בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד...
ביום ראשון שעבר הגעתי עם שותפתי לדרך טליה לבקר את חברי לקהילה על אופניים,
הלא הוא גלסקי הידוע גם בתור מסיבת תה על אופניים,
את החלק האחרון של הדרך עשינו ברגל מבית שאן,
ועברנו במטעי הדקלים של קיבוץ נווה איתן,
אספנו לנו מעט תמרים, כאלו שנפלו מהעצים או היו בתוך שקים פתוחים,
שכן רוב התמרים היו מכוסים בשקים מרשת - איני בטוח אם כדי לאסוף כמה שיותר ולא לתת להם ליפול,
או כדי למנוע ממזיקים לפגוע בתמרים ומציפורים לאכול אותם.
כנראה שגם וגם...
בכל מקרה בעודנו אוספים אותם חשבתי על דיון מוסרי שעלה ביני ובין גלסקי
האם נכון וראוי לאסוף פירות שעדיין הינם על העץ
בשטח שהוא בבירור לא שלך ובלי לבקש רשות.
לטענת גלסקי זה מאוד ברור - מותר מה שעל הרצפה או לאחר שביקשת רשות מבעל המטע.
אם קטפת אפילו אחד, זו גנבה - עץ שנשתל, טופח והושקה במאמצים וכסף שהם לא שלך,
אין לך זכות לאכול ממנו.
אלא אם כן אתה על סף רעב ואין שום דבר אחר בנמצא.
אני טענתי אחרת,
שיש פה עניין של מידתיות,
שכיום בעולם שבו ערך הקניין והשייכות הוא כל-כך חזק,
טוב להפר אותו, אפילו ברמה הסמלית.
כנראה שאני לא ארעב אם לא אוכל את התמרים,
וכנראה שגם בעל המטע לא יושפע יותר מדי כלכלית אם אקח כמה תמרים,
(למרות שאם הרבה אנשים יקחו כמה תמרים, אז זה יכול להשפיע).
ולכן אין רע בקטיפת כמה תמרים, כל עוד אני מודע לכך שהם אינם שלי,
וגם לכך שאני עובר על החוק, ומוכן להתמודד עם ההשלכות של כך.
של מי האדמה?
הדיון ביני וטליה ובין גלסקי לגבי הנושא הוא מבורך בעיני,
והוא מעלה דיון יותר רחב - של מי האדמה,
או מי זה בעצם ש"נתן פרי שחום נחמד"?
האם זה בעל האדמה שהשקיע בה מכספו?
ואולי זה שייך לחברי קיבוץ נווה איתן?
אולי זה התאילנדי שעובד אותה ומטפח אותה כבר שנים רבות עבור שכר נמוך וללא תנאים סוציאליים?
ואולי זה בכלל שייך לפלסטיני שממנו נכבשה האדמה בכוח הנשק?
ואולי זה שייך לכל עם ישראל?
ואולי זה בכלל לא שייך לאף אחד?
אולי אנחנו שייכים לאדמה, ולא היא שייכת לנו?
שוב אני והרעיונות האנרכיסטים שלי....
אבל אני לא הראשון שהעלתי אותם כמובן. אני רק תומך בהם ומנסה לחיות אותם.
השנה הזו היא שנת שמיטה.
שנת שמיטה מעלה שאלות מוסריות רבות על רכוש וקניין ועל החברה.
אני עוד מקווה לדון בכך בפוסטים הבאים,
ובינתיים אשים כאן קישור לרעיונותיו של זבוטינסקי בנושא,
ולפרויקט שנת השבע שמתקיים השנה.
דיור לכולם או רק לבעלי הכסף?
את הדיון על אדמה אפשר להרחיב לדיון על דיור.
לפני שבועיים ביקרתי אמהות שנאבקות כבר שנים כדי לקבל דיור ציבורי.
הן נאבקות במערכת בירוקרטית מסואבת ומסובכת שמטרתה העיקרית היא להתיש אותך,
ולגרום לך להתייאש ולנטוש את המאבק.
והיא לרוב מצליחה...
הפתרון המרכזי לבעיית הדיור לדעתי הוא שכל האנשים שזקוקים לבית
ייכנסו לבתים שעומדים ריקים,
בין אם אלו בתים ששייכים למשקיע צרפתי שמגיע לחודש בשנה, ובים אם זה שייך לחברת עמידר.
כמובן שיש פה ערעור על כל הנושא של קניין ושלטון החוק,
אבל כאשר החוק אינו חוקי וגורם עוול מכוון לאנשים מה אפשר לעשות?
בדיון על כך עם מישהי שהיא בעלת כמה בתים,
היא טענה שאני עובר על החוק ואני לא יכול לפלוש לבית,
משום שזה רכוש של מישהו ולכן המעשה שלי הוא אלים.
שאלתי אותה ומה לגבי מרחב ציבורי, כמו פארק או גן ציבורי,
היא טענה שגם זה לא בסדר, כי זה שטח ציבורי,
ומה איתי? אני לא ציבור?
אתה כן, אבל זה לא מקום לשינה, זה מקום לאנשים לבלות ולטייל.
אוקיי, הלכתי איתה צעד נוסף, מה לגבי הטבע - יער או חוף הים?
גם שם אי אפשר, זה שטח טבעי, אי אפשר לגור שם,
כי אז עוד אנשים יגיעו לגור שם וישתלטו על המרחב.
כלומר מה שיוצא מכך הוא שאם אין לך כסף,
לא רק שאין לך אפשרות לבית משלך,
אלא אין לך זכות אפילו לשים את ראשך על הרצפה,
אתה הופך למפגע במקרה הטוב, או לעבריין אלים במקרה הפחות טוב.
הנהנתי בעצב ותהיתי לעצמי מתי יתחילו לאסור את כל הצבים מסיגי הגבול שנעים עם בתיהם לכל מקום?
 |
| הבית האקולוגי בנווה איתן |
בינתיים מי שמחפש דיור קהילתי מוזמן להגיע לבית האקולוגי בנווה איתן.
הבית, שבו גר גלסקי, הוא בית הילדים הישן שהוסב למרחב לקהילה.
כרגע הוא אינו ממלא את יעודו, וגלסקי ממתין בסבלנות לאלו אשר רוצים לחיות בקהילה,
שיבואו כדי להתנסות ולחלוק איתו את אורח החיים הזה.
אחרי יומיים בנווה איתן, כולל קטיף זיתים, פירוק והעברת דוד שמש,
וסיור בבית הספר גאון הירדן שבו נשתלו 600 עצי פרי, כחלק מיוזמה להורדת האלימות בקרב התלמידים,
המשכנו בדרכנו לעבר הישוב הקהילתי צבעון.
 |
| אבל את רוצה לנסוע לטבריה |
עצרנו טרמפים, וגם מונית שירות עד שהגענו לטבריה.
העיר ששוקעה לה בלאט.
עיר עזובה, עם טיילת ריקה, מלונות נטושים.
כפי שאמר לנו אדון אחד שלקח אותנו טרמפ,
אם לא היה לנו כנרת היינו דימונה.
טוב נו, עדיף להסתכל על הצד החיובי, אגם במקום כור גרעיני,
גם זה משהו...
בהמשך לקחנו אוטובוסים, כל פעם צומת אחת קדימה.
כל אוטובוס עלה 17 ש"ח, מחיר מופרז לגמרי לנסיעה של 10 ק"מ בתחבורה ציבורית לדעתי,
ולכן חזרנו לטרמפים.
טרמפים הם הדרך המועדפת עלי,
הם דורשים אמון בכך שמישהו יעצור,
הם דורשים אמון בכך שמי שיעצור יהיה נחמד ולא ינסה לחטוף אותנו,
ובעולם שנשלט על ידי ידיעות מפחידות,
קשה לתת אמון ולא לפחד.
וזה דורש אמון גם מהאדם שעוצר, שאני בסדר ולא אנסה להזיק לו.
וכל זה מתאפשר רק כאשר מוותרים על הבטחון שנותן לנו הכסף.
בדרך מצומת שבע לצבעון עצרו לנו טבעונית מהישוב אמירים,
בחור במרצדס שדיבר בטלפון שלקח אותנו לכפר שמאי,
ברסלב מהישוב בר-יוחאי שחזר לא מזמן מביקור באומן,
ובחור נחמד מגבעת הילה שהיה מאוד נלהב מרוח הנוודות שלנו
ולכן נכנס איתנו לתוך הישוב צבעון.
מייד איך שירדנו מהאוטו שלו שמענו קול קורא
"הי הנוודים הגיעו".
אשה מקסימה, סיוון שמה, הזמינה אותנו אליה,
והציעה לנו להתארח אצלה. היא שמעה שאני מגיע להרצות בישוב,על חיי הנוודיים,
וחשבה לעצמה - בטח הוא צריך מקום לישון.
וכך קיבלנו מקלחת, ארוחת ערב, ומקום לישון
אצל משפחה מקסימה, שפתחה את ביתה ואת ליבה לנוודים החביבים והמוזרים.
תשוקה לשינוי, מול נינוחות ושלווה
ההרצאה היתה מאתגרת עבורי, עייפות מהשעה ווהמסע הארוך,
התקשיתי להעביר את ההרגשה של ההתלהבות והשמחה,
שאני מוצא באורח החיים הזה.
נראיתי לעצמי כמי שלא עומד באופן מלא מאחורי מה שאני מנסה להעביר,
שהחיים הם מסע, שהחיים הם חגיגה, שמי שנולד הרוויח.
אבל אחרי ההרצאה שלי, בשלב של השאלות והשיחה עם הקהל הקטן שהגיע,
פתאום התעורר משהו, נוצר חיכוך, נוצר דו שיח, וגיליתי מחדש את התשוקה,
את המקום הזה בתוכי שרוצה לפרוץ גבולות מצד אחד,
ולהיות בהודיה ובשלווה עם מה שיש מצד שני.
הפרדוקס של החיים, השניים שהם אחד, התשוקה והרצון שמניעים אותנו מחד,
ומאידך השקט והנוכחות ברגע, כי זה כל מה שקיים.
את שני אלו לקחתי איתי למחרת כאשר ניסיתי לעצור טרמפים אל לני,
שחי ביער הבעל שם-טוב.
להיות נוכח ברגע, להיות בסבלנות, לחכות לטרמפ המתאים,
ומנגד להיות בתנועה, להרגיש את השינוי ואת התשוקה שלוחשים בתוכי להגיע למקום הבא.
הפעם עשיתי זאת ללא טליה, שהיא זו שעצרה עבורנו את כל הטרמפים בדך לצבעון.
וכך עמדתי לי לבדי בתחנה,
אחרי זמן מה, איני יודע אם זה היה חצי שעה או שעה,
איבדתי את סבלנותי. אמרתי לעצמי כך זה לא יכול להמשיך,
עברו מאות מכוניות ואף אחת לא עצרה.
ניסיתי לחייך, לרקוד, ולהיות בהודיה על הזמן שיש לי כך לעמוד מול המירון הרהיב.
אבל זה לא עזר, בתוכי הייתי מאוכזב, כל האמון שלי התפוגג.
החלטתי לעשות מעשה ולשנות את המצב. להדגים לעולם מה אני חושב עליו.
לאט לאט התחלתי לאחוז בבטני, כמי שחווה התכווצות וכאבים,
ולאט לאט נשכבתי על הרצפה ליד הטרמפיאדה.
לא הסתכלתי על הכביש אך שמעתי את המכוניות עוברות.
חלקן צפצפו. אך לא עצרו.
כך עברו אולי עוד עשר מכוניות עד ששמעתי מכונית אחת עוצרת.
מיד הפנתי את מבטי לראות מי הצדיק,
וראיתי בחור צעיר בעל חזות מזרחית, יוצא מג'יפ טויוטה.
מה קרה? הוא שאל. הכל בסדר?
כן אמרתי לו, פשוט הייתי קצת עצוב. אפשר לנסוע אתכם עד ג'יש?
הוא הסתכל עלי במבט המום, אחר כך על חברו שנהג,
ואז אמר - בטח בוא.
הם לקחו אותי ותשאלו אותי, מה קרה לי, למה אני נוסע ככה, והאם אני לא מפחד?
אמרתי להם שאני לא מפחד על עצמי, אבל שמאוד מעציב אותי
שכדי שיעצרו לבן-אדם שצריך הסעה הוא צריך להתקפל על הרצפה.
 |
| ומה אתכם, הייתם עוצרים לנווד מזוקן? |
בהמשך עצרו לי עוד שני טרמפים די מהר,
אחד מהם היה צעיר מצפת שאמר לי שהוא רוצה להיות צדיק,
אמרתי לו שהוא בדרך הנכונה.
הגעתי ליער ולני אסף אותי.
בדיוק לפני שנה היינו אצלו עם הקהילה על אופנים,
וכעת הגעתי לבד, לעזור לו לסדר את האוהל, כדי שיוכל להיות בו בחורף,
וגם כדי שיוכל לארח את מי שחפץ להגיע ולגור ביער,
ואולי ירצה ללמוד דבר או שניים,
מרב-אומן רב-תחומי, שאיבד את היכולת לחיות בחברת בני האדם,
על אף שגם הוא מכור לרדיו ולחדשות, כמו כולם.
לסיכום של השבוע הגעתי למסקנה -
שק שינה פחות חשוב, במיוחד אם אתה מתארח אצל אנשים,
מגבת תמיד כדאי, ככה אמר דגלאס אדאמס,
אם את אישה קחי איתך גבר או עוד מישהי כדי להיות בטוחה,
אם אתה גבר קח לך אישה כדי שתעצור טרמפים ותנעים את זמנך,
קחו בריסטול וטוש עבה כדי לרשום את שם היעד הבא.
ואם לוקח הרבה זמן, תנשמו בסבלנות,
הטרמפים הם דרך מעולה לדעת שהגעת למצב שבו הזמן הוא ברשותך.
כיפורים באמירים
את השבוע סיימנו בביקור אצל אילן באמירים.
בילינו אצלו את כיפור.
הלכתי עימו לבית הכנסת וקראתי את כל נדרי.
שמעתי ממנו סיפורים על אוהד אזרחי,
ועל קבוצת התלמידים של הרב גינצבורג,
שבהמשך הלכו והקימו את בת עין.
דיברנו על מסירות נפש, ועל נשיות, ועל איסלאם מול יהדות,
ועל הצורך בהתחדשות.
את השנה הזו אני מתחיל עם שתי בקשות:
בקשה להתחדשות האמון שלי בבני-אדם, בכל בני האדם באשר הם,
כי האמון, כמו שאומר דיטר דום, הוא המפתח העיקרי לעתיד של שלום.
ובקשה לשמחה,
שמחה אמיתית, שמחה פנימית,
כזו שלא זקוקה לאישור מבחוץ,
אלא כזו שמתפרצת לעתים,
ולפעמים שוחה במים השקטים של ההוויה,
שמחה שיש מספיק ממנה כדי לחלוק עם כל מי שבסביבה.
אם נרצה...
