על טכנולוגיה, מסע, אהבה ויצירה

פוסט אורח של יקיר אוזן,

איש חינוך, משורר, הוגה, ומטייל

לקריאה נוספת - קריצתו של סיזיפוס

כשאתה קורא דברים אחרים שאנשים כתבו ואתה מודה על כך שיש אנשים שכתיבתם מעוררת לפעולה או וגם מעוררת השראה, חשוב להודות להם על כך.. כך עשתה מישהי שקראה בבלוג שלי, "כתיבה נוגעת" היא קראה לזה.

וכך עשיתי אני כשביקשתי מארני, חבר ושותף יקר, מתוך כבוד לבלוג המקסים שלו, להתארח לפוסט אחד ולכתוב ברוח הבלוג.

חשבתי שאתחיל את זה אחרת..

אבל אני לא יכול כי היום, כשחזרתי מאירוע שבו התנדבתי להיות "וולקאם" ב-פלא

בדרכי לעלות על מונית שירות חזרה לביתי גיליתי כי הפלאפון לא נמצא עלי. מאז מחשבותיי עסקו בזה

בהתחלה היה כעס על עצמי, ועצבנות על חוסר האחריות שגרמו לפלאפון ליפול מכיסי.

אך לאחר מכן, כשישבתי במונית ושמעתי את הנהגים צועקים זה על זה בטלפון על מי יצא ראשון ולמה- עלה חיוך על שפתי.

פתאום נזכרתי שרק ממש לפני כמה ימים בנסיעתי על הרכבת, אמרתי לעצמי כמה שאנשים כל כך מחוברים לדבר הזה, כשאתה יושב על ספסל ברציף של תחנת רכבת ומסתכל על רכבת העוברת למולך, מעט מאוד האנשים שמסתכלים בחלון, או עושים דבר אחר מלהיות במחשב או במכשיר. יותר מכך- מעטות האינטראקציות הנוצרות בין אנשים כשהם יושבים זה מול זה ברכבת או באוטובוס, כי כל אחד מעדיף להיות בעולמו, אך המונח הזה לא ממש נכון- כי אתה לא ממש בעולמך אלא הופך להיות צופה בעולמות של אחרים (היום קוראים לזה פייסבוק). וכך כל אחד מציץ אל חייהם של אחרים במקום פשוט להיות בחייו שלו- ואולי גם להיות מוכן שמישהו פתאום יכנס אליהם במפתיע.

אז הנה קיבלתי תזכורת, או מתנה, או את מה שביקשתי.. או פשוט את ההבנה- להיות בכאן ועכשיו, להיות נוכח, להטיל חותם בהווה, לתת מקום למה שקורה. להסתכל למעלה.

                                                                     

       

לפני כשלושה חודשים, איפשהו במהלך יוני..

אני וארני ישבנו על הספות מחוץ לפלא.. זה כשהיה אירוע פרי-סקול. בית ספר חופשי. אירוע שהתחיל אי שם ב-גוקרנה

לי יצא לשמוע עליו ולהביא אותו לנפאל, עד שחזר מהסיבוב במזרח והגיע גם לארץ.

ואז מתוך שיחה שהתגלגלה על זה שמרחבים כמו פרי-סקול צריכים להיווצר בכל מקום ולא רק בתל אביב, במזרח או בפסטיבלים, ומתוך חזון של ארני לקהילה שתנדוד ותלמד- נוצר ה-היריד האנושי הנודד. פרוייקט המאפשר לאנשים פשוט לתת את המתנות שיש להם לתת ולהיות מה שהם רוצים להיות. הפרוייקט זכה גם להיות מוצג בכנס שלמיזמי חינוך אלטרנטיביים וכך הפכנו מחבורת היפים שפשוט רוצים לעשות משהו מגניב ל- "Proffesional hippies" שהולכים עם הרעיון שלנו כל כך רחוק, אפילו עד הכלא.

האמת שיותר ממה שהרעיון נוצר, הבנתי, כי הוא תמיד היה שם. החיים הם יריד במובן מסויים, אם נבחר להסתכל עליהם כך, זה פשוט אנחנו שלא מספיק הטבנו לראות. יריד כי אנחנו תמיד יכולים לבחור מבין אינסוף אפשרויות, יריד כי הזמנויות חדשות ללמוד ולעשות תמיד מתדפקות על דלתינו, רק צריך להקשיב ולתת להם להכנס. יריד כי יש אינסוף צבעים ואינסוף אנשים ואינסוף חוויות שיכולים להמצא בדרכך בכל שלב בחיים- עליך רק להיות ער לכך. יריד כי השפע הוא לא חיצוני, הוא פנימי, וכמו אהבה, ככל שאתה נותן מהשפע שיש לך לתת, ככה יותר שפע נהיה בעולם.

ומתוך כל הדברים שעשיתי השנה ומאז שחזרתי לארץ, זה היה ועדיין אחד הדברים המשמעותיים ביותר.

תעודת הוקרה שקיבל כל אחד מאיתנו על השפע שחלק בכלא

לפני כמה ימים חזרתי מביקור בקיבוץ סמר, סמר הוא קיבוץ שיתופי הנמצא בדרום הערבה כחצי שעה מאילת, מה שמיוחד בקיבוץ הזה שהוא לא מוכן לוותר על החלום שלו- ולכן חי אותו יום יום בעיניים פקוחות. קיבוץ בו כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, יש קהילה תומכת ואוהבת, חבר'ה צעירים שחלקם ילדי הקיבוץ וחלקם מתנדבים וצעירים מבחוץ ובעיקר מקום לכל אחד להיות מי שהוא ומה שהוא. אחת האמרות בסמר היא ש"מקבלים את כולם". לא משנה מי אתה ומה אתה.

הענף העיקרי בקיבוץ סמר הוא התמרים, ובחודשים אלה מתקיים הגדיד שזה מעין אירוע קיבוצי בפני עצמו, אנשים מרחבי סמר וגם אנשים שרק ביקרו בסמר או היו בה לתקופה מגיעים לתקופת הגדיד ונרתמים למשימה של גדיד התמרים. על הדרך זוכים כולם למפגשים מחודשים, להעלאת חוויות ישנות ויצירת חוויות חדשות.

מג'הול- להקה שהוקמה מצעירים בקיבוץ סמר

      

כרגע נפתחה בפני האפשרות לעבור לסמר לשנה הקרובה, לעבוד ולחיות בקיבוץ ולהיות חלק מקבוצת הצעירים. ואולי גם לשלב לימודי אנתרופוסופיה בצוקים.

המחשבה על לעזוב את תל אביב אחרי שהצלחתי סוף סוף למצוא בה מעט את מקומי, את האנשים הנפלאים שהכרתי בתקופה האחרונה, את המעבר מלימודים של חינוך דמוקרטי לאנתרופוסופי ובעיקר את האני המוכר לי של מי אני עד עכשיו- כשגרתי כאן- היא מחשבה מפחידה ומבלבלת. בימים האחרונים תוקפים אותי כאבי ראש חזקים ואני די בטוח שיש להם קשר להתלבטות הזאת.. ולאחר שיחה עם חבר- הבנתי מה מקורה.

הפילוסופיה של ה'אני'

חבר שלי, יובל, שהכרתי במסגרות גרעיני הנחל של תנועת בני המושבים, אמר לי שהוא כותב את הסמינריון שלו בימים אלה על למה חינוך דמוקרטי זה החינוך הראוי ביותר בחברה פוסט-מודרנית.

תוך כדי שיחה הבעתי טענה לדוגמאות כמו ריינבו ו-ברנינג-מן שבעיני הם אלטרנטיבות- מעין T.A.Z'ים בחברה כיום.

הוא טען שהוא מבטל את האפשרויות האלה שכן הם מייצרות פירוק של האני, שבכל אירוע כזה מותר לך להיות מה שאתה רוצה ולהתנהג באיזו צורה שאתה רוצה, ולכן האני שלך נשבר כל הזמן. ואין לך בסיס קבוע - מה שמייצר אצלך דיסוננס או פער בין זמנים שונים או בין החוויות האלה לחוויות אחריות- שגרתיות יותר שאתה חווה במהלך חייך.

לאחר שנפרדנו, חשבתי על כך, והבנתי שהדברים שאמר היו נכונים ושגויים בו זמנית. זה לא הגיוני אבל בדיוק זה העניין- זה מעבר לתפיסה הרציונלית.

חוויות שונות, מיוחדות, שאנחנו עוברים במהלך חיינו, אם זה פסטיבל, מפגש, התנסות, טיול, או כל דבר אחר שעולה על דעתכם, הן לא מפרקות את האני- הן בונות אותו. הן בונות אותו כמו ששריר נבנה, כדי ששריר יבנה, עליו לייצר איזה מאמץ, תנועה, שינוי. התנועה הזאת בתחילה מפרקת אותו, אך למעשה רק כדי שיוכל להבנות שריר חזק יותר. בתחילה השריר מתפרק, מתוך אימון ומאמץ, ולאחר מכן רקמות השריר נבנות מחדש. כך בדיוק גם עם האני. כל חוויה, הזויה, מיוחדת, מטורפת ככל שתהיה- לוקחת אותנו למצב של תנועה פנימית שעשתה בנו איזשהו שינוי, היא הוציאה אותנו מהמצב בו אנחנו רגילים לתפוס ולראות את עצמנו בעיני עצמנו ויצרה מצב חדש- המצב הזה הוא בדיוק הזמן בו אני מבין כי אני השתנתי, או משהו השתנה בי- כאן מתחיל להבנות האני.

האמת היא שאנו משתנים כל הזמן. אם אנו נעים בצורה חיצונית- מטיילים למשל, אנו משתנים מהמראות, מהחוויות ומהאנשים שמשפיעים עלינו ברגע המפגש. או שאנו נשארים במקום אחד ומתחוללת בתוכנו תנועה פנימית, הקוראת לשינוי מן הפנים אל הבחוץ. אם נמשיל את עצמנו לטבע, אז הטבע בשינוי מחזורי כל הזמן. סתיו, חורף, אביב, קיץ.

כך גם אנחנו. עונות השנה נותנות אותותן גם בתוכנו כל הזמן.

מה זאת אהבה?

באחד המפגשים האחרונים והייחודיים שהיו לי שאלנו את עצמנו כל אחד 'מה זאת אהבה בשבילי'

עניתי שאהבה בשבילי זה כמו בנסיך הקטן, שמטפל בשושנה שלו.

הנסיך הקטן אוהב אותה לא בגלל יופיה ולא בגלל הגוון האדום שבעלי הכותרת שלה. הוא אוהב אותה כי הוא מטפל בה ומטפח אותה, מגנן אותה ודואג לה.

ואם נקח את זה לחיים שלנו- הנסיך הוא אני, או את או אתה או אנחנו, והשושנה היא המשמעות שאנו בוחרים להעניק לדברים. דבר מה נהיה משמעותי כשאנו באמת משקיעים בו ונותנים לו מקום בחיים שלנו.

הנסיך הקטן והשושנה

המקום בו אנחנו נמצאים הוא לא המקור לספק לנו את ההנאה או האושר מתוכו

אלא כמות הזמן והאנרגיה שנשקיע בו. אגב, כך גם בדיוק אותו דבר עם אנשים- יותר ממה שאנו אוהבים אותם על מה שעשו לנו, אנו אוהבים אותם על מה שעשינו למענם.

כשחושבים על זה בצורה עוד יותר רחבה- כך זה גם עם החיים.

שנדע להעניק מעצמנו בכל מקום בו נהיה

שנהיה נוכחים במה שקורה לנו בהווה

שנזכור שחשך הוא העדר של אור

ושלכל הנסיכים והנסיכות מגיע למצוא שושנות שיעטרו את כתר חייהם

אם נרצה.

כתום זוהר מוקף באפור

    


ביום רביעי ביקרתי עם עוד חברים בבית מעצר אוהלי קידר בבאר-שבע.
הגענו במסגרת היריד האנושי הנודד, מסגרת שהיא מאוד לא ממוסגרת,
או כמו שאני אוהב לומר - מסגרת לחלופות מתהוות וחלופה למסגרות קיימות.

הגענו דרך טליה שמתנדבת בבית המעצר מזה שנתיים.
טליה הצליחה ליצור שם קשרים עם צוות החינוך, שחוצים את גבולות הקשר המקצועי
ומגיעים לתוך נבכי הקשר האנושי, שם הכל אפשרי.
קצינת החינוך הגר אהבה את טליה ואת הרוח שהיא מביאה,
וגם שמחה על פעילות חינמית עבור העצורים,
והזמינה אותנו לבוא ולעשות אירוע ירידי בבית-הכלא.

טליה מאוד עלצה מהרעיון והחלה לפנטז איך נעשה שם מדיטציה וקרקס,
אך היא לא השאירה זאת רק בשלב הפנטזיה, אלא הגשימה.

וכך מצאנו את עצמנו, ביום ראשון בערב יושבים בגינה הציבורית ביפו
חבורה של אנשי קרקס, מורים, אומנים, נוודים ופעילים חברתיים
ומדסקסים איך נגיע לבית הכלא, ומה הקונוטציות שעולות לנו משם.
חלקנו היינו בעצמנו עצורים - מי על שחייה בעירום ומי על עישון צמחים.
אבל רובנו לא היינו בתוך בית מעצר, והחשש שלנו היווה הזדמנות עבורנו לגדול ולצמוח,
וגם להתכונן ליום שבו אולי אנחנו נהיה מאחורי הסורגים.


    



ביום שלישי יצאנו לבאר שבע כדי להעביר את ציוד הקרקס, המחצלות והכריות
בתוך שערי הבירוקרטיה, שנפתחו לנו כסדק, ודרכם עברנו את החומות וחוטי התיל.
תלינו דגלים צבעוניים, פרשנו מחצלות והתכוננו בהתרגשות ליום המחרת.
בערב הגענו לישון מול שערי בית הכלא החיצוניים - משאית הקרקס שמחה,
ועוד ברלינגו ומחוצה לה מחצלת עם שקי שינה וחבורה של הזויים.

הלכנו לישון בצל חידוש הירי והטילים,
אבל מה שבעיקר הפריע לנו היו השומרים שבאו לשאול מי אנחנו ומה אנחנו עושים.
אמרנו להם שאנחנו אורחים של בית-הכלא ואנו זקוקים לשינה,
אז שבבקשה לא יפריעו לנו עם הטנדר הרועש והצ'קלקות המסנוורות,
והם שאלו למה אנחנו ישנים בחוץ, ואם אנחנו לא מעדיפים לישון בתוך התאים של בית הכלא,
הודינו להם בנימוס, והסברנו להם שאנחנו מעדיפים את חברת הבדווים.

בבוקר עברו כמה משפחות בדוויות  רכובות על חמור ובליווי כלבים,
וגם עברו כל עובדי בית הכלא ברכבים שלהם,
ועשו ביניהם תחרות מי עושה פרצוף יותר נדהם
כאשר הם ראו את המשאית ואותנו יושבים על ידה.
כך אנחנו נראינו:

אחרי ארוחת בוקר הגענו לבית הכלא והמתנו לאישורי הכניסה שלנו.
12 חברים, ששה גברים ושש נשים, עם שרוואלים ובגדים צבעוניים.
הסוהרים לא ידעו איך לאכול אותנו ולהישאר רציניים.
וגם אנחנו היינו די משועשעים.
רקדנו למצלמות הביטחון, ונופפנו לשלום לדיירים המופתעים.

אחרי קצת בלגן בירוקרטי, ועבודה מאומצת של צוות החינוך נכנסנו למתחם ועברנו לכיוון החינוך.
קיבלנו הסבר קצר על המקום, תדרוך מה מותר ובעיקר מה אסור,
הוזהרנו שלא להיות יותר מדי נחמדים ופתוחים עם האסירים, כי בכל זאת הם עברינים.
אחרי כמה דקות הם החלו להגיע, לבושים בכתום זוהר, חשדנים אך חייכנים.

חברנו ליאור התחיל בפעילות בוקר שוברת מתח ומוסכמות מעולמו של אושו,
הרבה צחוק, קצת מתיחות ונשימות. ואז הזמנו את כולם לקחת חלק בסדנאות
היתה סדנא על כעסים, וסדנא על כסף, היה ציור קיר מקסים, והיה פיסול מנייר
היה מדיטציה והיה ג'אגלינג, והיה שח ודמקה, ובעיקר היה נהדר.

ברקע היה הפער, בין המקום שממנו אנחנו מגיעים והמקום שממנו מגיעים העצורים,
ובינינו היו כל הזמן גם סוהרים ואיסורים, וסורגים, ומדים, ופחדים.
העצורים הם לא בדיוק מה שרואים באוז או בנמלטים,
לדעתי הם בסך הכל אנשים, כמוני כמוך, אולי קצת פחות משכילים, ויותר מוכים.

אחרי ארבע שעות כשהעצורים חזרו לתאים, אנחנו אכלנו צהרים ושוחחנו
ובעיקר התרגשנו מכל הדבר היפה הזה שקרה,
בתוך המקום החשוך הזה הזה שנקרא מתקן כליאה.





אחרי זה עשו לנו סיור באגפים ובתאים,
ראינו אנשים שניסו להושיט אלינו אצבע דרך חורים מרובעים
ושאלו אותנו מי אנחנו ומאיפה אנחנו באים,
ולי הם נראו כמו קופים בכלוב שמקבלים סיגריות במקום בוטנים.

את היום השני של היריד שהיה אמור להתקיים למחרת,
ביטלו בגלל החשש לאזעקות ולטילים,
או בגלל שהיינו יותר מדי שונים ומוזרים,
אנחנו לא באמת יכולים לדעת, אבל בכל זאת מקווים,
שנוכל להגיע ולעשות שמח במקומות חשוכים,
ושהשארנו משהו טוב בלב של האסירים והסוהרים.

את התובנות שלי על בית-כלא, כולל חווית מעצר אישית כבר סיפרתי בבלוג.
שמחתי על האפשרות לחלוק את החוויה הזו עם עוד אנשים,
עם אחותי, וחברים טובים, ועם טליה אהובתי ועם אנשי חינוך מקסימים במדים.

אני מקווה שנמשיך להסתובב עם היריד האנושי הנודד בבתי-כלא נוספים,
ואני מזמין את כל מי שזה מדבר אליו להצטרף אלינו, כולם מוזמנים :)

הביקורים שלנו מתקיימים בכל מיני בתי כלא,
בתי כלא של המדינה ובתי כלא של החיים,
כי כולנו חיים בבית-כלא כזה או אחר,
או כמו שאומר ג'ורג' ברנרד שו:
"בית הספר הוא הדבר הנורא ביותר עלי אדמות עבור חפים מפשע.
בתור התחלה מדובר בבית כלא, אך במספר מובנים  הוא אף אכזרי מכלא.
בכלא לדוגמה, לא מכריחים אותך לקרוא ספרים שכתבו הסוהרים."

שנהיה כולנו חופשיים ושמחים,
ושנבין שהשחרור של עצמנו,
קשור בשחרור של אחרים

אם נרצה...


     

שברי את הטלוויזיה ובואי נתעורר

וכיתתו טלוויזיותיהם לאדניות ושלטיהם למזמרות
ועם לא ירים על עם חרב, ולא ידעו עוד צריכה חסרת טעם מהי

מיצג פירמידת הטלוויזיות בפסטיבל השלום בפארק הירקון

אני יושב בסלון של הורי ומקשיב בלית ברירה לחדשות.
המרקע דולק חלק גדול מהזמן על ערוצי המלחמה - חדשות השעה כלשהי בברברת בלתי פוסקת.
אני רואה את ההיפנוזה שהיטלויזיה יוצרת, את הפחד שהיא מפיצה
ורוצה לשבור אותה, שתפסיק להרעיל את המוח.



     



אבל אני לא עושה את זה,
אז אני יוצא החוצה לעשות מדיטציה, לנשום קצת.


אני מסביר להורים שלי שהטלוויזיה מפיצה בורות, מראה תמונה חד צדדית וצרה של המצב,
ממסגרת ומקבעת את המציאות, מעוותת את האמת, מגבילה את השיח, זורעת פחד, מעודדת צריכה ועוד צריכה.
אבל זה לא עוזר.
הבהייה נמשכת, אז אני כותב פה בבלוג ושם עוד קליפ על לשבור את הטלוויזיה:



        

לפעמים אני תוהה מה יותר מוזר, שעדין קיים מכשיר כזה שמשדר כל הזמן דברים בלי יכולת להגיב אליהם,
או אנחנו, שעדין בוהים בדבר הזה ומתמכרים לאלחוש שזה יוצר אצלנו.
לפעמים בא לי לצלם את הזקפה של רוני דניאל כשהוא מדווח מהשטח לבוש באפוד,
או או להוציא את המקל מהתחת של יונית לוי ולשמוע אותה מדברת כמו בן-אדם ולא כמו רובוט סמכותי אך אנושי.
לפרסם פרסומת אמיתית כמו זו של קוקה קולה, ולא השלטים הצבעוניים שנמצאים כעת בכל שלטי החוצות,
או לאונן על איזה פרסומת עם מסרים מיניים בוטים.
אבל זה לא קורה.

אז אני פותח דף פייסבוק ואוגר בו תמונות של איך הטלוויזיה מוצצת לנו את התבונה האנושית שנותרה בנו.
הנה כמה תמונות משם:

התפתחות הטלוויזיה לאורך העשורים

שב! אמרתי לך לא לקרוא או לחשוב בעצמך

לפעמים אני תוהה כמה זה משנה,
ולמה זה עדיין נוגע בי,
ולמה אני לא פשוט טומן ראשי בחול או עובר לארץ אחרת,
אבל אז אני נזכר שזה בגלל שאכפת לי
ובגלל שאני אוהב את האנשים שמסביבי
ורוצה לראות אותנו חיים ומאושרים.

כשהייתי נער גדלתי מול הטלוויזיה.
התרגשתי מאוד מכך שיש ערוץ סרטים וערוץ סדרות ואפשר לצפות כל היום,
וזה מה שעשיתי.
צפיתי וחיכיתי לפרק הבא לסרט הבא.
רק בצבא כשגרתי תקופה בלי טלוויזיה גיליתי כמה זמן פתאום מתפנה,
וכמה דברים אחרים יש לעשות כשלא בוהים במסכים.
אבל היום יש לנו מסכים יותר מתוחכמים,
מסכי מגע, ורשתות חברתיות, והמון תוכן זמין וחינמי.
אז אני גם מייצר כזה תוכן בתקווה שזה יגע במישהו,
ואז אולי גם נוכל לגעת אחד בשני באמת,
עם הידיים, עם העיניים, עם הריח, עם הלשון.

נבכה ונצחק כמו פעם כמו תמיד,
ונרגיש מחדש, ונבחר להתמודד עם המציאות המטורפת שיצרנו,
וננסה לתקן את שקילקלנו, ולבנות מחדש את שהרסנו

אם נרצה...

"יש דברים שהם קיימים בפנים ואנחנו כאילו לא...לא מודעים אליהם.
כולנו צינים כל הזמן, כל כך הרבה וכאב חושים ופותחים עיתון ואומרים: נו, עוד אסון.... אבל זה לא ככה.
חבל ש...שהגענו לכזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה
אני יודעת שאני התעוררתי , אני התעוררתי באיזושהי צורה"

להביא שלום עלינו ועל כל העולם

ביום שישי נסעתי עם חברה לבקר חבר בשדרות. יותר נכון מכר דרך חברה משותפת, שעל כל סטטוס שבו אני מנסה להפיץ שלום ואהבה והתנגדות להרג, הוא מביע שמחה על מות ערבים, ומספר לי כמה החיים קשים בשדרות ושאין לי מושג.

אז אמרתי לעצמי, וואלה אין לי מושג. ונסעתי לבקר אותו. כי בפייסבוק זה נשער תמיד ברמת הדעות, ההשמצות והתוכחות. ופנים אל פנים יש גם מחוות, וניואנסים, ומבט בעיניים, וטונים של דיבור.

הגעתי אתמול בצהרים לשדרות ופגשתי חברים שהגיעו עם אוטובוס שנקרא "אוטובוס השלום" לבקר תושבי שדרות שחברים בארגון @קול אחר, שמנסה ליצור שיח והדברות בין אזרחים מישובי עוטף עזה, ותושבי עזה. כמובן ששיח כזה קשה למימוש כי אף אחד לא יכול לעבור את גדר. אבל יש לנו אינטרנט, ועצם הרצון והיכולת לשמור על קשר עם בן-אדם מ"הצד השני", נותן אנושיות ופנים למלחמה הנמשכת הזו.

אחרי זה האוטובוס נתן לי טרמפ אל ביתו של החבר.
הגעתי, התחבקנו, אמרנו שלום, שתינו קפה, עישנו ג'וינט.
ביקשתי ממנו שיספר לי איך זה לחיות בשדרות ולמה הוא כל-כך שונא ערבים.

הוא הסביר לי שעוד מהצבא הוא היה ככה, וסיפר לי על מקרי אלימות קשים, כולל רצח אלים של פלסטיני ללא שום חרטה או אשמה.

ישבתי והקשבתי לו, בנסיון לא לשפוט או לבקר אותו.

גם אני הרגתי פלסטינים במבצעים צבאיים. גם אני ראיתי חפים מפשע נהרגים בעזרתי, אפילו שזה היה מרחוק, ללא המגע האישי וללא ההאשמה ברצח.

אז הקשבתי לו מספר על איך הוא מת לפוצץ מכות לשמאלנים, ואיך הוא זרק ביצים על האוטובוס שאיתו הגעתי אליו, רק לפני שבוע. למה זרקת עליהם? שאלתי אותו? "וואלה הם שמאלנים, מה הם באים לפה עכשיו". ותהיתי לעצמי מתי להיות בעד שלום הפך למשהו פוליטי?

אז הסכמנו שמזל שאנחנו נפגשים עכשיו ומדברים, כי יש מצב שהיינו נפגשים בסיטואציה אחרת והוא היה מפוצץ אותי מכות.

הוא גם סיפר לנו על חבר ערבי שיש לו, ואיך פעם דוד של החבר הזה פחד ממנו שהוא בא לעצור אותו כי שבוע לפני הוא נתן לו סטירה במחסום. הוא סיפר לנו כמה זה היה לא נעים לו.

הוא סיפר לנו כמה אכזריות הוא רואה אצל פלסטינים, על כמה שריטות הוא עבר בצבא, על כמה קשיים יש למשפחה שלו בחיים בצל הטילים. הוא סיפר לנו הכל בלי לנסות לייפות. ככה האמת המכוערת והלא נעימה לאוזן.

ואהבתי אותו על כך, על האמת שלו. על האלימות שלו, ועל הנחמדות שלו. בימים שבהם כולם מתלהמים ומנסים להגיד את הדעה שלהם, טוב לשמוע סיפורים ודעות מנוגדים לשלי, ולא לכעוס או לשפוט אותם. בהחלט אפשר להזדעזע, מהאלימות והדיכוי שאנחנו חיים בתוכם ביומיום, אלימות שכולנו קורבנות שלה, ולכולנו יש עבודה בלעצור אותה.

הבנתי שאני מזדעזע מהאלימות אבל לא מהבן אדם, כי האלימות היא גם בתוכי.

שאלתי אותו איך הוא חושב שהמלחמה הזו תעזור, איך יעזור להרוג ערבים, לגרש אותם, או כל פתרון אחר שהוא מציע. והוא טען שזה יביא שקט זמני, ויותר מרחב "נקי", וזה מספיק בשבילו. זאלתי אותו איך הוא חי עם זה שהוא תומך באידאולוגיה שהיא נאצית. הוא אמר שאין לו בעיה. תכלס
שמחתי שהלכתי לפגוש אותו, את אח שלי, שחושב אחרת ממני, שמוכן להרוג מישהו רק כי הוא מאמין שהאיש ההוא רוצה להרוג אותו, רק בגלל שהוא ערבי, אפילו שגם הוא ערבי (מרוקאי), ואפילו שיש לו חברים ערבים.

כרגע מתרחשת הפגנה למען השלום ודו-שיח בין ישראל לחמאס, ולמרות שאני תומך, לא הלכתי.
לא הלכתי  למרות שאני מאמין שאף הרג של אף אדם - חמאסניק, אזרח, חייל, מתנחל, ילדה בשדרות או בעזה - לא יעזור לאף אחד לקיים חיים יותר טובים.

תמיד יבואו אלה שיגידו שאת הנאצים היו חייבים לעצור בעזרת צבא. ובכן אני לא חושב שעצרנו את הנאצים, האידאולוגיה הנאצית עדיין חיה וקיימת. היא חיה וקיימת בכל אחד שאומר חושב ומבצע "מוות לערבים". היא קיימת אצל כל אחד שחושב, כותב ומפיץ "מוות ליהודים". הפחד מהאחר עדין קיים. המוכנות להרוג את כל מי ששונה, גם הוא חף מפשע, רק כי אם לא נהרוג אותו הוא יהרוג אותנו.

אבל בכל זאת לא הלכתי להפגנה, גם כי אני פחות מאמין בהפגנות ובצורת השיח שהן מייצרות, משעתקות את השיח הלוחמני, צעקני, קורבני. וגם כי עבודת השלום שיש פה היא לא של "ארגוני שמאל".

אין לשמאל בעלות על השלום, כמו שאין לימין בעלות על בטחון. זה הכל קשקוש שהרבה אנשים כל-כך נצמדים אליו בעיתות משבר ומלחמה.

יש אלימות, והיא נמצאת בכל מקום ובכל רובד של החיים שלנו ושל החברה. ומקום טוב להתחיל לעשות בו שלום הוא עם עצמי, ועם האנשים שמולי.

לראות את הגזענות ואת הבורות ולפעול מולם בעזרת "אמת לא חמושה ואהבה ללא תנאי" כמילים דוקטור מרטין לותר קינג.

במקום שיש פחד להביא אמונה.
במקום שיש שנאה להביא אהבה.
במקום שיש אכזריות להביא חמלה.
במקום שיש אדישות להביא אכפתיות.

זה השלום הכי טוב שאני יכול לעשות,
וזה גם השלום היחיד שבאמת משנה.

כל השאר זה שקרים וחצאי אמיתות שמספרים בחדשות בין פרסומת לפרסומת.

שנתעורר ונבין שאנחנו חייבים להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם, ושאין דרך לשלום, שלום הוא הדרך.

שבוע טוב