סטריט ריטריט

בלי טלפון, בלי ארנק, בלי תיק.
רק אנחנו. יום ולילה ועוד חצי יום ברחוב.
תרגיל לחיזוק האמון והאמונה.

תמונה 1:
אני יושב על ספסל ליד זקן חביב וחסר שיניים ואומר לו שלום. הוא מהנהן לי בחזרה בעצב.
אני מתבונן קצת בשני הגברים המוזנחים הנוספים שיושבים לידנו.
מביט בציפורים ובשמיים.
אני שואל את הזקן לשמו והוא עונה לי "ורג'מי".
אני שואל - "ורג'מי"?
והוא עונה "ולג'מיר".
"ולדימיר"? אני לבסוף מבין.
כן, הוא מהנהן ומחייך חיוך ללא שיניים.
חוזרים לשבת בשקט.
אחרי כמה דקות הוא מציע לי סנדביץ חביתת ירק שהיה לו בתיק.
אני מסרב בנימוס.
מולנו מתיישב אדם נוסף.
הוא מנסה לפתוח משהו שנראה כמו יוגורט בבקבוק.
הוא מתקשה ומתעסק עם זה כמה דקות עד שהוא מצליח.
בסוף טועם ולא מתלהב.
ואז הוא לוקח את חתיכות הלחם שלו ומפורר על הרצפה.
המון יונים מגיעות ומתחילות לאכול.
הן מגרגרות, ומנפנפות ומנענעות את ראשן ואוכלות.
ואני יושב וצופה בנדיבות של אלה שאין להם כלום.
אחרי עוד כמה דקות אני אומר שלום לולדימיר, לוחץ את ידו והולך לאכול.


תמונה 2:
אני יושב בשולחן של עמותת לשובע ומפריד את חתיכות הבשר הקטנות שמתחבאות באורז.
אני לא רוצה לאכול בשר, אבל בתור קבצן אולי אני לא צריך להיות כזה בררן.
אני מנסה בכל זאת שלא להכניס את החתיכות המתות לתוך בטני, אפילו שכולנו אחד.
ברקע מנגן מישהו בפסנתר - IMAGINE, על הדבש ועל העוקץ, ועוד שירים פותחי לב.
הזקן שלידו מצטרף לאחד השירים בשירה אופראית מרשימה ומפתיעה.
אחר-כך הוא ניגש אל המתנדבים שמחלקים את האוכל ומבקש חתיכת עוף ומביא אותה אל הנגן.
הנגן מסרב, הוא רק רוצה להמשיך לנגן.
כמה יופי.
אור אחר הצהרים מעונן חודר מבעד לחלונות הויטראז'.
כנראה שפעם היה פה בית כנסת.
היום זה מרכז חלוקה למזון לנזקקים.
המנהל של המרכז מתנהג כאילו זה שירות קייטרינג יוקרתי.
הוא דואג באופן אישי שכל אחד יקבל את מבוקשו.
המתנדבים נעתרים לכל מי שמגיע - גבר או אשה, צעיר או מבוגר, אפריקאי או רוסי, יהודי או גוי, כולם מתקבלים בברכה.
כולם מקבלים ארוחה חמה.
בחור אחד נכנס ומתיישב לידי. מניח את התיק ומבקש מהמתנדבת במקום - "תביאי לי ארוחה אני רעב! וכוס קולה!".
בלי בושה, נהנה לתת הוראות לאלו שנותנים לו עזרה. כמו בורגני במסעדת יוקרה.
אני מסיים לאכול, מביא את המגש למתנדב שלוקח את המגש, אומר תודה ויוצא. אכלתי לשובע.

תמונה 3:
אני מביט מחצר מגדל נווה צדק אל עבר נחל שלמה שעובר למטה.
אני קופץ מעבר לגדר ומתחיל לרדת לכיוון הנחל.
גשם הולך לרדת וצריך למצוא מחסה ללילה.
אני בודק מה יש מתחת לגשר.
אני מוצא שיש שם מחסה, קצת דחוס אבל מושלם נגד רוחות וגשם.
הבעיה היא שהוא תפוס. שני שקי שינה פרוסים בכוכים. מישהו כבר עלה על הרעיון.
אני מחליק על צינור ונופל על סרפד.
כל יד שמאל שלי מתכסה קוצים.
אני ממשיך ללכת במורד הנחל לכיוון הים.
שטח הפקר בשטח שבין נווה צדק לרחוב אילת.
אני עובר בשדות חובזה מוריקים, ומגיע לחלק האחורי של מוזיאון תולדות צה"ל.
אני עובר גם אותו ומגיע לחצר האחורית של מתחם "התחנה" המחודש.
מספר עגלות דוכן עם כיסוי נמצאות שם. האם ייתכן וזה יהיה המחסה ללילה?


         

תמונה 4:
אני יושב ברחוב אלנבי, בחלק שקרוב לים, מול מה שנראה כמו סניף סגור של הבנק הבינלאומי הראשון.
אני יושב על המעיל שלי ומניח מולי חתיכת קרטון ועליה הצעיף שלי וכובע צמר.
אני מביט בעוברים ושבים.
רוב האנשים נמנעים מלהביט ישירות אליי.
אני מנסה לקלוט את העיניים של האנשים.
לראות מה זה מעורר בי ובהם הסיטואציה.
אף אחד לא ניגש לדבר.
להרגשתי הרוב מרגישים אי נוחות.
אני גם מרגיש אי נוחות. פיזית.
אני משנה את צורת הישיבה ומחזיק עם ידי בברכיי.
אחרי כמה זמן עובר מישהו ונותן כמה שקלים. אני אומר תודה ומאחל שבת שלום.
בהמשך עובר חייל ונותן לי עוד חמישה שקלים ואומר - קח גבר.
אחר-כך אני מחליט לעצום עיניים. אני יושב ונושם.
מאזין לרחשים ומגלה שרעש מכוניות ואוטובוסים עושה אותי נינוח.
אני גם מנסה להריח - את הפיח, את ריח הים, את האנשים שעוברים.
אני מנסה לחוש - את חוסר הנוחות בגוף, את הרצפה, את הבריאות של גופי.
אני שומע צליל של עוד כמה מטבעות שנזרקות לתוך הכובע ומחייך.
אחרי זמן מה אני שואל מישהו מה השעה. קבעתי להיפגש עם טליה לקראת סגירת השוק.
אני קם ואוסף את השלל - כעשרים שקלים.
מיד כשאני מתחיל ללכת עוצרת אותי בחורה צעירה בשיער קצר ונותנת לי מאפה וניל.
"קח" היא אומרת - זה בשבילך. אני מודה לה ומחייך, אבל היא מסתובבת והולכת במהירות.


תמונה 5:
אני וטליה מסתובבים בשוק. מרימים ירקות שנזרקו ונפלו.
היא מספרת לי מה עבר עליה בשעות האחרונות.
היא מחזיקה בידה את החישוק שלה, ושק מבד שהיא מצאה
ופרח שנתנו לה אנשים חמודים, וכרית.
שמיכה היא  לא מצאה. היא הרגישה שהיא נכשלה.
אנחנו אוספים די הרבה ירקות ופירות, שקית די מלאה.
אנחנו מחליטים להשתמש בכסף כדי לקנות בננות ולחם.
לי מתחשק גם קפה. וסיגריה ככה בשביל ההרגשה.
טליה הולכת להביא אבל חוזרת בלי. הרגיש לי צפוף, לא רציתי לבקש.
במקרה ראינו את מיקי. היא שאלה אותנו איך הולך עם ההומלסיות, ואם אנחנו נהנים.
אמרתי שכן בסך הכל. וגלגלתי ממנה סיגריה.
אחר כך עשינו עוד סיבוב, וקיבלנו ממישהו ירקות צלויים על הגריל וקצת טחינה.
שיהיה מה לשים בלחם.
התקדמנו חזרה אל מאחורי מתחם "התחנה" והתחלנו להכין את המקום ללינה.
פתאום הגיע הבחור שמזיז את העגלות.
הוא הוסיף עוד עגלות לחצר ואנחנו הסתתרנו מאחורה.
החושך כבר החל לרדת, השבת נכנסת.
מצאנו דשא סינטטי שישמש לנו כמצע לשינה.
עדיין היתה חסרה לנו שמיכה.
היינו קצת רעבים.
התלבטנו אם לחכות לארוחת ערב ולהדליק את הנרות שהיו לנו או לאכול עכשיו.
בסוף אכלנו.
שבענו די מהר. ועוד היה מוקדם.
מה נעשה עכשיו? רק איזה חמש וחצי.
יצאנו לסיבוב בחיפוש אחר שמיכה ותה.
התיישבנו בתחילת רוטשילד. ביקשנו תה מהבחור בדוכן והוא נתן לנו.
דיברנו על היום שהיה והמצאנו מחזה על עטלף וחתול.
וגם מחזה על נערה שקיבלה מחזור, אבל מנקודת המבט של המחזור.
אחר כך עשינו סיבוב חזרה ומצאנו שמיכה די מעופשת ומסריחה.
לקחנו אותה, ושמנו אותה מעל יריעת פלסטיק שמצאנו כדי שלא תגע באנו.
הלכנו לישון.


תמונה 6:
הירח עלה.
כבר אמצע הלילה.
קר. אבל לא נורא.
אין גשם.
פתאום צעקות מרחוק  וטליה נבהלת.
זה בסדר אני אומר לה, זה רק אנשים.
היא נרגעת ונרדמת.
כואב לי הצד. עתם האגן שבולטת.
העצמות הגרומות שלי לא בנויות לשינה על הרצפה.
אני צריך מזרן. מזרן דק אבל מזרן.
אני מסתובב על הגב ונרדם.
אני חולם על משאית/אוטובוס מלא באנשים שאני הנהג שלו אבל אני נוהג מאמצע המשאית.
האנשים שלפני מסתירים ואני צועק להם שיזוזו כי אני בירידה ואין ברקסים.
אני מתעורר.
הירח עדיין בשמיים.
אבל הבוקר קרב.
אני נרדם שוב, אולי בפעם השמינית באותו לילה.
בפעם הבאה שאני מתעורר השחר עלה.
עשינו זאת.

תמונה 7:
אני וטליה מגיעים לחוף מנטה ריי ופוגשים את הפקח אלי.
אנו מבקשים תה ואלי נענה בחיוך.
אני עושה מתיחות וטליה יושבת ומעשנת סיגריה.
אנחנו צועדים לאורך הטיילת ופוגשים את עודד.
מחליפים חוויות מהלילה, ומהמגורים בקיץ בחוף.
עודד מספר לנו איך זה לגור על סירה ומזמין אותנו אליו.
אני מחליט להוציא עשרה שקלים מה-15 שנשארו לנו על כוס קפה.
אנחנו נפרדים מעודד וממשיכים.
מתיישבים על הטיילת מול המזרקה.
אני עושה מדיטציה וגם טליה.
אחרי זמן מה היא עוברת להתאמן בחישוק ואני מקשיב.
נראה שכל הרחוב איתה.
איש מבקש ממנה לצלם אותה ומצלם בלי הפסקה.
ואז אחותי הגיעה ובן זוגה.
אני פוקח עיניים.
היא מתישבת לידי על הרצפה ואומרת לי שאני מסריח.
אני מהנהן בהבנה.
הם ממשיכים לדרכם ואנחנו נשארים עוד כשעה.
כולם נעצרים ומסתכלים על טליה שמחשקת בחן מופלא.
אני מסתכל על הכסף שקיבלנו - כשלושים שקלים.
טליה מתחילה להעביר שיעורים בחישוק לעוברים ושבים.
סבא בן 70 ואחר כך ילד וילדה אחים.
כולם שמחים, השמש מאירה פנים.
אנחנו לוקחים את הכסף והולכים לאכול חומוס משאוושה.
הסטריט ריטריט נגמר לאיטו.

כעת חוזרים אל החיים הטובים.
אל הדירה של ההורים, אל החיים בדרכים.


מקווה שבפעם הבאה נעשה זאת עם עוד אנשים.
מקווה שתמיד יהיה בי אמון ואמונה בעצמי, באחרים, באלוהים.

אם נרצה...