אני מנהל עכשיו שיחה בפייסבוק עם חבר,
שכמוני תוהה האם להמשיך לשלם לביטוח לאומי, או פשוט להתעלם מהחוב שהם שולחים,
כמו דירק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי, שמעדיף לא לפתוח את המקרר במשך כמה חודשים,
כדי לא לראות מה קורה שם ומה מצב הזוהמה, בתקווה שהוא פשוט ייעלם....
החבר הזה גם תוהה האם להמשיך לנדוד,
או לעצור לרגע כדי לפתח מיומנויות שעליהם הוא יוכל לסמוך במהלך החיים,
שיפרנסו אותו, שיהפכו אותו למועיל לאחרים,
ואני מוצא את עצמי מעודד אותו, מסביר לו שגם עשיית כלום היא מיומנות,
ושאפשר לפתח מיומנויות תוך כדי נדודים.
לפני כמה ימים הגעתי שוב למרכז אקו-מי לשלום וקיימות.
זו כבר השנה השלישית שאני מגיע למקום,
מתוך רצון להגיע ולתרום לפעילות של קירוב והכרות בין ישראלים ופלסטינים,
וגם מתוך רצון לברוח קצת מהקור,
וגם כדי למצוא בית חם לנווד כמוני , מקום שבו מתנויתיי יכולות להתקבל בזרועות פתוחות,
וגם להיות מתוגמלות בצורה שאני הכי אוהב - אוכל טעים ומזין.
וגם כי טליה אמרה שהיא רוצה. וזה כשלעצמו נפלא.
מיצוי יכולות
היום הרגשתי שיכולותיי קיבלו מיצוי מצוין,
גם פתרתי איזו בעיה לוגיסטית בצורה יצירתית ופשוטה,
גם נהגתי ועשיתי שירות העברה של סובארו טנדר ממושב אביעזר לצומת אלמוג,
וגם תיקנתי את הגג של שירותי הקומפוסט בזק"י שלמצ"ליות יתרה.
למי שלא יודע מה זה זק"י שלמצ"ל, זה לא נורא,
לפני כמה ימים גיליתי שיש גם אנשים שלא יודעים מה זה פרקטל,
ובכלל רב הנסתר על הגלוי, ואינסוף לבורותו של האדם.
זק"י שלמצ"ל זה ראשי תיבות של -
זמן קצר יותר שצריך לייצר מה צריך לעבוד.
ביטוי שטבע חברי ומורי גל לוין הלא הוא גלסקי המהולל.
אז היום מצאתי את עצמי מייצר כל מיני פתרונות
ומשתמש בכל מיני כישורים שלא תמיד באים לידי ביטוי,
כמו עבודה בגובה תוך אחיזה במוטות רעועים וישיבה בתנוחות יוגיסטיות משונות,
או שימוש בכל מיני חלקים זרוקים - צינורות, חוטי ברזל, מסמרים חלודים, חבלים קרועים.
ממש פרמקלצ'ר ברמה הגבוהה ביותר.
מצד שני קיבלתי כל מיני הערות מבנות המקום,
שאמרו שהיה עדיף לו התיקון היה נעשה בצורה אחרת,
או שהפתרון שלי הוא אמנם יעיל אך לא יפה,
והרגשתי קצת נרגז, על הביקורת שאני מקבל,
במקום מחמאות אין קץ ומסז' רגליים כהכרת תודה.
כמובן שהביקורת היא רק בראשי,
והטענות שנשמעו לא היו כלפי אלא למול המציאות.
וזה מה שהרגשתי באופן חזק מאז שאני כאן באקומי,
הפער בין הרצוי למצוי, בין המציאות לאידאל.
 |
| גם חתול קטן הוא באידאל אריה איתן |
הרצון של חברותיי לאקו-מי שהפרוייקט יהיה מושקע ויפה ורווחי,
לא עולות (לדעתי לפחות) בקנה אחד עם הציוד ההרוס והמטונף,
הזמן המועט, וחוסר התקציב העומד לרשותנו,
וכך אני חש תסכול מה, בין הרצון שלהן שהכל יהיה יפה,
לבין העבודה שלי שהיא יעילה אך לא יפה בעליל.
החברות (הן הרוב,יש גם חבר), הן חבורה מדהימה ומקסימה,
של נשים חזקות, אכפתיות, שמחות, מודעות, אקטיביסטיות
שהחליטו לקחת על עצמן להפעיל את אקו-מי השנה,
וזו השנה החמישית ברציפות שהמקום פועל, שזה סוג של נס.
בינתיים, מתוך חמישים ומשהו אנשים שרשמו שהם מגיעים לפעילות ההקמה,
שמתקיימת בשבועיים האלו, הגיעה אחת....
כאמור הפער בין הרצוי למצוי...
אז יש תסכול, ויש ביקורת, כלפי אחרים וכלפי עצמי,
ומנגד יש הסתכלות מפוכחת -
השלום לא משגשג במזרח התיכון,
פרוייקטים אקולוגים קהילתיים לא נמצאים בראש מעייניהם של אנשים,
ובחדשות מדברים בעיקר על הרוגים, ופצועים, וטרוריסטים, ופוליטיקאים,
אבל זה מה יש,
ובתוך כל זה, בתוך החושך הגדול, יש הרבה אור,
הרבה רגעים של צחוק ונחת,
הרבה רגעים של הודיה ושל שלווה
של נוכחות ושל הוויה.
בין ישראל לפלסטין,
בין ים המלח לירושלים,
בין תקווה ליאוש,
בין אצבעות הרגליים,
נמצאת אהבה,
נמצאת כוונה טובה
מקווה שנצליח לסיים להכין את אקומי לסדנת מורי היוגה שתתחיל בחודש הבא,
ושיגיעו עוד מתנדבים, ושיימצא המימון,
ולהנות מהרגע ומהאנשים המקסימים
ומאהובתי טליה שנמצאת איתי גם ברגעים קשים
אם נרצה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה