יום שלישי, 23 בספטמבר 2014

עשייה קטנה באמונה גדולה


העולם בזכות מי קיים?

בזכות הפנסיה והביטוח?
בזכות הצבא והחומה?
בזכות הטכנולוגיה והמדע?
בזכות הדת והתורה?

אומר טשרניחובסקי (חתן שטר 50 ש"ח החדש) -

בזכותם של פרפרים, בשדות ובכרים
באביב ובקיץ חם, בזכותם קיים

בזכותם של תינוקות, בבתים ובסוכות
בכל מקום אשר הם שם, בזכותם קיים

בזכותם של קטנטנים, בכל מקום כל הזמנים
ובזכות קטני העולם, העולם קיים...


"כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז"



קטן זה יפה 

אומר לנו הכלכלן שומאכר,
בספר שנושא שם זה, ספר שקיבלתי שלשום במתנה מגור ועירית מחוות אדמאמא.
רק התחלתי לקרוא את הספר, אך כבר התאהבתי בו.
גם על שום היכולת שלו לחזות קדימה (רוב המאמרים בו הם מסוף שנות ה-60),
וגם על היכולת שלו לראות את הדברים בצורה הוליסטית,
לחבר את הכלכלי, לסביבתי, ולרוחני, ולהביאם כמקשה אחת,
בצורה ברורה, מנומקת, מדעית, אך לא כזו שמרחיקה את הקורא.

ומה אומר לנו שומאכר על העולם?

"חיים שמוקדשים בעיקר להשגתן של מטרות חומריות, בלי לתת את הדעת על מטרות רוחניות, הם ריקנים ותפלים, ומקימים בהכרח איש כנגד אחיו ואומה כנגד רעותה. שהרי צרכיו של האדם אינסופיים הם, ואילו האינסופיות ניתנת להשגה רק בממלכת הרוח ולא בממלכת החומר....

... במקום לגבור על "העולם" על ידי התקרבותו לאורח חיים שבקדושה, מנסה האדם לגבור עליו באמצעות התבלטות בעושרו, בכוחו, בידיעתו, או ב"ספורט" מכל סוג שניתן להעלות על הדעת...

...הרצונות להתבלט ולצבור, מטפחים באופן שיטתי את אהבת הבצע והקינאה. כיצד נוכל, ולו רק להתחיל בפריקת הנשק מאהבת הבצע והקינאה?

אולי בכך שאנו עצמנו נשאף פחות לבצע ונקנא פחות, ונבדוק כיצד אפשר לעשות את צרכינו פשוטים וצנועים יותר.... ... אולי בכך שנתמוך בכל אותם שעושים בקטן, פועלים למען אי-אלימות, למען שימור הסביבה, למען הגנה על חיות משק ובר, המקדמים חקלאות אורגנית, הבונים קהילות?

כל אלו פועלים בקטן, אולם כדי להניח את יסודיותיו הכלכליים של השלום, יש צורך בהרבה מאוד עשייה "קטנה". מנין יישאב הכוח להמשיך ולפעול לנוכח סיכונים ברורים ומפחידים כל-כך? מנין ישאב הכוח, הרב פי שבעה, לגבור על אלימותן של אהבת הבצע והקינאה, של השנאה והתאווה שבנפש פנימה?

אני מאמין שגאנדי השיב על כך כהלכה - צריך שיכירו בקיומה של הנפש בנפרד מהגוף ובקיימותה, וצריך שהכרה זו תהפוך לאמונה שחיים בה. שכן, כששום דבר אינו עוזר, גם אי-האלימות לא תעזור לאלה שאינם חיים באמונה באל האהבה".



       



לחיות באמונה

קיץ ארוך וקשה עבר עלינו.
קיץ שגרם לחלק לרצות ולעזוב את הארץ.
קיץ שגרם לחלק לאבד את האמונה באדם.
קיץ שהציף סכסוכים, וכעסים, ופחד ושנאה, בין מכרים ועמיתים.
קיץ שהרס למאות אלפי אנשים את הבתים שלהם.
קיץ שבעקבותיו נצטרך לשקם הרבה מאוד חיים,
של משפחות שכולות, של נכים ופצועים, של מובטלים והלומי קרב.

אבל איך נוכל לשקם, כאשר הפחד והשנאה רק עלו,
כאשר המצב הכלכלי רק הולך ומחמיר, וכל אחד עסוק בענייניו,
כאשר שותפיות נגמרות וקהילות מתפרקות,
כאשר מצב האקלים הולך ומחמיר, בעוד הקניונים רק הולכים ונבנים?

באמונה.

באמונה בטוב,
באמונה שאפשר לשנות,
באמונה בבני האדם,
באמונה שיש משהו שהוא מעבר לחומר ולקיים,
משהו נצחי,
שאינו יכול להיות מנוצח על ידי פצצה או סופה או מגפה.

האמונה היא התשובה הטובה ביותר שאני מצאתי,
לדכאון ולפחד וליאוש.

כיצד לחזק את האמונה?
כל אחד מוצא את דרכו.
יש מי שבתפילה או בשירה,
יש מי שבשיחה או בהקשבה,
יש מי שבעשייה וביצירה.

אני מתחזק בעזרת הכתיבה,
בכל פעם שאני כותב את האני מאמין שלי,
אני מאמין בו יותר,
ובכל פעם שאני מאמין בו יותר,
זה גורם לי לרצות לכתוב זאת ולשתף.


"משאלה אחת" של אומנית הרחוב הדרום אפריקאית faith47


בסוף השבוע הגעתי לפסטיבל "ריקוד האדמה",
פסטיבל שמתקיים ב-500 מקומות שונים ברחבי העולם,
לרגל יום השלום הבינלאומי.
בארץ הפסטיבל התקיים בכפר האקולוגי הלא מוכר קדיתא,
בהשתתפות הרבה היפים לובשי שרוולים ועטורי ראסטות.

הפעם הגעתי לפסטיבל בתור אורח משלם, ולא בתור הלפר,
כפי שאני בדרך כלל מגיע.
הגעתי עם חברים שהם הורים לילדים,
הם אינם היפים, ואינם אוהבים חיבוקים ארוכים עם הרבה אנשים,
אבל הם בהחלט שוחרי שלום, אוהבי טבע וחיות, 
ולכן הם בעצם גם היפים.














אחד החששות שקיימים, בי ובעוד אנשים,
זה שיתייגו אותנו כהיפים, שיראו בנו כמוזרים.
זה לעיתים נראה לנו פשוט מוגזם - לחבק ולאהוב את כולם,
אבל בדרך כלל אנשים פשוט לא מאמינים שזה אפשרי,
הם חושבים שזה מזויף, שזה לא אמיתי, שזו רק תחפושת.
ואז יוצאת הציניות, ועולות המגננות.

אבל בתוכנו כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים,
וזה לא משנה אם זה עם ראסטות, או שיער קצר,
עם או בלי דאודורנט, ואפילו לא אם אתה אוכל או לא בשר.
לקבל ולאהוב את מי שמולנו לא קשור אליו בכלל, זה קשור אלינו,
זה קשור לעבודה שאנו  עושים עם עצמנו.

בסדנת פסיכודרמה שהשתתפתי בה בפסטיבל,
ביקשה ממני מישהי לשחק את הפחד שלה.
נופפתי בידיי מול עיניה וראשה,
ולחשתי באוזנה שהיא לא מספיק טובה,
ושהיא שיפוטית וביקורתית, ולמה היא לא כזו,
ולמה היא פשוט לא יכולה להנות.
בשלב כלשהו היא תפסה את ידי,
והושיבה אותי מולה, ושוחחנו.
ואז החלפנו תפקידים, והיא  אמרה לעצמה,
שגם הפחד כאן, ויש לו מקום,
ואם רק היא תאהב אותו,
במקום לנסות ולהעיף אותו או להתעלם ממנו,
אז אולי הוא יעלם, או יפסיק להיות כל-כך אלים.

פחד ממוות, ופחד מהחיים,
ופחד ממים עמוקים
ופחד מהתמסרות ומחויבות,
ופחד להביא ילדים,
בעולם של מלחמות ושל חורבן הטבע שמסביב,
ושל דכאון ושל אכזריות וציניות ובורות.

אני בוחר להקשיב לפחד הזה,
לראות אותו, להתמודד איתו,
לאתגר אותו, להשתעשע איתו.

בכל רגע אני יכול לבחור אם להיכנע לו
או האם להתמודד איתו.
אין את החיים יש רק את הרגע.

שבו אני מוותר על הג'וינט,
שבו אני בוחר להגיד מילות קירוב במקום קללה,
שבו אני עושה מה שאני מאמין ואוהב,
ולא מה שאומרים לי שאם לא אעשה אז אני אסבול.

כל רגע קטן כזה מאפשר להתמודד עם הפחד
ולחוות נצחון.
נצחון קטן,
וקטן זה יפה.


אמונה ללא חרדה

ביציאה מהפסטיבל נסעתי בטרמפ
עם אשה חרדית בשם שמחה מצפת,
היא השמיעה דיסק של רב שמפרש סיפור של רבי נחמן,
סיפור שנקרא 'בעל תפילה'.
לא שמעתי את כל הסיפור,
אבל ממה שכן שמעתי ואני מכיר,
אז יש לנו מה ללמוד מהאוכלוסיה הדתית והחרדית,
לגבי אמונה, וצניעות, ומסירות, וקהילתיות.

כמובן שגם יש דברים שאיני מסכים איתם,
כמו הדיכוי שקיים בממסד הדתי לגבי זכויות האשה,
הראיה את ה'דרך שלי' כדרך היחידה והנכונה,
והמחשבה שהיהדות נעלה על שאר הדתות.

אבל בהחלט אני מתחבר לאנשי הדת בהקשר של אמונה.

יש בי אמונה שאני עוד גדול אהיה,
ושאפשר ליצור עולם טוב עבור ילדינו,
עבור שכנינו ואחינו, עבור כל היצורים החיים.

אם נרצה...

לרגל השנה החדשה ויום הכיפורים,
שיר מקסים על סליחה,
ועל לא לפחוד מחבר שבגד,
או מאבא שהכה וצעק,
או מהמפלצת שנמצאת בראשך,
מתוך אמונה שאף פעם לא מאוחר מדי
להתמסר לאהבה


      











תגובה 1: