הפלגה חדשה נושנה אל עבר הלא נודע

האי הנעלם

"איש אחד התדפק על שער המלך, ואמר לו, תן לי ספינה. בבית של המלך היו עוד שערים רבים, אבל זה היה שער הבקשות. כיוון שהמלך בילה את כל זמנו בישיבה ליד שער התשורות (תשורות שהביאו לו, יש להבין), הרי בכל פעם ששמע מישהו דופק על שער הבקשות, היה מתעלם מנוכחותו, ורק כאשר הפך ההדהוד המתמשך של מקוש הברונזה לא רק פומבי אלא אף שערורייתי והטריד את מנוחת השכנים (האנשים התחילו להתלחש, איזה מין מלך יש לנו, שאפילו אינו עונה), רק אז היה מצווה על המזכיר-הראשון ללכת ולברר מה רוצה האיש, כי לא היתה דרך להשתיק את העניין"

לאן מתכוון להפליג האיש?

לחפש את האי הנעלם.

אבל אינם עוד איים נעלמים, משיב לו המלך.

כמובן שישנם, הם פשוט עוד לא נמצאו, אומר האיש.

ביום חמישי, ואולי קצת לפני, יצאה ספינת "האי הנעלם", מחופשת לאאודי Q5, לחפש את עצמה.

על הסיפון היו שלושה - ארני, טליה ויקיר.

הם עוד לא ידעו שהם על סיפון ספינה, וגם לא הכירו מלכים.

הם רק ידעו שהם יוצאים יחדיו למסע.

מי מכוון את הספינה? 

לפעמים מישהו מהם, לפעמים רק הרוח.

איך מכוונים ספינה שמפליגה לעבר הלא נודע?

האי הדמוקרטי הצבאי היחיד במזרח התיכון

ישראל היא מקום מיוחד.
מתקיימים בה מופעים של דמוקרטיה.
יש בה חומה של 700 ק"מ. כמעט פי 3 מאורך הקו הירוק, וכמו המרחק בין ציריך ללונדון. אומן הגרפיטי בנקסי קורא לזה - כלא גג פתוח הגדול בעולם, וגן-עדן לאמני גרפיטי. הוא כמובן טועה, זה הכלא השני בגודלו בעולם (הראשון הוא צפון קוריאה).
בתוך החומה הזו חיים אנשים.
לכאורה חיים רגילים.
בצד השני של החומה גם חיים אנשים. לכאורה חיים רגילים.
היכן יכולים האנשים משני צידי החומה להפגש ולהכיר. והאם יש טעם בכך?
ובכן האנשים שיוצרים את האי אקו-מי מאמינים שכן.

יום חמישי בערב הגיעה ספינת "האי הנעלם" והשלושה שעל סיפונה אל האי אקו-מי.

היה זה אירוע סוף עונה באי של אקו-מי ולא היה ברור האם האי ימשיך לצוף לו בשנה הבאה, או שאולי יתפרק ויחבור לאיים צפים אחרים שמנסים להביא שלום לאנשי היבשה.

למה הגענו לשם?
חשבנו שיש לנו מכנה משותף,
רצינו לשמוע מה התוכניות לעתיד הקרוב והרחוק,
רצינו לפגוש שותפים לחזון של שלום וחופש בישראל.

מה הסיבה שבמקום כמו אקו-מי יש אפשרות לפלסטינים, ישראלים ואנשים מארצות אחרות להפגש ולדבר על הכל - על פוליטיקה, דת, יחסים, צבא, מיניות? ואיך אפשר ליצור מרחב כזה גם במקומות אחרים?

אלו חלק מהשאלות שאני הגעתי איתם לאי אקו-מי.

השאלות האלו הן שאלות של מחקר חדש-נושן שמתקיים במהלך ההפלגה. 

מחקר ששואל - מהו יריד לימודי נודד? איך החיים יכולים להפוך למשחק, קרנבל, יצירת אומנות?

לשם כך דרוש חופש.

חופש ממה?

חופש מהשרדות יומיומית. חופש תנועה. חופש למידה וחשיבה וביטוי.

באקו-מי התחדדו כמה שאלות לגבי מה זה מרחב מאפשר.

באי יש רק שלושה איסורם כתובים:

- אסור להביא ולצרוך אלכוהול או סמים אסורים בחוק.

- אסור להכניס נשק.

- אסור להכניס ולצרוך בשר.

כמו כן יש בקשה לכבד את התרבויות המסורתיות - יהדות, נצרות, אסלאם, ולשמור על צניעות לבוש ועל צניעות במגע בין גברים לנשים.

מיד עולה השאלה -

מה לגבי התרבות שלי? תרבות שבה מגע בין גברים ונשים הוא מבורך ואף חלק בלתי נפרד מהחיים?

האם עליי לכבד את התרבות של האחר על ידי ויתור על התרבות שלי כדי ליצור אי של שלום?

אני ואהובתי התחבטנו בשאלות האלו בזמן שהותנו במקום.

מתי להתחבק ומתי להתרחק?

מתי לכבד ומתי להתענג?

מתי להיות דיפלומטים של שלום, ומתי של אהבה? והאם הם יכולים להיות סותרים?

דבר נוסף שעלה הוא עניין החופש?
מה זה חופש? וחופש עבור מי?
האם בקשתו של גבר פלסטיני שדורש חופש עבור עצמו ועבור בני עמו, היא לגיטימית בזמן שהוא לא מאפשר חופש עבור אשתו וילדיו - חופש לצאת מהבית בלעדיו, חופש להגיע למקום כמו אקו-מי.

כמו שאתם רואים, הפלגה אל הלא נודע, מעלה בעיקר עוד ועוד שאלות, לא בהכרח תשובות.
התשובות שקיבלתי באו דווקא מהחלקים הפחות מילוליים -
טיול קצר שעשיתי עם חברי לסיפון לעבר המדבר השקט והעוצמתי,
וגם המטלה היומית של ריקון פחי הקקי משירותי הקומפוסט, קקי שיצא מקיבותיהם של בני לאומים, גילאים, מינים, דתות שונים. של כולם מסריח באותה מידה, ומלא בפוטנציאל להתקמפסט לדשן משובח.

טיול באי המדברי שבסביבת אקו-מי

פגשתי המון אנשים טובים ומקסימים,
איני יודע מה יקרה עם האי של אקו-מי, נראה לי שגם תושבי האי לא יודעים.
אני מאמין שנפגש שוב במהלך ההפלגה אל עבר הלא נודע.

מים ושלום
אחד הדברים שמביאים שלום בין אנשים זה מים.
כשמגיעים לחוף הים של אי, 
לא משנה אם זה אי של דמוקרטיה צבאית במזרח התיכון, או אי בקריביים,
יש תחושה חזקה יותר של שלום.
אנשים ששוחים, משחקים, משתזפים, קוראים, אוכלים.
נדיר שיש ריבים ומחלוקות. נדיר שאנשים לחוצים חסרי סבלנות וממהרים.
האם זה כי בחוף יש חוקים אחרים?
כויצד המים קשורים?

מאקו-מי המשיכה הספינה יחד עם ספינה נוספת לעבר עין-מבוע.
אי של שמורת טבע בתוך החומה, מקום למפגש של פלסטינים, מתנחלים, חיילים, עובדי רשות, ותיירים.
בכניסה לשמורה (שהכניסה אליה בחינם), יש בריכה עגולה קטנה שמתמלאת ומתרוקנת כל הזמן.
ואל הבריכה הזו קופצים ילדים מכל מיני צבעים ולאומים. וזה נראה כל-כך פשוט.
המים מזככים, מחייכים, מרככים, ומטפחים שלום בין העמים והמינים.
מחסור במים מנגד יכול להביא למלחמה, לעוני, לחולי. לכן בכל אי שספינת "האי הנעלם" עוגנת בו,
כדאי שיהיה מים, ואם אין, כדאי להביא איתנו.

Reach the Beach ים לכולם from Tamari Kadman on Vimeo. 

מוזמנים להתנדב בימי ים לילדים פלסטינים

איים בזרימה
אחרי עין-מבוע נסענו לאכול בישוב חיזמה שליד החומה הגדולה.
ארוחה מפנקת של חומוסים וסלטים ב-15 שקלים.
משם חצתה הספינה את החומה, כאילו לא היתה החומה שרטון מאיים, אלא בסך הכל גל קטן.
המשכנו לעבר השקיעה, למושב פתחיה, האי שממנו מגיע יקיר היקר.
ישבנו עם משפחתו החמודה, למדנו להכיר את האי של יקיר, האי שאותו הוא עזב לפני כמה שנים,
בחיפושו אחר האי הנעלם.
את הלילה העברנו באי יער המגינים, אי שבו מספר האנדרטאות וא כסמפר העצים,
אנדרטאות עבור נופלים שונים ומשונים, כאלו שלחמו ונהרגו,
וגם כאלה שטבעו, כי יצאו לחפש איים נעלמים ביו הכיפורים.

בבוקר ישבנו באי שלנו בלב היער.
הקראנו את הסיפור "האי הנעלם" של סאראמגו,
ולפתע הבנו היכן אנחנו נמצאים.
ברגע שהבנו שאנחנו מפליגים על סיפונה של ספינה,
יכלנו לשכב ולהרגע.
להבין שעלינו להשיל מעלינו את מה שלמדנו.
עלינו לקחת את הזמן כדי לחוות את הרגע.
לשחק פריזבי בין העצים, בלי מנצחים ובלי מפסידים,
להביט בקורי העכביש הרבים על הענפים, המנצנצים באורות זוהרים,
לדמיין סקס עם עכביש, ואת ה walk of shame ביום שלמחרת,
עם שיער מלא קורים,
להעביר יום שלם כך במשחקים, והתבוננויות, ומחשבות,
עד שמתחילים להיות רעבים, וגם המים נגמרים,
הספינה וספניה ממשיכים.

הספנים הרעבים עצרו באי של קרית מלאכי.
אי נחמד קרית מלאכי.
שקט.
לא הרבה דברים קורים.
מאיר שישב לו ב"בית קפה נעם" נהנה לפגוש אותנו המלחים.
העברנו לו כמה דקות בשיחה של החיים.
מילאנו מים, והמשכנו למרכז העיר.
ברגל.
הספינה עגנה בחנייה.
הגענו למקום של פיבי.
אכלנו ממולאים צמחוניים.
דיברנו עם קובי בן ה-13 שחזר מקנדה
וחולם להיות מנתח פלסטי וטייס כשיהיה גדול,
והקשבנו לשכנה ממול צורחת בטלפון, ומפרה את השקט שקיים באי לכאורה.

דמוקרטיה צבאית לתפארת

קרית מלאכי
אי של מטעמים

משם המשכנו לאי הבא במסע שלנו- גבעת חוליקאת.
בית אריזה בלב המטעים, מלא בפועלות פלסטיניות ופועלים תאילנדים,
שמגשימים את החלום הציוני, של עבודת האדמה, עבור יהודים.

הגענו לבקר חברים נוספים שאולי ירצו להפליג איתנו.
חברינו מיכל ורועי, הלא הם פעולה קרקסית.
שני אנשים מוכשרים ומופלאים.
הספינה שלהם היא אחת הספינות המפוארות שנראו במחוזותינו.
קוראים לה "שמחה".
צבענו לה את הגלגלים.
ודיברנו איתם על היריד.
ויצאו מכך דברים טובים.

"שמחה" הספינה הקרקסית

רועי המלח הקרקסן הרתך

יקיר עזיז ג'אן היקר,
תלמיד להוראה ומורה לתלמידנות

דיג'יי שופל

היריד מתהווה.
הלא ידוע מתגלה.
המסע ממשיך.
האיים הנעלמים מחכים לנו אי שם שנגלה אותם.
כיצד אנו יודעים שהם קיימים?
אנחנו לא יודעים.
אנחנו חוקרים.
ואנחנו נמשיך לחקור.
עד שיישאר לנו לגלות עוד ועוד ועוד דברים.
כי כל רגע שאנחנו חווים בדרך מהדהד לעולמים.

אם נרצה...