובר בספרו "סוד שיח" מתאר את יחסי אני-אתה כאמצעי להגיע אל האחדות הגדולה, האחדות עם הבריאה.

מה זה בעצם אומר?
לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות לראות את האחר כאחר. כמישהו זר שאינו קשור אלי.
לסוג ההתייחסות הזה הוא קורא "אני-לז".
כלומר אני שמפריד את עצמו מהסובב אותו.
ואילו ממול ישנו סוג יחסים שמתואר כ"אני-אתה".
אני שמנסה ליצור זיקה משותפת עם האחר.
דרך המשקפיים של אני-אתה אפשר להגיע לחיבור עם ה"אתה הנצחי".
שם נמצאת האלוהות בעיני בובר החילוני. ביחסים שבין אדם לחברו. בלחיות ואהבת לרעך כמוך.
וכדי לעשות זאת לא צריך לחכות לשום דבר שיהיה יותר טוב.
רק לבחור.
ו אהבת.
ה-ו' באה כדי להזכיר לנו שמדובר בבחירה. בכל רגע נתון.


      



להרבות טוב

כי בסך הכל למה באנו לפה?
יש הרבה השערות.
אולי זה  כדי להרבות טוב?
יש גם מי שטוען שאנחנו פה כדי להרבות פלוצים.
אבל אני מעדיף לחשוב שאנחנו פה מסיבה גבוהה יותר, ומסריחה פחות.

איך מרבים טוב?
על ידי התייחסות אל האחר כאל עוד אני.
על ידי הרחבה של התפיסה וההזדהות שלנו אל מעבר לגבולות המשפחה, העם, הדת, המין האנושי.
על ידי לקיחת אחריות.

אתמול הקרנתי את הסרט OCCUPY LOVE באזור פרדס-חנה.
סרט נהדר שאני ממליץ עליו בחום ואפילו תרגמתי אותו ביחד עם עוד כמה חברים,
ואני מזמין את מי שרוצה להוריד את הסרט או ליצור איתי קשר כדי שאעביר לכם אותו.
הסרט עוקב אחרי גל המחאות שהחל ב-2011 להתפשט ברחבי הגלובוס,
ושואל כיצד המשברים החברתיים-הכלכליים-הסביבתיים שאנו חווים כאנושות
יכולים להפוך לסיפור האהבה הגדול של זמננו?

התשובה היא שזה כבר סיפור  אהבה,
של אנשים אכפתיים ואמיצים שלוקחים אחריות ועושים,
ומפיצים תקווה שאפשר לשנות, את העולם ואת עצמנו
ואפשר שיהיה פה אחרת.
לא צריך לחכות לממשלה, ולא צריך להתאמץ להפיל את השיטה,
בסך הכל לנסות להרבות טוב, ולאהוב
את עצמנו ואת האחר.
ולכל אחד יש אחר אחר.
זה יכול להיות הבנקאים, החרדים, המוסלמים, הגברים, הפוליטיקאים, הגנרלים.
המשותף לכולם זה שהם רודפים אחרי כח ושליטה.
והמשותף לכולם זה שהם ההם.
ואנחנו?
אנחנו גם ההם.
אנחנו אלו שמפעילים את הגלגלים של מכונת ההשמדה העצמית שלנו.
אנחנו אלו שגם רודפים אחרי כח ושליטה, או מתרפסים בפניהם.
אבל אנחנו יכולים להשתנות.

אם נרצה....