 |
| אדם נמצא מת בעודו יושב באולם ההמתנה |
כך אני מרגיש בשבוע -שבועיים האחרונים.
ממתין שדברים יקרו.
מחכה לפרויקט ECO-ME שאולי כן יתחיל בשנה הקרובה ואולי לא.
מצפה לקרובים ואהובים שיבריאו ויחזרו לאיתנם ולשמחתם.
ממתין שמשהו חדש יקרה, משהו מסעיר, משהו מהפכני.
ושום דבר לא קורה.
אפילו המוות לא מגיע.
הבל הבלים, אמר קהלת, הכל הבל.
יושבים בחדר ההמתנה ומחכים לעבור לעולם הבא.
נדחפים בתור כאילו מה שמחכה בסופו הוא דבר גדול ונפלא.
ולא קולטים שמה שיש לנו כאן, ההבל הנוכחי, הוא המופלא.
שמתי לב שבתקופה הזו של השנה אני מתמכר לכלום.
בלי תוכניות, בלי פרויקטים, בלי דברים גדולים.
רק אני והגלים שנשברים, והשמש והציפורים, ואנשים.
ומתוך הכלום נוצרים דברים.
בכל פעם משהו חדש-ישן.
אין חדש מתחת לשמש, וגם שיטוט בממלכת גוגל או פייסבוק כבר לא מרגשים.
רואה את קרקס הריאליטי של הבחירות המטופש,
ואיך אנשים שוקעים בתוך ים של חובות, ודאגות, ואילוצים, ופחדים.
ואני שוקע איתם.
מנסה לצחוק אבל בסופו של דבר שקוע באותו הבוץ.
ממתין כמו כולם, שייגמר העולם.
הלילה היה לי חלום.
ובחלוממממייי.....
אני שיבולת קנים גבוהה, יפה יפה, דקה ,דקה
ומסביבי שרועים חבורת עשבים מלוכלכים מגעילים.
סתם, אני לא יוסף.
בחלום שלי היה לי קוץ ברגל.
הוצאתי אותו ואז גיליתי שנפער לי חור ברגל.
לרגע נבהלתי, ואז הופתעתי מכך שלא כואב לי.
המשכתי עם החור ברגל.
אם אני מנסה עכשיו להסתכל לתוך החור, אני רואה אור.
אור לבן גדול ששוטף הכול וזורח בלי להתאמץ.
כמונו.
אז למה כל-כך קשה לנו לזכור זאת?
שאנחנו בסך הכל אנרגיה ברמת דחיסות כזו שאפשר לגעת בה?
שאנחנו אלפי אורגניזמים שקיימים בתוך גוף אחד?
שאין לנו עצמי נפרד?
שאני ואתה זה בעצם אחד?
אז אני יושב וכותב, מחפש השראה.
כמו לקרוא במגזין נשים בחדר המתנה.
ארניון, אני אוהב אותך ביום הקצר ביותר וביום הארוך ביותר. תתעזר בסבלנות, ותתעזר בחברייך כקביים, כי אנחנו לפעמים גם יכולים להיות קביים.
השבמחקפיס אין דה מידלאיסט