ארץ זבת פסטיבלים ואירועים ישראל הזו.
עד לפני חודשיים לא ידעתי שיש כזה פסטיבל
רגאיי במדבר,
אך מסתבר שהוא מתקיים זו השנה השביעית ברציפות,
והשנה רצה הגורל ואני יחד עם חברי הנוודים הירידיים התבקשנו להיות אחראי מתחם הילדים.
הסכמנו לכך בלי לדעת ממש מה יהיה שם, מי נהיה, ומה נעשה.
עד יומיים לפני האירוע עדיין לא ממש ידענו.
החוסר ידיעה הוא חלק מהיופי של אורח החיים הנוודי, אבל לפעמים זה יכול להיות גם מלחיץ.
אני וטליה מצאנו את עצמנו עושים טלפונים ומנסים להשיג עוד אנשים,
מנסים להנדס את כל הזבל וחומרי היצירה שאספנו לתוך האוטו של ההורים,
קצת מתמרמרים וקצת מתעצבנים, למה לקחנו על עצמנו את מתחם הילדים.
להגיע למתחם ילדים כשאנחנו עצבניים, זה לא כל-כך בריא. זה עלול להגמר לא טוב.
למזלנו יש לנו חברים טובים ומצחיקים, שלא נטשו אותנו ברגע האמת,
וקיבלו בסלחנות ובהומור את המרמור.
יצאנו ביום חמישי בצהרים מתל-אביב הלחה לעבר חאן השיירות במדבר הרחוק.
נסענו חמישה באוטו דחוס, עם תיקים על אנשים,
וצחקנו על זה שרק חסרה לנו תרנגולת באוטו כדי להיות כמו הודים אמיתיים.
אבל רוחנו היתה מרוממת בזכות החברים -
מיכלי הנוודית האומנותית שרה לנו וניגנה ביוקלילה, רז נתן לנו ביטבוקס, ונתנאל התפלל ונשם גם בשבילנו.
הגענו ליריד והתמקמנו במתחם שלנו.
אוהל בדואי סגור הרמטית ומלא במזרונים.
מה עושים עם כל המזרונים? ומה לגבי הסדנאות שהיו רשומות בלו"ז הפסטיבל של הכנת גלידות ועפיפונים?
ואיך נושמים בתוך האוהל הענק והסגור הזה, שעשוי מצמר גמלים?
קמנו למחרת והתחלנו לגלגל את דפנות האוהל,
תלינו דגלים, שכתבנו את הלוז, גנבנו אוכל מההפקה, וישבנו לתכנן את היומיים הקרבים.
תיחמנו אזור צביעה בגואש כך שלא יתלכלכו כל המזרונים,
מהמזרונים יצרנו מבצר ומילאנו אותו בכדורים,
ופיזרנו משחקי קופסא, שש-בש וקלפים.
לאט לאט התחילו להגיע ילדים.
לא בדיוק בגילאים שציפינו להם, יותר בני נוער מתבגרים.
כולם מאוד התלהבו מהציורים וישבו לצייר אחד לשני על הגוף.
לאט לאט גם התחילה המוזיקה.
פחות רגאיי רוטס הישן והטוב, יותר באסים כבדים וצעקות במיקרופונים.
הפסטיבל לא היה מבדר במיוחד עבורנו, אבל כן היה מאוד מלמד וגם מהנה לפרקים.
סיגלנו את הסדנאות לגילאים ולתנאים -
סדנת העצמה נשית לנערות מתבגרות, סדנת ביטבוקס.
וגם לא שכחנו את ההורים והילדים, שמאוד נהנו מהכנת כובעים.
מצאתי את עצמי די הרבה מתנהג כמו גננת -
אל תעשנו פה, אל תשתו פה, זה לא מקום לשבת לאכול תעברו לצ'אי שופ,
תכנסו חזרה לאזור של הגואש, תפסיקו להתמזמז במבצר של הילדים...
ממתי אני צריך להיות הגננת? האם זה אומר שהזדקנתי?
הלילה היה די קשה עבור רובנו (חוץ ממני שישנתי כמו תינוק) משום שהיינו באמצע של שלוש רחבות,
והגיעו לישון אצלנו הרבה כאלו שלא הביאו אוהלים.
בבוקר נאלצנו להעיר את כולם, החלטתי לעשות זאת בעזרת מקל עם נוצת דגדוגים.
 |
| נוער ישן מכוסה במפת ניילון מלאה בצבעי גואש... חמודים... |
הנוער די שנא אותי, אבל למזלו לפחות לא הערתי אותו כך:
למחרת המשכנו בסדנאות וביצירה. ויצאו דברים די יפים
הנה קצת תמונות להתרשמות:
 |
| הכובע הכי שווה - רפי מוטרפי |
 |
| מציירים אחד על השני בגואש |
 |
כובע רגאיי בייצור עצמי -
תשובה למסחור של הענף |
 |
| פינת היצירה |
 |
| סדנת ביטבוקס של רז אקסטרה אלפא מונקי אחד |
 |
| כן היו גם ילדים עם הורים |
 |
| המבצר נכבש |
 |
| מוביילים וילדים גדולים וקטנים |
 |
| שקיות ניילון וגלילי נייר טואלט מקשטים את העצים |
אז כמו כל אירוע
ירידי, אנחנו שואלים את עצמנו - מה למדנו?
למדנו להתמודד עם חוסר וודאות - לגבי מי יהיה ומה יהיה ואיך יהיה.
למדתי מנתנאל לצחצח שיניים עם מקל ליקריץ, ושלא צריך סבון כדי שיהיה עור חלק ונקי ונעים.
למדנו לשחרר דאגות אבל לא אחריות - על ציוד, על אנשים, על תכנים.
למדנו שבני הנוער של היום די דומים לנו כשהיינו בגילם למרות שהם גדלים יותר בחברת מסכים.
ובעיקר למדתי שנחמד להזדקן בחן. אני כבר לא בן 18 (יותר מרגיש בן 21 ככה),
אבל עדיין נהנה מקרולינה ותומר יוסף שרים,
מלראות בחורות נאות רוקדות עם ציצים קופצים,
וילדים משחקים בכל מיני גילאים.
מילה טובה לסיום למפיקים של הפסטיבל:
הפסטיבל הזה צמח מכמה חבר'ה שרצו בסך הכל לעשות לעצמם שמח ומוזיקה במדבר,
ומפה לשם הוא כבר קיים 7 שנים, ומגיעים אליו אומנים מפורסמים מהארץ ומחו"ל.
דוכני האוכל כולם צמחוניים, וזה המקום היחיד שבו ראיתי צעירים אתיופיים שמרגישים שייכים.
הפסטיבל הזה, כמו היריד, כמו החיים, מזכיר לי שאנחנו אלה שיוצרים את המציאות,
שאנחנו אלה שמספרים את הסיפור של החיים.
אם נרצה...
"צועדים מחוץ לבבילון" של מלכת הרגאיי (שהכרתי במתחם ג'מייקה הקטנה)
