כאשלים במדבר

איכש הפ האו פיאו !!
איכש אפ האו פיאו !!

זה אחד הדברים שלימד אותי אינדי

בהולנדית זה אומר - יש לי כל-כך הרבה, יש לי כל-כך הרבה!!
וככה הוא רץ אל אח שלו עם איזה כמה אבנים או אצטרובלים או משהו אחר שהוא מצא.

יש לנו כל-כך הרבה!!

ועדיין חסר, עדיין מעוקם, עדיין לא מושלם.

כי פשוט,
לפעמים צריך לבכות,
לפעמים צריך להגיד לא.
לפעמים צריך להפרד,
לפעמים צריך להכחד.
מה לעשות שאני עדיין מפחד
שיאכל אותי כריש בים
או שאני אשאר לבד בלי אף משפחה או חבר בעולם
מין מחשבה מוזרה שכזו
כי למה שדבר כזה יקרה?
אבל נגיד ש...

נגיד שאני עכשיו לבד,
ואין אף אחד שיבוא לעזרתי
האם אני באמת לבד?
האם אני יכול להתגבר על הבדידות?
האם בסופו של דבר לא אכמה לחזור אל האחווה, אל השייכות, אל האחדות?



    





בית התמורות הבוצי

הגענו לאשלים,
היו קצת עצבים,
בעקבות פרשת השחיתות באיילים
ועוד כל מיני דברים
ובהתחלה לא ידענו איפה נעשה ומה יהיה עם מזג האוויר
והיו משפחות שרצו לבוא, אבל איך נשמור על הילדים
כל-כך קר שם בחוץ, ואשלים זה לא קיבוץ

בבוקר יצאתי עם מיקי הסייר לסיבוב התמצאות.
גילינו מבנים גדולים שלא בשימוש,
ראינו את הקרוואנים הנהדרים שעמדו לרשותנו,
וגילינו בית בוץ קסום.
שעמד לו שומם ונראה קצת בודד,
מחכה שיכניסו בו קצת חיים וחמימות.

וכך היה...

מבחוץ

מלמעלה

מלמטה

מכל הלב

בית התמורות לקוח מתוך הסיפור שאינו נגמר.
זהו בית שגיבור הסיפור בסטיאן מגיע לשם,
ממש כשהוא על סף שכחה עצמית מוחלטת, שאינו יודע מי הוא, מה שמו ומאין בא.
וכך הוא שוהה בבית התמורות אשר משתנה ללא הרף, לפי מצב רוחו של בסטיאן,
והופך כל פעם למשהו אחר.
עד שיום אחד נפתחת דלת בצד האחורי של הבית,
ובסטיאן מבין שהגיע העת שלו לצעוד לתוך הדלת ולהמשיך הלאה.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת...

וכך הסיפור ממשיך,
בסטיאן ממשיך בתור הגיבור הנשכח בתוך הסיפור שהוא עצמו כותב.

האם גם אנחנו חיים בתוך סיפור כזה?
מה הסיפור שלך?

קשת מושלמת
אול דה ויי אקרוס דה סקיי

ממשיכים לכתוב את הסיפור שלנו

ונגיד שהסיפור של החיים הוא באמת הסיפור שאנחנו מספרים?

איזה סיפור הייתם ממציאים?
לאן הייתם לוקחים את המציאות שלנו?

את החיים שלכם?

מה המקום או הדבר שאנחנו בוחרים בו לגמרי והוא שם והוא אנחנו ואנחנו הוא

ואיך מגיעים לשם?

אולי אם פשוט עוצמים עיניים ונסחפים בטורנדו לעבר ארץ חדשה

או אולי זה פשוט להצליח לאזן אבן אחת על השנייה ולנשום ולהתבונן ולהבין

שאנחנו בונים את החיים, וגם שהחיים בסוף נופלים, ואז חוזרים ונבנים..

 

       

ילדות אבודה 

  "אתה תלך אחורה לשמור ואנחנו נביא את הסולם", שמעתי אותם מתלחשים מאחורי גבי.
חושבים שהם יכולים לעבוד עלי בכזו קלות....

כמה הם נהנו להמרות את פינו, ולשחק את המשחק.
אסור לעלות למעלה אמרנו להם - זה מסוכן.
כמובן שזה רק דירבן אותם לעלות יותר.
וכך שיחקנו משחק - הילדים מנסים לעלות על הגג,
ואנחנו מנסים לא להכנס לפניקה מהמחשבה שאחד מהם ייפול וישבור את הראש...

בסוף שחררנו,
כבר לא היה לנו כח להיות בייביסיטר, וגם אם כן לא נראה שזה היה עוזר ליותר מעשר דקות.

אבל לא ויתרנו כשראינו שזה הולך למכות.
בכל פעם שילדה ניסתה להפיל מישהו מהחישוק,
או שילדים התחילו לזרוק סלעים אחד על השני כאילו אנחנו חיים בבעל זבוב,
עצרנו את המשחק, או לפחות ניסינו לעצור.

למשל עם משחק שני דגלים, כמו של פעם.
שתי קבוצות, רצים הרבה,
מנסים ביחד לשמור על הדגל שלך וגם לקחת את של היריב.
איזה כיף זה היה, כאילו פעם ראשונה.
רגע בשבילם זה באמת היה פעם ראשונה...


ואחרי כמה דקות הקרבות חזרו.
אז יוני הלביא הארי ועומר חוטב העצים הטריפוליטאי
לקחו אותם נסיעה על טנדר סובארו, כמו חמולה בדווית מהסוג המעורבב

אבל בסוף זה חוזר למכות,
וחוזר לפחד, לחזור הביתה.

ילדים חמודים, חכמים, מצחיקים, מלאי חיים,
כלואים בתוך קופסאות בטון ומסכים באמצע המדבר
כל-כך שמחים לגלות לרגע בית נטוש, ולבוא לשחק יחדיו
פשוט כי מותר ואפשר וכיף להיות ביחד

TEAM אלף THE

הלוואי

לא רוצה להעיר את הוריי....
ישנים הם עכשיו, בחדר הסמוך,
ולכן אסיים לתקתק על המקלדת
עם מילות תפילה

הלוואי
וכל אהוביי ואוהביי יהיו איתי לנצח
שלא ארגיש לבד ולא אירא
כי הינך עמדי
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב היא תרימני תמלא ליבי בהשראה
תמלא ליבי באהבה

אם נרצה...