כאשלים במדבר

איכש הפ האו פיאו !!
איכש אפ האו פיאו !!

זה אחד הדברים שלימד אותי אינדי

בהולנדית זה אומר - יש לי כל-כך הרבה, יש לי כל-כך הרבה!!
וככה הוא רץ אל אח שלו עם איזה כמה אבנים או אצטרובלים או משהו אחר שהוא מצא.

יש לנו כל-כך הרבה!!

ועדיין חסר, עדיין מעוקם, עדיין לא מושלם.

כי פשוט,
לפעמים צריך לבכות,
לפעמים צריך להגיד לא.
לפעמים צריך להפרד,
לפעמים צריך להכחד.
מה לעשות שאני עדיין מפחד
שיאכל אותי כריש בים
או שאני אשאר לבד בלי אף משפחה או חבר בעולם
מין מחשבה מוזרה שכזו
כי למה שדבר כזה יקרה?
אבל נגיד ש...

נגיד שאני עכשיו לבד,
ואין אף אחד שיבוא לעזרתי
האם אני באמת לבד?
האם אני יכול להתגבר על הבדידות?
האם בסופו של דבר לא אכמה לחזור אל האחווה, אל השייכות, אל האחדות?



    





בית התמורות הבוצי

הגענו לאשלים,
היו קצת עצבים,
בעקבות פרשת השחיתות באיילים
ועוד כל מיני דברים
ובהתחלה לא ידענו איפה נעשה ומה יהיה עם מזג האוויר
והיו משפחות שרצו לבוא, אבל איך נשמור על הילדים
כל-כך קר שם בחוץ, ואשלים זה לא קיבוץ

בבוקר יצאתי עם מיקי הסייר לסיבוב התמצאות.
גילינו מבנים גדולים שלא בשימוש,
ראינו את הקרוואנים הנהדרים שעמדו לרשותנו,
וגילינו בית בוץ קסום.
שעמד לו שומם ונראה קצת בודד,
מחכה שיכניסו בו קצת חיים וחמימות.

וכך היה...

מבחוץ

מלמעלה

מלמטה

מכל הלב

בית התמורות לקוח מתוך הסיפור שאינו נגמר.
זהו בית שגיבור הסיפור בסטיאן מגיע לשם,
ממש כשהוא על סף שכחה עצמית מוחלטת, שאינו יודע מי הוא, מה שמו ומאין בא.
וכך הוא שוהה בבית התמורות אשר משתנה ללא הרף, לפי מצב רוחו של בסטיאן,
והופך כל פעם למשהו אחר.
עד שיום אחד נפתחת דלת בצד האחורי של הבית,
ובסטיאן מבין שהגיע העת שלו לצעוד לתוך הדלת ולהמשיך הלאה.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת...

וכך הסיפור ממשיך,
בסטיאן ממשיך בתור הגיבור הנשכח בתוך הסיפור שהוא עצמו כותב.

האם גם אנחנו חיים בתוך סיפור כזה?
מה הסיפור שלך?

קשת מושלמת
אול דה ויי אקרוס דה סקיי

ממשיכים לכתוב את הסיפור שלנו

ונגיד שהסיפור של החיים הוא באמת הסיפור שאנחנו מספרים?

איזה סיפור הייתם ממציאים?
לאן הייתם לוקחים את המציאות שלנו?

את החיים שלכם?

מה המקום או הדבר שאנחנו בוחרים בו לגמרי והוא שם והוא אנחנו ואנחנו הוא

ואיך מגיעים לשם?

אולי אם פשוט עוצמים עיניים ונסחפים בטורנדו לעבר ארץ חדשה

או אולי זה פשוט להצליח לאזן אבן אחת על השנייה ולנשום ולהתבונן ולהבין

שאנחנו בונים את החיים, וגם שהחיים בסוף נופלים, ואז חוזרים ונבנים..

 

       

ילדות אבודה 

  "אתה תלך אחורה לשמור ואנחנו נביא את הסולם", שמעתי אותם מתלחשים מאחורי גבי.
חושבים שהם יכולים לעבוד עלי בכזו קלות....

כמה הם נהנו להמרות את פינו, ולשחק את המשחק.
אסור לעלות למעלה אמרנו להם - זה מסוכן.
כמובן שזה רק דירבן אותם לעלות יותר.
וכך שיחקנו משחק - הילדים מנסים לעלות על הגג,
ואנחנו מנסים לא להכנס לפניקה מהמחשבה שאחד מהם ייפול וישבור את הראש...

בסוף שחררנו,
כבר לא היה לנו כח להיות בייביסיטר, וגם אם כן לא נראה שזה היה עוזר ליותר מעשר דקות.

אבל לא ויתרנו כשראינו שזה הולך למכות.
בכל פעם שילדה ניסתה להפיל מישהו מהחישוק,
או שילדים התחילו לזרוק סלעים אחד על השני כאילו אנחנו חיים בבעל זבוב,
עצרנו את המשחק, או לפחות ניסינו לעצור.

למשל עם משחק שני דגלים, כמו של פעם.
שתי קבוצות, רצים הרבה,
מנסים ביחד לשמור על הדגל שלך וגם לקחת את של היריב.
איזה כיף זה היה, כאילו פעם ראשונה.
רגע בשבילם זה באמת היה פעם ראשונה...


ואחרי כמה דקות הקרבות חזרו.
אז יוני הלביא הארי ועומר חוטב העצים הטריפוליטאי
לקחו אותם נסיעה על טנדר סובארו, כמו חמולה בדווית מהסוג המעורבב

אבל בסוף זה חוזר למכות,
וחוזר לפחד, לחזור הביתה.

ילדים חמודים, חכמים, מצחיקים, מלאי חיים,
כלואים בתוך קופסאות בטון ומסכים באמצע המדבר
כל-כך שמחים לגלות לרגע בית נטוש, ולבוא לשחק יחדיו
פשוט כי מותר ואפשר וכיף להיות ביחד

TEAM אלף THE

הלוואי

לא רוצה להעיר את הוריי....
ישנים הם עכשיו, בחדר הסמוך,
ולכן אסיים לתקתק על המקלדת
עם מילות תפילה

הלוואי
וכל אהוביי ואוהביי יהיו איתי לנצח
שלא ארגיש לבד ולא אירא
כי הינך עמדי
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב היא תרימני תמלא ליבי בהשראה
תמלא ליבי באהבה

אם נרצה...


     

ללכת עם הלב

אחרי הפוסט הקודם,
ובעקבות תגובות אוהדות ומודאגות,
אני רוצה להמשיך עם פוסט מעודד לרגל שנת 2015 הבאה עלינו לטובה.


קול האמת

ואתחיל עם נושא השחיתויות שצצות אצלנו כפטריות אחרי הגשם.
לכאורה זה לא חדש.
כבר ידוע מראש - כולם מושחתים.
אז למה אנחנו ממשיכים לעשות מה שהם אומרים? לשחק את המשחק שהם משחקים? משלמים להם מיסים? מפקידים בידיהם את ילדינו? מצפים שהם יביאו שלום בזמן שסוחרי הנשק יוצאי הצבא נהיים יותר ויותר שמנים?

ואיך בכלל אנחנו יודעים שכל השחיתויות האלו הן אמיתיות? איך יודעים מה אמיתי? ומי נגד מי?

אחד הדברים שאני עושה כדי לקבל תמונה יותר ברורה זה לשמוע קולות אחרים.
קולות של אנשים שאני לא בהכרח מסכים או מזדהה איתם. מתנחלים, ערבים, חרדים, בנקאים, חיילים, נשים. לכל אחד יש את האחר שלו. טוב לשמוע קולות אחרים. פה מימין יש רשימה של חברים ברשת, אתם מוזמנים להציץ בהם ובמה שיש להם להגיד.

בינתיים במקום לנסות להגיד מה האמת מבחינתי, אני מציע לצפות ולקרוא כמה סיכומים של השנה החולפת, שאולי לא שמתם לב אליהם: גרינפיס, אקטיבסטילס, אמנסטי, צדק חברתי, החזית לשחרור בעלי חיים, והעזר כנגדם - עולם הפרסום.

אני מקווה שנזכור השנה שהשחיתויות האלה לא הולכות להעלם הן רק הולכות להחמיר, כי מי שהולך נגד הזרם עלול לחטוף או להישאר בלי כלום, והפחד יניע עוד ועוד אנשים להכנס למשחק ה"תעלים עין" או שתישאר בצד, כמו שהיה בזמן השואה, שלמעשה עדיין קיימת, רק שהיא לא בהכרח רק של יהודים , היא מופנית כלפי אחרים אחרים - פלסטינים, בעלי-חיים, אריתראים ושאר מסכנים.

אז בפעם הבאה שאנחנו מקבלים טלפון מהבנק, או צו מהממשלה, או פנייה מההוצאה לפועל, או מקבלים הצעה למשרה, חשוב לזכור ולבדוק עבור מי ועבור מה אנחנו פועלים, והאם כדאי לנו לציית או להסכים בשתיקה או אולי לבדוק אם יש חלופה.

לפעמים יש הרבה חלופות. איך נדע באיזה חלופה לבחור?


לבחור בחירה שלמה

אחד הדברים ששמתי לבי אליו באורח החיים הנוודי,
הוא שהחופש עשוי ליצור בלבול.
כל האפשרויות פתוחות, וקשה לדעת במה לבחור.
העדר המסגרת מכריח אותנו לבחור כל יום מחדש,
ולהיזכר מה רצינו אתמול, ולמה בכלל התחלנו ללכת בדרך שהלכנו
ולאן ניסינו להגיע,
אפילו כשאנחנו עדיין לא שם,
והאופק קצת מטושטש ויש יום מעונן.


     


אז מה עושים עם הבלבול הזה?
איך ממשיכים בדרך גם כשהכל נראה לא ברור, כשאין וודאות?

אני משתדל להיזכר במטרה הגדולה -
חופש אמיתי ושלום עלי אדמות.

נראה גדול, ורחוק? מעולה, זה אומר שיש זמן ואפשר להיות רגועים.
אנחנו בדרך.

ומה בכל זאת? לאן לפנות? מה להחליט? מה לעשות?
אני משתדל לחזור אל המצפן,
 זה שמרוב ששכחנו שהוא קיים התחלנו להמציא כל מיני חוקים ומסגרות ואילוצים.
אני כמובן מדבר על הלב.
הלב היודע, הלב הנבון.

בספר "סיפור שאינו נגמר",
 שקראתי השנה לראשונה יחד עם אהובתי טליה
(ממליץ בחום לקרוא סיפורים ביחד עם אנשים אהובים, זה מחבר ומקרב)
הופיע הסמל של אורין - שני נחשים שאוכלים זה את זנבו של זה,
וביניהם מופיע הכיתוב:
"עשה מה שלבך חפץ".

כריכת הספר "הסיפור שאינו נגמר" בעברית

וכך בכל פעם שאני תוהה מה יהיה, והאם אני בדרך הנכונה או סתם תועה,
ומה יהיה עם הפנסיה, ואיך נשיג דירה, או נגדל ילדים,
ומה יהיה עם דעאש והפלסטינים והפשיסטים והטילים,
אני נזכר במשפט - "עשה מה שלבך חפץ".


העידן שלנו

העידן שלנו הוא עידן מיוחד וייחודי.
עידן של אינטרנט וקישוריות טרנס-עולמית
ויחד עם זאת עידן של רבים יותר ויותר שחיים מלחמת השרדות.
עידן של שפע שיוצר עוד מחסור.
עידן של מודרנה ושל רצון לחזור,
לחיים של פעם, לשקט לשלווה
ועם זאת רצון להתחדש ולהתרגש בתלת מימד בלחיצת כפתור.

העידן שלנו הוא עידן מהפכני,
ואנחנו נמצאים בתחילתה של המהפכה (תלוי ממתי מחשיבים)
וכל מה שנעשה שהוא אנושי ולא אנוכי,
כל מה שהוא מותר במקום אסור
כל מה שהוא משחרר שליטה על אחרים
כל דבר כזה יכול להיות מעשה גבורה, מעשה של אהבה.

בעידן שבו מסממים ילדים כי הם לא יושבים ומקשיבים,
לתת לילד לרוץ חופשי זה מעשה מהפכני.

בעידן שבו ללכת ברחוב בלילה זה דבר מפחיד,
אז אפשר ללכת בלילה ברחוב ולהרגיש אמיץ.

בעידן שבו יותר ויותר אנשים דבוקים למסכים,
לצאת מהמסכים ולפגוש אנשים זה דבר אנושי.

בעידן שבו כולם רודפים אחרי כסף ואחרי "בטחון כלכלי",
להאמין בתלות ההדדית שלנו, ולתת אמון באחרים זה דבר חתרני.

אני רואה מסביבי את כולם הולכים בתלם במידה כזו או אחרת,
אוכלים בשר, צורכים שטויות, משקיעים בבתים, ומצייתים לפחד,
ואני ממשיך ללכת בדרכי למרות הכל.

אבל אני רואה גם את השינוי שמתחולל סביבי:
את השיח הצמחוני-טבעוני שמתחיל לחלחל,
את השיח הבטחוני-לאומני שמתחיל להתערער,
ויותר ויותר אנשים שיוצאים לנדוד,
שהולכים אחרי ליבם,
שמוכנים לפגוש את האחר.

הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד ניפול ועוד נקום.

ברכות ואיחולים לשנת 2015

ושתתעצם הזוגיות ותצמח ותתרחב, ושאהיה חלק מקהילה אוהבת ותומכת,
שאפגוש חברים חדשים, ואחזק קשרים עם חברים ישנים,
שאזכה לראות תהפוכות ומרידות במוסכמות ובמוסדות החברתיים,
שאראה ילדים גדלים שמחים, ומבוגרים שמהם לומדים,
שאתפתח ואלמד עוד מלא דברים חדשים,

שאשתפר בערבית ואוכל לשוחח עם אחינו הפלסטינים,
שאסיים לקרוא לראשונה את התורה, בלי מתווכים, ואולי אעבור לנביאים,
שאתנסה בעוד חוויות רוחניות, מיניות, פסיכדליות,
ושאראה מסביבי עוד ועוד אנשים מתעוררים לחיים.

או במילים אחרות -
שנעשה מה שליבנו חפץ

אם נרצה...

ולסיום תוכנית של סטודנטיות ממכללת ספיר שרואיינתי אליה
שבודקת כיצד מושג ה"עבודה" משתנה יחד עם המציאות והסביבה.
אני מופיע בחלק האחרון של התוכנית, אבל כולה מעניינת מאוד לדעתי

       

הסיפור על יריד במסלול ועל חלום על שלום

הנהג ישב עם אוזניות באוזניו והאזין למוזיקה על מדרגות האוטובוס שלו.
בחור צעיר ומזוקן ובחורה צעירה לבושה במכנס וחולצה ירוקים, וכובע שעליו מודבק ג'וק מפלסטיק,
פנו אליו ושאלו - אתה יודע מהיכן יוצא קו 378 לאופקים?
הוא הוריד את אזניותיו ואמר - כן זה שם. אני הנהג, עוד כמה דקות יוצאים.
הם ישבו בתחנה וחיכו, ואז הגיעה חברה שלהם. היא היתה לבושה גם בחולצה ומכנסיים ירוקים,
וכתוספת היתה לה חצאית חומה ונוצה בשערה.
הם התחבקו לשלום. מה את? אני צפרדע. ומה את? אני עץ. ומה אתה? אני חציל חיוור ענה הצעיר המזוקן.
האוטובוס הגיע. הם העלו את האופנים שלהם לתא המטען ונסעו.
בדרך הם דיברו על חוויות מבתי מעצר, על הפגנות וחגיגות, על זוגיות ומיניות, וגם הקריאו מהסיפור שאינו נגמר:


לפתע הבזיקה מחשבה במוחו של בסטיאן.
הוא ידע שהוא כרגע נמצא בתוך הסיפור שאינו נגמר. 
ולכן יש מישהו שיקרא יום אחד את הספר. 
אם הוא רוצה שידעו על מעלליו, כל שעליו לעשות הוא ליצור את סיפורו שלו.
הוא הלך אל גבעת החול בצבע אש אדום ומילא ידיו מלוא החופן חול,
ואחר כך צעד אל הגבעה הסמוכה בצבע כחול ים. 
הוא פיזר את החול האדום על גבי החול הכחול:
  ב ב ב  
ראשי התיבות של שמו: בסטיאן בלתאזאר בוקס.
כעת כל מי שיקרא בספר ידע שהוא היה שם, במדבר הצבעים של גואב.
ידע שהוא פגש את המוות הססגוני בדמות אריה ענק מחליף צבעים.
אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.



הם הגיעו לאופקים ועלו על אופניהם ויצאו לעבר מושב מסלול כדי להשתתף ביריד המקומי,
בהשתתפות חבריהם הקרקסנים, ואנשי אדמאמא שעזרו לארגן את היריד.
החום היה כבד, והם השתוקקו לקולה קרה. אך הצרכניה היתה סגורה.
אז הם ישבו בתוך המגלשה בגן השעשועים, ונהנהו מהבריזה שזרמה דרכה.
בין לבין הם שיחקו בפריזבי, הלכו על חבל, ותלו שלטים שמעודדים שיתוף והמעטה בצריכה.

היריד לאט לאט התהווה. בעלי עסקים מקומיים הגיעו למכור מרכולתם, מעט דברים תוצרת עצמית,
והרבה דברים שיובאו מסין או נקנו ונמכרים כיד שנייה.
היו גם הרבה מאכלים מקומיים - פריקסה, וברקי, ואפילו סושי מקומי.
היה גם מגדל נחשים עם תוכי, ולהקות נוער בוסריות, ומתחם טיפולים.
בעיקר היתה המולה גדולה, אנשים שנדהמים מכל השפע ולא יודעים להיכן ללכת,
ומה לעשות עם הסמארטפון, ואיזה דברים לקנות.
הפרעת קשב מקומית, ששיבשה לאנשים וגם לצעיר המזוקן את המערכות.

היריד המקומי - לחצו על התמונה להגדלה

הם שוחחו עם עלם צעיר שסיים שנת שירות בקק"ל, וכעת היה לפני גיוס לצה"ל
הוא ידע שהוא הולך להיות קצין שלישות במשך ארבע שנים,
הוא לא ידע בדיוק למה, חשב שאין לו ברירה, 
הוא ידע שהוא רוצה לתרום, וגם הבין שכנראה שזו לא הדרך הכי טובה,
אבל מה כבר אפשר לעשות, חייבים לעשות צבא.
החציל והצפרדע איחלו לו הצלחה, ושילך אחרי ליבו, וימצא את התשובה.
הערב הגיע, וההמולה דעכה. נותרו רק חברים מהיריד האנושי הנודד,
לשוחח על העתיד, על מחר, על בכלל, לפני שיתפזרו כל אחד לדרכו,
וכך נשארו לישון, חציל חיוור, צפרדע ועץ, בין המגלשות על המשטח הרך,
ואיתם כלבה לבנה שנבחה על מכוניות, 
ושמרה עליהם מפניהן, אבל לא מפני נמלים ויתושות.

למחרת הם המשיכו לדרכם, בנדודים בין מוסדות חשוכים לפארקים ציבוריים,
בנסיון לשנות את העולם, לשנות את עצמם, לקבל את הבלתי מושלם.
הם פגשו ילדות בדואיות, ורווקה בת 32 מאופקים, ואמהות לחמישה ילדים
שנאבקות לקבל בית עם יותר מ-3 חדרים, ונהגי אוטובוס חביבים.
לכל אחד את הסיפור שלו, והכל חלק מאותו סיפור, 
שיתכן שמישהו יקרא, ויתכן ואיש לעולם לא ידע.

אבל זה הוא סיפור שימשיך להיות מסופר בפעם אחרת....


וכעת למבזק החדשות,
(שגם הן בעצם סיפורים, כאלה שמתיימרים להיות מאוד נכונים ורציניים):

אתמול גורשו בעזרת כמה מאות שוטרים כמה משפחות מגבעת עמל,
שכונת עוני שנמצאת מתחת לכמה גורדי שחקים, והאנשים העשירים רוצים לבנות שם עוד בניינים.

בעוד שלושה ימים, ב-21.9, הוא יום השוויון בין יום ולילה,
מתקיים יום השלום הבינלאומי. במהלכו ולקראתו מתקיימים כמה אירועים:

• בניו-יורק ובכמה מאות ערים ברחבי העולם מתקיים מצעד האקלים. גם בארץ יתקיים מצעד שמבקש להפנות תשומת לב לשינויי האקלים, ולהתחיל לפעול כדי לנסות ולשנות את הכיוון שאליו אנו הולכים,לפני שיהיה מאוחר מדי.
• בהקשר לשינויי אקלים ופגיעה בסביבה, אי אפשר להתעלם יותר מכך שהתעשייה שמצליחה לחרב את הסביבה בצורה הכי יעילה זו תעשיית המזון מן החי. וכמובן שמעבר לכך התעשייה הזו היא משחטת המוסריות הגדולה ביותר של המין האנושי, כי לא יתכן רצון אמיתי לשלום כל עוד ממשיכים לשעבד, להרוג, לאנוס, ולהתעלל ביצורים חלשים מאיתנו רק כדי לספק תאוות בצע ובשרים. לכן ביום שבת הקרוב מתקיים מצעד בעלי החיים.
• אי אפשר להתייחס לבעלי חיים, בלי להתייחס לאחינו בני האדם. המאבק למען זכויות אדם בישראל ממשיך, בקריאה לאפשר לפלסטינים, לפליטים אפריקאים, ולכל מי שחי בישראל, חופש תנועה ואת הזכות למשפט הוגן. כי אין שלום בלי צדק. (זה לא אירוע, אבל חשוב לספר).
• ומי שרוצה לרקוד למען השלום, כי גם זה חשוב, מוזמן לפסטיבל ה- earthdance, שמתקיים זו השנה השלישית. גם השנה הוא יתקיים בקדיתא. שלושה ימים של מוזיקה, סדנאות, ריקוד ויצירה למען שלום ואהבה.

שלא נפסיק לחלום,
ונשאף להגיע לשלום
שלום אמיתי שמאפשר חופש ושמחה
עבור כל אדם וכל יצירי הבריאה.

איזה סיפור אנחנו רוצים ליצור?
מה אנחנו רוצים שנכדינו יקראו עלינו?
את כל משאלותינו אנחנו יכולים להגשים
את הסיפור שלנו אנו כותבים

זה אינו סיפור שיסופר בפעם אחרת,
זה הסיפור של מה שקורה עכשיו...

אם נרצה...

הלא כלום

הרגשתי צורך לכתוב ולא ידעתי על מה,
אז החלטתי פשוט לעשות את המעשה המתבקש ולספר לכם מה עובר עלי.
השבוע הרגשתי הרגשה עזה של לא כלום.
ממש כך. לא כלום אחד גדול.

 גם מבחינת עשייה השבוע הזה היה יחסית רגוע. בכל יום מעט פעילות. התכוננות לאירועים משמחים של חברים, מעט מפגש עם חברים ישנים, כמה פגישות לגבי הפעילות בזמן הקרוב, מכתבים לאנשי שלום ישראלים ופלסטינים, סרט, ים, בריכה, אימון פרקור, וביניהם- הרבה לא כלום.

אני אוהב שקט. אני גם אוהב בלגן. אבל אני יותר אדם של שקט.
אבל יש שקט ויש אדישות או חוסר תחושה. באנגלית זה נקרא numbness.
מכירים את השיר של פינק פלויד - comfortubly numb ? בכל מקרה, הנה הוא  (לא לבעלי קיבה רגישה) -

                            


הצפייה בקליפ הזכירה לי את תקופת השירות הצבאי, את הדיכאון והריקנות ששריתי בהם כל יום.
כי ככה זה כשאתה עושה משהו כי "אתה חייב" ולא כי "אתה רוצה".
עכשיו המצב הפוך לגמרי. אני חופשי לגמרי. אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה.
יש לי מחויבות. מחויבות למשפחה ולחברים, לשלום ולמהפכה. אבל זו מחויבות מבחירה.
למעשה גם המחויבות לצבא היתה מבחירה, אבל באותו זמן לא בדיוק ראיתי את זה ככה.

אז אני ממש לא בדכאון, אבל כן יש תחושה של ריקנות.
חוסר מוטיבציה, חוסר התרגשות.
אני זקוק להתחדשות, אני זקוק לדמיון, אני זקוק להשראה.

גם אם הכול יישלל ממני
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב הוא ירימני
ימלא לבי בהשראה
מן הכאב הוא ירימני
ימלא לבי באהבה