על טכנולוגיה, מסע, אהבה ויצירה

פוסט אורח של יקיר אוזן,

איש חינוך, משורר, הוגה, ומטייל

לקריאה נוספת - קריצתו של סיזיפוס

כשאתה קורא דברים אחרים שאנשים כתבו ואתה מודה על כך שיש אנשים שכתיבתם מעוררת לפעולה או וגם מעוררת השראה, חשוב להודות להם על כך.. כך עשתה מישהי שקראה בבלוג שלי, "כתיבה נוגעת" היא קראה לזה.

וכך עשיתי אני כשביקשתי מארני, חבר ושותף יקר, מתוך כבוד לבלוג המקסים שלו, להתארח לפוסט אחד ולכתוב ברוח הבלוג.

חשבתי שאתחיל את זה אחרת..

אבל אני לא יכול כי היום, כשחזרתי מאירוע שבו התנדבתי להיות "וולקאם" ב-פלא

בדרכי לעלות על מונית שירות חזרה לביתי גיליתי כי הפלאפון לא נמצא עלי. מאז מחשבותיי עסקו בזה

בהתחלה היה כעס על עצמי, ועצבנות על חוסר האחריות שגרמו לפלאפון ליפול מכיסי.

אך לאחר מכן, כשישבתי במונית ושמעתי את הנהגים צועקים זה על זה בטלפון על מי יצא ראשון ולמה- עלה חיוך על שפתי.

פתאום נזכרתי שרק ממש לפני כמה ימים בנסיעתי על הרכבת, אמרתי לעצמי כמה שאנשים כל כך מחוברים לדבר הזה, כשאתה יושב על ספסל ברציף של תחנת רכבת ומסתכל על רכבת העוברת למולך, מעט מאוד האנשים שמסתכלים בחלון, או עושים דבר אחר מלהיות במחשב או במכשיר. יותר מכך- מעטות האינטראקציות הנוצרות בין אנשים כשהם יושבים זה מול זה ברכבת או באוטובוס, כי כל אחד מעדיף להיות בעולמו, אך המונח הזה לא ממש נכון- כי אתה לא ממש בעולמך אלא הופך להיות צופה בעולמות של אחרים (היום קוראים לזה פייסבוק). וכך כל אחד מציץ אל חייהם של אחרים במקום פשוט להיות בחייו שלו- ואולי גם להיות מוכן שמישהו פתאום יכנס אליהם במפתיע.

אז הנה קיבלתי תזכורת, או מתנה, או את מה שביקשתי.. או פשוט את ההבנה- להיות בכאן ועכשיו, להיות נוכח, להטיל חותם בהווה, לתת מקום למה שקורה. להסתכל למעלה.

                                                                     

       

לפני כשלושה חודשים, איפשהו במהלך יוני..

אני וארני ישבנו על הספות מחוץ לפלא.. זה כשהיה אירוע פרי-סקול. בית ספר חופשי. אירוע שהתחיל אי שם ב-גוקרנה

לי יצא לשמוע עליו ולהביא אותו לנפאל, עד שחזר מהסיבוב במזרח והגיע גם לארץ.

ואז מתוך שיחה שהתגלגלה על זה שמרחבים כמו פרי-סקול צריכים להיווצר בכל מקום ולא רק בתל אביב, במזרח או בפסטיבלים, ומתוך חזון של ארני לקהילה שתנדוד ותלמד- נוצר ה-היריד האנושי הנודד. פרוייקט המאפשר לאנשים פשוט לתת את המתנות שיש להם לתת ולהיות מה שהם רוצים להיות. הפרוייקט זכה גם להיות מוצג בכנס שלמיזמי חינוך אלטרנטיביים וכך הפכנו מחבורת היפים שפשוט רוצים לעשות משהו מגניב ל- "Proffesional hippies" שהולכים עם הרעיון שלנו כל כך רחוק, אפילו עד הכלא.

האמת שיותר ממה שהרעיון נוצר, הבנתי, כי הוא תמיד היה שם. החיים הם יריד במובן מסויים, אם נבחר להסתכל עליהם כך, זה פשוט אנחנו שלא מספיק הטבנו לראות. יריד כי אנחנו תמיד יכולים לבחור מבין אינסוף אפשרויות, יריד כי הזמנויות חדשות ללמוד ולעשות תמיד מתדפקות על דלתינו, רק צריך להקשיב ולתת להם להכנס. יריד כי יש אינסוף צבעים ואינסוף אנשים ואינסוף חוויות שיכולים להמצא בדרכך בכל שלב בחיים- עליך רק להיות ער לכך. יריד כי השפע הוא לא חיצוני, הוא פנימי, וכמו אהבה, ככל שאתה נותן מהשפע שיש לך לתת, ככה יותר שפע נהיה בעולם.

ומתוך כל הדברים שעשיתי השנה ומאז שחזרתי לארץ, זה היה ועדיין אחד הדברים המשמעותיים ביותר.

תעודת הוקרה שקיבל כל אחד מאיתנו על השפע שחלק בכלא

לפני כמה ימים חזרתי מביקור בקיבוץ סמר, סמר הוא קיבוץ שיתופי הנמצא בדרום הערבה כחצי שעה מאילת, מה שמיוחד בקיבוץ הזה שהוא לא מוכן לוותר על החלום שלו- ולכן חי אותו יום יום בעיניים פקוחות. קיבוץ בו כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, יש קהילה תומכת ואוהבת, חבר'ה צעירים שחלקם ילדי הקיבוץ וחלקם מתנדבים וצעירים מבחוץ ובעיקר מקום לכל אחד להיות מי שהוא ומה שהוא. אחת האמרות בסמר היא ש"מקבלים את כולם". לא משנה מי אתה ומה אתה.

הענף העיקרי בקיבוץ סמר הוא התמרים, ובחודשים אלה מתקיים הגדיד שזה מעין אירוע קיבוצי בפני עצמו, אנשים מרחבי סמר וגם אנשים שרק ביקרו בסמר או היו בה לתקופה מגיעים לתקופת הגדיד ונרתמים למשימה של גדיד התמרים. על הדרך זוכים כולם למפגשים מחודשים, להעלאת חוויות ישנות ויצירת חוויות חדשות.

מג'הול- להקה שהוקמה מצעירים בקיבוץ סמר

      

כרגע נפתחה בפני האפשרות לעבור לסמר לשנה הקרובה, לעבוד ולחיות בקיבוץ ולהיות חלק מקבוצת הצעירים. ואולי גם לשלב לימודי אנתרופוסופיה בצוקים.

המחשבה על לעזוב את תל אביב אחרי שהצלחתי סוף סוף למצוא בה מעט את מקומי, את האנשים הנפלאים שהכרתי בתקופה האחרונה, את המעבר מלימודים של חינוך דמוקרטי לאנתרופוסופי ובעיקר את האני המוכר לי של מי אני עד עכשיו- כשגרתי כאן- היא מחשבה מפחידה ומבלבלת. בימים האחרונים תוקפים אותי כאבי ראש חזקים ואני די בטוח שיש להם קשר להתלבטות הזאת.. ולאחר שיחה עם חבר- הבנתי מה מקורה.

הפילוסופיה של ה'אני'

חבר שלי, יובל, שהכרתי במסגרות גרעיני הנחל של תנועת בני המושבים, אמר לי שהוא כותב את הסמינריון שלו בימים אלה על למה חינוך דמוקרטי זה החינוך הראוי ביותר בחברה פוסט-מודרנית.

תוך כדי שיחה הבעתי טענה לדוגמאות כמו ריינבו ו-ברנינג-מן שבעיני הם אלטרנטיבות- מעין T.A.Z'ים בחברה כיום.

הוא טען שהוא מבטל את האפשרויות האלה שכן הם מייצרות פירוק של האני, שבכל אירוע כזה מותר לך להיות מה שאתה רוצה ולהתנהג באיזו צורה שאתה רוצה, ולכן האני שלך נשבר כל הזמן. ואין לך בסיס קבוע - מה שמייצר אצלך דיסוננס או פער בין זמנים שונים או בין החוויות האלה לחוויות אחריות- שגרתיות יותר שאתה חווה במהלך חייך.

לאחר שנפרדנו, חשבתי על כך, והבנתי שהדברים שאמר היו נכונים ושגויים בו זמנית. זה לא הגיוני אבל בדיוק זה העניין- זה מעבר לתפיסה הרציונלית.

חוויות שונות, מיוחדות, שאנחנו עוברים במהלך חיינו, אם זה פסטיבל, מפגש, התנסות, טיול, או כל דבר אחר שעולה על דעתכם, הן לא מפרקות את האני- הן בונות אותו. הן בונות אותו כמו ששריר נבנה, כדי ששריר יבנה, עליו לייצר איזה מאמץ, תנועה, שינוי. התנועה הזאת בתחילה מפרקת אותו, אך למעשה רק כדי שיוכל להבנות שריר חזק יותר. בתחילה השריר מתפרק, מתוך אימון ומאמץ, ולאחר מכן רקמות השריר נבנות מחדש. כך בדיוק גם עם האני. כל חוויה, הזויה, מיוחדת, מטורפת ככל שתהיה- לוקחת אותנו למצב של תנועה פנימית שעשתה בנו איזשהו שינוי, היא הוציאה אותנו מהמצב בו אנחנו רגילים לתפוס ולראות את עצמנו בעיני עצמנו ויצרה מצב חדש- המצב הזה הוא בדיוק הזמן בו אני מבין כי אני השתנתי, או משהו השתנה בי- כאן מתחיל להבנות האני.

האמת היא שאנו משתנים כל הזמן. אם אנו נעים בצורה חיצונית- מטיילים למשל, אנו משתנים מהמראות, מהחוויות ומהאנשים שמשפיעים עלינו ברגע המפגש. או שאנו נשארים במקום אחד ומתחוללת בתוכנו תנועה פנימית, הקוראת לשינוי מן הפנים אל הבחוץ. אם נמשיל את עצמנו לטבע, אז הטבע בשינוי מחזורי כל הזמן. סתיו, חורף, אביב, קיץ.

כך גם אנחנו. עונות השנה נותנות אותותן גם בתוכנו כל הזמן.

מה זאת אהבה?

באחד המפגשים האחרונים והייחודיים שהיו לי שאלנו את עצמנו כל אחד 'מה זאת אהבה בשבילי'

עניתי שאהבה בשבילי זה כמו בנסיך הקטן, שמטפל בשושנה שלו.

הנסיך הקטן אוהב אותה לא בגלל יופיה ולא בגלל הגוון האדום שבעלי הכותרת שלה. הוא אוהב אותה כי הוא מטפל בה ומטפח אותה, מגנן אותה ודואג לה.

ואם נקח את זה לחיים שלנו- הנסיך הוא אני, או את או אתה או אנחנו, והשושנה היא המשמעות שאנו בוחרים להעניק לדברים. דבר מה נהיה משמעותי כשאנו באמת משקיעים בו ונותנים לו מקום בחיים שלנו.

הנסיך הקטן והשושנה

המקום בו אנחנו נמצאים הוא לא המקור לספק לנו את ההנאה או האושר מתוכו

אלא כמות הזמן והאנרגיה שנשקיע בו. אגב, כך גם בדיוק אותו דבר עם אנשים- יותר ממה שאנו אוהבים אותם על מה שעשו לנו, אנו אוהבים אותם על מה שעשינו למענם.

כשחושבים על זה בצורה עוד יותר רחבה- כך זה גם עם החיים.

שנדע להעניק מעצמנו בכל מקום בו נהיה

שנהיה נוכחים במה שקורה לנו בהווה

שנזכור שחשך הוא העדר של אור

ושלכל הנסיכים והנסיכות מגיע למצוא שושנות שיעטרו את כתר חייהם

אם נרצה.