העבודה כאומנות

הפוסט הוא תרגום של פרק מתוך ספרו של צ'ארלס אייזנשטיין - The ascent of humainty :

מהי עבודה בימינו?

העבודה היא חלק מרכזי של החיים המודרניים.

כשאנחנו שואלים מישהו, "מה אתה עושה? " אנחנו בדרך כלל מתכוונים  "מה העבודה שלך", ועל ידי כך אנו מתכוונים, "מה אתה עושה בשביל כסף?". ועבודה, המילה עצמה, קשורה בקונוטציה עם עבודת הכרח, שעמום,  הקרבה, ושגרה. שחיקה יומיומית. תכונות אלו אופייניות למכונית. ואין זה פלא , משום שאנו שקועים בתרבות של מכונות, ולכן אנחנו רואים את העבודה כמשהו מכני, כניגוד לפנאי ולכיף.

מותה של ההשקפה המכאנית של העולם, וקיצה של "תרבות המכונה", מחזיקה בחובה הבטחה.  לא לביטול של העבודה , אלא לשינוי המשמעות שלה .

עובד בעידן פוסט מכונה, בכלכלה משקמת (restorative economy), יהיה בעל מאפיינים שונים מאשר העובד המסורתי בעידן המכונה.  שינוי זה עתיד ללכת מעבר לתוכן ואופי העבודה עצמה ועשוי לחולל מהפכה באופן ההתייחסות ל"תעסוקה". עבודה ופנאי, עבודה וחיים, יהפכו לאחד .

כשלון המכונה בשחרור האדם

במשך כמה מאות שנים , מכונות כבר מחליפות בני אדם במשימות חוזרות ומייגעות. אך באופן פרדוקסלי, רוב העיסוקים האנושיים עדיין משעממים ושיגרתיים. זאת משום שאפילו כשמכונות השתלטו על יותר ויותר פונקציות, פונקציות חדשות נולדו מתוך "תרבות המכונה". בני האדם - שהינם חלק מהמכונה לא פחות מחלקיה הדוממים -  חייבים למלא את הדרישה שלה ולעמוד בסטנדרט של המכונה. המאמץ כדי לחסל את העבודה האנושית והורשת העבודה למכונה, דורש יותר עבודה ממה שהוא מבטל, כי המאמץ לסיים את העבודה רק מעצים את  המתודולוגיה של המכונה.

לכן במקום לנסות "לחסל" את העבודה האנושית, אפשר לתת לה משמעות שונה. ההתעלות מעבר לעבודה מגיעה בצורה שונה ממה שהעתידנים של המאתיים שנים האחרונות חזו. העבודה האנושית לא תוחלף על ידי מכונות, במקום זאת החברה העתידית תדרוש פחות ופחות מהעבודות שכיום הן "הכרחיות". 

הפנמה של עלויות 'נעלמות'

אחת התוצאות של מגמות כלכליות  וטכנולוגיות נוכחיות כמו מטבעות מקומיים וטכנולוגיות ירוקות תהיה ירידה בהיקף הייצור בתעשיות רבות. כיום, רבים מתהליכי הייצור ההמוניים הם יעילים יותר מאשר ייצור ביתי או קטן רק משום שהם מחצינים עלויות (כלומר לא מודדים את הזיהום והניצול שהם מגלמים בתוכם). חקלאות היא דוגמא מעולה. החקלאות התעשייתית היא יעילה יותר במונחים של שעות עבודה לתוצרת, אבל הרבה פחות יעילה במונחים של שימוש באנרגיה או ייצור ללא זיהום, מחקלאות אורגנית. כאשר העלויות של שימוש באנרגיה ויצירת זיהום יקבלו ביטוי באופן מדידת יעילות שיטת הייצור (הפנמת עלויות חיצוניות) , רבות משיטות הייצור התעשייתיות יפנו מקומן לשיטות ידניות ועתירות עבודה. בתחומים רבים, הייצור ההמוני יהפוך למיושן, ויחד עימו האבטיפוס של פס הייצור, שבו העבודה היא שגרתית, חוזרת על עצמה ,ומקוטעת , ולכן דורשת מיומנות קטנה, מגע אישי קטן, ושכבות רבות של ניהול היררכי.

מאפיינים אלה עומדים בניגוד לעבודה של תיקון תחזוק ושיקום, שנזנחו בעידן התעשייתי-צרכני. עבודת התיקון  היא מקומית, בקנה מידה קטן, מיומנת, אישית, ומוחשית בתוצאותיה. ההיגיון הכלכלי שהיום עושה את זה יותר זול לקנות מערכת שמע חדשה ולא לתקן את הישנה יתהפך כאשר חומרי גלם יימכרו במחיר העלויות האמיתיות שלהם, וכאשר מעצבים יחלו לתכנן מוצרים כך שיהיו עמידים וקלים לתיקון. התוצאה תהיה יותר עתירת עבודה (תיקונים דורשים עבודה משמעותית ), אבל אופי העבודה יהיה שונה בהרבה , וכך גם המודל הכלכלי שלפיו החברה מתנהלת.

האם יגיע סוף לעידן פס הייצור?

שינוי בשיטת הניהול וההנדסה

תנופה נוספת לקראת סופה של המערכת התעשייתית, היא המורכבות הגדלה והולכת של תהליכי הנדסה ומנהל עסקים, שמורכבותה הופכת אותה לבלתי נשלטת באמצעות מערכת היררכית ריכוזית. כבר כיום ניתן להבחין בהשטחה של היררכיות ארגוניות. זה לא איזה שיגעון אופנתי חדש עסקי אלא הכרח מעשי, תוצאה של ההתמוטטות של תהליכי הייצור תחת המשקל של מעמד הניהול שלהם.

יותר ויותר מהתהליכים המורכבים של היום הם לא מתאימים לשיטה ההנדסית של חלוקה ובקרה, שבה הבעיות מחולקות לתת-בעיות, ותת-מחלקות, וכל מחלקה מטפלת בבעיה שונה. שיטה זו משקפת את ההירכיה העסקית המסורתית.  גם בהנדסה וגם בעסקים, הגישה הישנה לפתרון בעיות, ול"שליטה" בתהליך הייצור, כבר לא ממש עובדת.

בכל מכונה , בין אם היא עשויה מחלקים אנושיים או דוממים, המורכבות של יחסים בין חלקים גדלה אקספוננציאלית עם גדילת מספר החלקים. כיום, מהירות ריבוי המשתנים  יצא מכלל שליטה, ובשלב מסוים פתרונות ההפשטה המכניים המסורתיים חייבים להיכנע לפתרונות שגדלים באופן אורגני, לא מהונדסים.

תהליכי שיתוף מידע כמנוע לשינוי כלכלי חברתי

זה כבר קורה בתחומים רבים כגון תכנון מעגלים חשמליים, שבו אלגוריתמים אבולוציוניים מחפשים פתרונות שאינם נגישים בשיטות החשיבה האנליטיות. הנדסת תוכנה היא דוגמא נוספת שבו המורכבות של המוצר נוגדת ניהול היררכי; יותר ויותר, פתרונות נוצרים מלמטה למעלה, על ידי לגיונות של מתכנתים עצמאיים.

הוגים כמו מישל באוונס  מבקשים להכליל את מהפכת שיתוף המידע (P2P)  כמודל חדש של ארגון כלכלי, חברתי ופוליטי. רשתות טכנולוגיות של קוד פתוח הן בעלות דמיון מפתיע לכלכלות מתנה של ימי קדם, כמו גם בעלות מאפיינים של כלכלה מבוססת השתתפות. מעמד בקהילה מבוססת השתתפות מגיע מכמה הפרט תורם , לא מבעלות על הון.

בכלכלה כזו המשאבים בדרך כלל משותפים ומתחלפים, לא נצברים, והחליפין של סחורות מתרחש על בסיס מתנה. רשתות אלו יוצרות למשל מודל חדש של עיתונות (הבלוגוספירה) שמסוגל לערוך, לסנן, ולארגן את הכמויות העצומות של המידע ביעילות רבה יותר מארגוני חדשות מסורתיים. מבנים אחרים עם אלמנטי  P2P כוללים את ויקיפדיה ואת המודלים שגדלו בסביבה של ענקי האינטרנט -Amazon  eBay,Google,  - כל אחד מהם צבר רווח על ידי מתן מידע בחינם. לעומתם,ספקי המידע שדבקו במודל העסקי של צבירה ומכירה של כמויות עצומות של מידע נפלו על שולי הדרך (האנציקלופדיה בריטניקה היא דוגמא). אחרים בתעשיות המוזיקה, הקולנוע, והתוכנה עדיין נאבקים לשווא כדי לשמור על מודל של מידע כשווה לרכוש .

רחוק יותר בשוליים, כלכלת צל ענק משגשגת כי היא אפילו באופן יותר מפורש מבוססת על מתנות. האנשים שמשתתפים ברשתות שיתוף הקבצים עושים זאת באופן מלא, ברוח המתנה. כאשר המשתמשים שמים את אוסף המוזיקה או התוכנה שלהם נגישים לרשת לכל מי שחפץ להוריד. בחלק מקהילות שיתוף מידע כאלה זה נחשב מוקצה לדרוש כסף עבור מידע.

עבור מה אנו עובדים ומה יחסינו עם חפצים?

הרעיון שאנו מרוויחים כאשר אנו נותנים או חולקים הוא חלק משינוי גדול יותר באופי העבודה. במקום לעבוד בשביל כסף, כסף הופך להיות תופעת לוואי של עשיית עבודה טובה . כאשר אנו לא עוד עבדים לכסף, העבודה תשרת מטרות אחרות : יופי, עזרה, כיף, או ביטוי עצמי. העובד, במילים אחרות, הופך להיות אמן.

רעיון הנתינה, והעובד כאומן, הוא חלק מרעיון של כלכלה משקמת. כלכלה שבה עשיית כסף אינה מנוגדת לשיקום החברה והסביבה, אלא מקבילה להן. 

כלכלה כזו גוררת יחס שונה גם לחומרים ולמשאבים שבהם אנו משתמשים.  ההפנמה של עלויות חיצוניות (עלויות הזיהום והניצול שהתעשייה מתעלמת מהם כיום), ערמות הפלסטיק שכיום מחולקות לנו בחינם, יהפכו להיות הרבה יותר יקרות, עד כדי כך שכבר לא תהיינה ערמות של זבל פלסטי. מוצרי צריכה באופן כללי לא יהיו כל-כך זולים יותר, והכוונה ב"זול" היא גם במחיר שאנו נותנים למוצר, וגם בזילות שאנו עושים לחפצים – זילות של השתמש וזרוק. עושר חומרי אמיתי יהיה לחיות עם חפצים שהם יקרים, כי נעשו בכשרון, תשומת לב וטיפול.

האם אפשר לדמיין חברה שבה הכישרונות והמתנות של כל אדם באים לידי ביטוי באופן מלא בעבודתם, ולא מדוכאים בשם האינטרסים של חיי מכונה? האם אפשר לדמיין בית שבו כל מכשיר, בגד, ורהיט תוכננו בחוכמה, ולכן עשויים היטב,  אלגנטיים, שילוב של יופי ויעילות, כך שאף אחד לא היה מתגעגע לדברים שקונים בזול רק כדי לזרוק תוך זמן קצר?

חיים כאלו יהיו מלאים בשפע של אובייקטים עשויים להפליא, כי בכלכלה משקמת כל אחד מאיתנו יוכל להיות בעל מלאכה, המבטא את כשרונו המלא בעבודה שלו, ולא להדחיק אותם הצידה ולזנוח אותם רק כדי לשמור על משרה מכניסה ומשעממת. חלק מהתהליך יהיה תחייה דרמטית של עבודות יד מסורתיות, משום ש "משאבי טבע" ייחשבו כל כך בעלי ערך, כך שיתבקש שכל חומר גלם יקבל את איכות העבודה הטובה ביותר. איכות זו מגיעה מעבודה פרטנית ידנית ולא מייצור תעשייתי. אבל גם בתחום ההיי-טק מספר פונקציות העבודה בעלות התמחות צרה יהיה הרבה פחות ממה שהיא היום, וגם עובד בתחום זה יראה  את עצמו אמן.

דוד, אומן תיקון אופניים
עושה עבודתו באהבה

עבודת אמנות היא עבודה ללא עבדות

וכך הכלכלה המשקמת תהרוס חלק מהדואליזם הבסיסי של התרבות שלנו : עבודה לעומת אמנות, עבודה לעומת פנאי, יעילות לעומת יופי. המושגים האלו כבר לא יהיו נפרדים או מנוגדים. כאשר זה יקרה, אז האידאל הנאצל שליבנו חולם עליו - של אוטופיה טכנולוגית - יבוא לידי ביטוי: לא בהעלמות של עבודה, אלא במימוש הטבע האמיתי שלה.

כאשר עבודה מוצגת מנקודת המבט של תרבות המכונה, אז אין כל מנוס מהיותה צרה ומדכאת. זו הסיבה שהחולמים על טכנוטופיה דמיינו את האדם כמלך שמפסיק לעבוד והמכונות ממלאות את כל צרכיו. הדעה הקדומה שלהם על עבודה, כמשהו מדכא, כפי שהיתה קיימת מאז תחילת העידן התעשייתי,  אינו מאפשר לדמיין משהו חוץ מאשר שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו. אבל השאיפה לאחד עבודה ואמנות, לרפא את הפיצול בין עבודה ושאר חיים, היא שאיפה רדיקלית הרבה יותר מאשר להפסיק לעבוד .

זוהי פגיעה בכבודנו להתקיים מתוצרת של מישהו שעושה עבודה משפילה רק על מנת לשרוד. עבודה שנעשתה מתוך הכרח או כפייה היא עבדות. לאדם עשיר באמת אין צורך בתוצרים של עבדות. האם אנחנו יכולים לדמיין חיים שבהם החפצים שלנו נעשו כולם על ידי אנשים בריאים ושמחים ?

צרכנות יתר מעודדת עבדות מודרנית

מאז החברות השוויוניות של התקופה הפליאוליתית, האנושות התפתחה לתרבויות גדולות חקלאיות שבהן העשירים היו בעלי עבדים. בעידן המכונה, עבדות גלויה נעלמה, רק כדי להיות מוחלפת עם מערכת שבה כמעט כולם מבצעים עבודה משפילה מתוך חרדת הישרדות. הרעיון של "תעשו את זה או שתרעבו! " הוא בהחלט עבדות .

ההבטחה הגדולה של טכנולוגיית המכונות -  כל אדם הוא מלך! כל אחד הוא אל! – יצרה במקום זאת את היפוכה. כל אדם הוא עבד. אנחנו עבדים ללא בעלים אנושיים, אלא של שיטה, כורעים תחת עולו של כסף. אבל עכשיו, עם סוף עידן שליטת המכונות , אנו רואים את האפשרות של חזרה לשוויון יחסי, שבו הכלכלה היא זרימה של מתנות מתוך תפיסה של שפע.

אם עדיין יהיו יועצי קריירה בעידן שמתואר כאן, הם יעזרו לנו לענות על השאלות: " איזה מכשרונות היצירה שלי אני הכי אוהב?", "באיזו מהאמנויות הייתי רוצה להתאמן?". לא עוד עבודה ואמנות כניגודים אלא אותו הדבר .

רוח וחומר

הפגישה המחודשת של עבודה ואמנות מלווה בסוג חדש של חומרנות. יש התעלות והנאה בטיפול טוב בחפצים שלנו. 

לפני הימים של שפע חומרי והמבול של דברים זולים, אנשים עשו בדיוק את זה. בשנות השלושים,  אנשים אצרו בביתם את כלי העבודה שלהם, חפצי פנאי שונים, וצעצועים של הילדים, ואלו קיבלו את הטיפול הדרוש כדי להחזיק ולתפקד כל החיים, ואפילו דורות. 

כיום, למה לטרוח? למה לבזבז זמן ומאמץ כזה על משהו זול? אחד חדש עולה רק עשרים דולרים. לתקן טלוויזיה, בגד, רהיט, הפך להיות לא יעיל מבחינה כלכלית . מנקודת מבט אחת זה נראה כסוג של נוחות, מפני שאנו משתחררים מהנטל של הצורך לטפל בדברים שלנו. אבל מנקודת מבט אחרת זו תופעת לוואי של עבדות. למעשה בגלל אילוצים כלכליים והעובדה שזמננו נקנה בעבור מעט כסף אנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו את הפנאי וההנאה לטפל בדברים שלנו. המבול של הכל בזול חוסך לנו זמן אבל גם מוזיל את החיים שלנו. כעת, על ידי היפוך של המרת החיים לכסף, הכלכלה המשקמת תשחרר אותנו שוב לאהוב את הדברים שלנו, ואנו נספק לעצמנו חפצים ששווה לאהוב.

אין כאן הצעה לניתוק מהעולם החומרי, או רוחניות מזויפת של התעלות מעבר לעולם בשר ודם למען איזו נשמה קרטזיאנית  נפרדת. להפך, אני רואה עתיד שבו אנחנו אוהבים את הנכסים החומריים שלנו לא פחות, אלא יותר. כל-כך אוהבים אותם שיהיה לנו אכפת מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. אני רואה עתיד שבו אנו רואים את החיים בעולם החומרי כהזדמנות להשתתף ביצירה מתמשכת של יופי.

יותר מאשר רק תוצאה של המערכת הכלכלית שלנו, הזילות של החיים מודרניים היא השתקפות של הפיחות בערכו של החומר שנעשה באמצעות ההפשטה הקרטזיאנית של הפרדת הרוח מן החומר. למי אכפת מהעולם החומרי, כאשר היא נפרדת מהאני הרוחני שלנו?

להיות מאוהבים בעולם

קריסתו של עולם המכונה תאחד אותנו מחדש עם העולם, ואנו שוב נחזור להיות מאוהבים בו. להיות מאוהב זה למוסס גבולות, להרחיב את עצמך כך שתוכל לכלול את האחר. זה כבר קורה. האם שמת לב ? בזה אחר זה,אנו דוחים את סדר העדיפויות של החברה המודרנית שלנו כדי להתאהב שוב עם חיים. זה הטבע האמיתי שלנו, שאותו אנו יכולים להכחיש רק בעזרת מאמץ הולך וגובר. זה הטבע שלנו, לאהוב את החיים בשני המובנים של המילה : החיים הביולוגיים וחיינו האישיים. לאהוב את העולם ולאהוב את הזמן שאנו בו.

למדנו לפחוד ולדחות את  שניהם – את העולם ואת הזמן שלנו בו.  זה נגרם כתוצאה מתפיסה שעושה הפחתה של העולם החי למשאבים - דברים, כסף ,וההפחתה של הזמן לשעות ממוסחרות, מקומות עבודה, והנחיצות העגומה של פרנסה. החדשות הטובות הן שכאשר אנו משחררים את ההפרדה של עבודה ואמנות, של פרנסה ופנאי, ובוחרים להתאהב שוב בחיים, אז מה שאנו עושים עבור העולם יהיה גם עבור עצמנו. אנחנו לא נקבל פחות מחיים שמוקדשים בלהט ליצירת חפצים יפים, מוסיקה יפה, רעיונות יפים.

 "האם אתה ואני מסוגלים להבין ולדמיין, אפילו לרגע, באיזה להט הנינים שלנו אהבו להיות בחיים? ושהאהבה הזו לא היתה מצב רוח חולף, אלא כוח שלא נגמר, ששרר בכל שניה ורגע של השינה והערות שלהם? "

עבודה לא מייגעת

אני לא מכחיש כי ייתכן שתמיד יהיו כלים להדיח, שירותים לנקות, גגות לתקן - משימות שאנו רואים כחסרות דעת , מייגעות, או משעממות, אבל מה לא בסדר עם הפעלת מאמץ גופני על מנת לתחזק חיים? האם עלינו להמציא מכונות לעיסה כדי להציל אותנו מ"העבודה" של לעיסת המזון שלנו? האם המטרה של האנושות היא לנוח לנצח במיטה, מחוברת למכונות שונות המספקות לנו מזון, הנאה, התרגשות וכל זאת ללא המאמץ שלנו? האם זה יהיה המימוש של ההבטחה של המכונה - לא רק עבד שעושה את כל העבודה שלנו עבורנו,  אלא גם חי את חיינו בשבילנו?

מה שעושה את העבודה מייגעת זה ההקרבה של מגוון לטובת יעילות, חזרתיות וסטנדרטיזציה. כאן טמון ההבדל בין חקלאות לגינון: החקלאות בעבר הייתה התגלמות של עבודת פרך; עבודת הגינון לעומת זאת היא כל כך שמחה שאנשים עושים את זה למרות חוסר ההגיון הכלכלי הנוכחי שלה.

גינה קהילתית של שבועת האדמה בלב באר-שבע
חזרה ליופי האמיתי של עבודת האדמה

ככל שחווה חקלאית הופכת דומה יותר למפעל (ופחות לבוסתן או משק כפרי), כך העבודה בה יותר מייגעת ושוללת חיים היא. החקלאות הקונבנציונלית פועלת על פי אותם העקרונות כמו כל מפעל תעשייתי אחר. בגינה לעומת זו, אף אחד לא מבלה שבועות בקטיף כותנה, עגבניות, או ענבים. במשק מעורב קטן אף אחד לא מבלה שבועות, חודשים או שנים בביצוע חוזר של צעד אחד בתהליך של שחיטת תרנגולות.

מה שהופך משימה למעיקה הוא לא התוכן שלה, אלא משך הזמן, המוטיבציה, והמטרה שלה. ניקוי אסלה הוא לא משפיל ובהחלט לא מייגע , לעומת ניקוי מאות שירותים, כל יום, כל היום עבור זרים שאינך מכיר.  אף אחד לא נולד על האדמה הזו כדי לנקות שירותים של אחרים. ואף אחד לא היה נכנע לחיים יגעים כאלו אילו לא היתה כפייה על ידי איום באי הישרדות.

בחברה שבה עבודה היא אמנות והכסף אינו במחסור, אנשים לא יהיו מוכנים למכור את הזמן שלהם, כבודם, או יושרם עבור כסף. לא רק עבודת פס ייצור ועבודת כפיים, אלא כל עבודה שהיא משפילה, או שוללת חיים צריכה להיות מהונדסות להעלם מן הכלכלה. כיום, כמה מפרטי עיצוב תעשייתיים, כוללים גם דרישה כזו ?

העתיד הוא לא לחזור אל העבר ולא נטישה של הטכנולוגיה. העתיד קורא לנו לשנות את המוטיבציה שלנו  ואת העיקרון המארגן של הטכנולוגיה. כאשר הכוחות הפסיכולוגיים והכלכליים המעודדים המרה של חיים לכסף יתהפכו, אז הטכנולוגיה כבר לא תבקש לעשות את ההמרה הזו כמה שיותר מהירה ויעילה. המהנדסים של העתיד יעצבו ויתכננו מתוך ערכים של קיימות, של כבוד, ושל יופי.

 המהנדסים, במילים אחרות, יהיו אמנים, שיוצרים טכנולוגיות עבור עולם של אמנים, בגן העדן עלי האדמה.  הקונפליקט שכל האמנים נתקלים בין יצירה עבור השוק ויצירה עבור הרוח יחדל, כאשר עבודה ואמנות, כסף וקיימות, יהיו מקבילים.

אם נרצה...

      

החיים כמיצג בתנועה

מתוך הקוד לנווד של אתר השיירה:

• השיירה מייצרת תוואי אמנותי שנשאר במקומות שהיא עוברת. על היוצרים לעבוד מתוך שיח רחב עם סביבתם, כדי לאפשר מחשבה על המפגש מבלי להגביל את היצירה, או לפגוע במרחב החברתי.
• הנווד יוצא מארצו ותנועתו היא הארץ המובטחת
• מצרים זה המוכר והמוגן. זה המסלול הקבוע לעבודה, זה הקפה ששותים בבוקר, זה הסגריה אחרי הסקס. זה לא בא לומר שהמוכר הוא רע. הוא מי שאנחנו. אבל הוא גם נהיה מצרים שלנו. וכל אדם צריך לטעום גם מדבר. אנחנו רוצים להציע את היציאה הזו לכל החפץ בכך. את ההצעה הזו אנחנו רוצים לשים בכל מקום, כי אתה לא יכול לדעת מראש איפה נמצאים האנשים שצמאים לצאת מהמוכר שלהם, ששבעו מטעם החול היבש בפיהם. 

לפני כמה שבועות בעודנו מסתובבים בדרום הארץ, קיבלנו הזמנה מאוד מפתיעה - לעלות לירושלים ולקחת חלק באירוע אומנותי של חבורה ירושלמית שנקראת בית ריק. הממממ.... נשמע מעניין. מה זה אומר? מה בדיוק יהיה תפקידנו שם? איך לעזאזל מגיעים לירושלים? אין לנו מושג. בוא נעשה את זה!!

הדרך לירושלים לא היתה קלה, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם. אבל המתיחה הזו של השמרלינג התבררה כמשהו מאוד מיוחד. כל-כך מיוחד שבסוף אפילו המציאו על שם זה משקה:

שמרלינג מתוח עוזר להקלה בעומס

בית ריק מלא באהבה

קבוצת בית ריק היא קבוצה של חברים, רובם יוצרים ואומנים, שלמדו או עדיין לומדים באחד ממרחבי היצירה המרובים שיש בירושלים - הדסה, החזותי, מוסררה, בצלאל, סם שפיגל. רובם מתגוררים בנחלאות, ובתור אומנים החליטו שהיצירה האמנותית האמיתית היא יצירה שאינה מתרחשת בעיקרה בתוך כתלי הממסד, אלא בשוליים, בבתים הנטושים, ברחובות, בגנים. הם התגבשו להם יחדיו סביב מספר פרויקטים שבהם לקחו בתים נטושים והפכו אותם למיצגים פתוחים, שוקקי תרבות וחיים. פעם אחת לקחו מבנה נטוש עם שטח פתוח והפכו אותו לקיבוץ למשך כמה ימים.

הפעם החברים החליטו ליצור פרויקט שהוא נודד - השיירה. 

אחד הדברים שהכי אהבתי בהתנהלות של הפרויקט הזה, הוא שלמרות שיש בו הובלה ולקיחת אחריות, אין אף קבוצה או מישהו שמנהל את העניינים. היו את הגרעין הקשה שהלכו לכל מקום וישנו בכל גן, ולכל אחד מהם היה תפקיד לא מוגדר. 

אלעד היה אחראי קשרי חוץ ותקשורת, הוא זה שגם יצר איתנו קשר. איתמר, נטע ויונתן היו אחראי לוגיסטיקה, הרכבה והתניידות, נועם היה אחראי מטבח לאירועים, טל היתה אחראית עיצוב המרחב, ודנה תיעדה את הכל במצלמתה. לכל אחד היו כמובן עוד מלא עניינים, ועוד המון אנשים לקחו חלק פעיל, וזה מה שהיה יפה - מי שלוקח יותר אחריות ויותר השתתפות, לא בהכרח לוקח יותר קרדיט, אלא להיפך, רק מאפשר לעוד אנשים להיות חלק מהפרויקט הלא-רגיל הזה.

הגרעין הקשה של השיירה בישיבת ספסל בגן השושנים.
מימין: איתמר הפסל, ארני הנווד, נטע הוגה הדעות, אלעד מבקר התרבות.

המעבר אל העיר 

המעבר אל העיר הביא איתו כמה שינויים מבחינתנו. בעיר יש הרבה יותר 'דברים' -

הרבה יותר אנשים, הרבה יותר רכבים, הרבה יותר כלים חד-פעמיים, הרבה יותר גירויים, הרבה יותר דתיים, הרבה יותר טוסיקים, הרבה יותר גנים, הרבה יותר ברזים של מים, הרבה יותר מבנים נטושים, הרבה יותר ציורי קיר, הרבה יותר פקחים סדרנים ושוטרים, הרבה יותר יוצרים ואומנים.

בעיר יש גם הרבה פחות דברים -

פחות שטחים פתוחים, פחות כוכבים, פחות בעלי חיים שאינם חתולים, פחות גידולים חקלאיים.

ההתחברות שלנו עם חבורת בית ריק, אפשרה לנו לחוות את העיר, ובמיוחד עיר טעונה וגדולה ומוזרה כמו ירושלים, בצורה בלתי אמצעית, ועם תחושת בטחון גדולה. הרגשתי שלא משנה באיזה גן נישן, באיזה רחוב נתברבר, יש איתנו חברים דואגים שתמיד ידאגו שיהיה אוכל, מים, מקום לישון, מקום להתנקות ולנקות בגדים.

שגרה של שיירה

התנועה בשיירה בעיר מתחלקת לארבעה שלבים:

1. התקפלות - כדי לנוע צריך להתקפל. לארוז את החפצים, לאסוף את האנשים עבור כל 12 העגלות,  ולהיות מוכנים לתנועה במרחבים חדשים. זה תהליך שיכול לקחת בין שעה לכמה ימים.
2. תנועה - כמו בכל תחילת תנועה תמיד יש עיכובים בהתחלה, ציוד שנופל, חפצים שנשכחו, אנשים שעוצרים כדי לתעד או להתבונן באחרים, שנזכרים פתאום שהם רעבים או צמאים. לרוב התנועה מלווה בעצירות. עצירות שתיה - יותר של אלכוהול מאשר של מים.  עצירות אכילה במקומות לא שגרתיים - כמו הזמנת פיצה לרחבת התאטרון. עצירות השתנה בחצרות או בשירותים של בתי קפה. התנועה גם מלווה בסכנה אמיתית של רכבים נוסעים, ובצורך גדול בשיתוף פעולה בזמן הסחיבה של העגלות בעליות הירושלמיות התלולות.
3. התפרסות לשינה - השיירה עצרה כל פעם בגן אחר, פעם בסן-סימון שבקטמונים, פעם גן הסוס, ובסוף בגינה הקהילתית שבנחלת אחים. בכל פעם צריך להבין מי נשאר, איך לשים את הציוד כך שלא יהיה חשש שיגנבו אותו, ומי הולך בבוקר לדבר עם הפקחים (לרוב זה היה אלעד שנהנה מאוד לצעוק עליהם שהם מעירים אותנו בצעקות...)
4. העמדה - מעבר לצד המעשי של התניידות בשיירה, הפרויקט הזה היה מיצג אומנותי, ולכן בכל מקום שבו התמקמנו, ניסינו גם להעמיד את העגלות בצורה מזמינה כדי שאנשים יבואו ויסתכלו, ישאלו, יגיבו. היתה עגלת ספריה עם הוצאות של כתבים שהחברים הוציאו לאור לכבוד האירוע, היתה עגלת גינת ירק, עגלת הדפס, עגלת מטבח, ועגלת בר שנראתה כמו כלי מלחמה מימי טרויה העתיקה. האנשים שהגיעו התעניינו וקראו, ניסו להבין, לרוב עודדו, לפעמים התלוננו. פעם אחת שמעתי אמא צועקת על ילדיה שלא לגעת בעגלות, כי אולי יעירו להם, ומצאתי את עצמי מגיע מרחוק ובהתלהבות רבה צועק לילדים - מותר לגעת, מותר לגעת!! אבל הם כבר התרחקו.....

בכל יום או יומיים התהליך חוזר חלילה - התקפלות, תנועה, שינה, העמדה.

.

בכל מקום שעברנו, בו, כל העיניים נמשכו אלינו במבטים סקרנים ומבולבלים.  יש את האמיצים ששאלו- מה זה? מה הרעיון? ואף פעם לא היתה לי תשובה לזה, כי זה רעיון כל-כך רחב ולא מוגדר, אז למה שאני אצמצם אותו לכמה משפטים מנוסחים וקצרים? אבל בסוף אני מסביר להם שזה פרויקט של אומנות, ואז הם מהנהנים, ואומרים אממממממ.....

ויש את אלה שבאמת מבינים ופשוט מצטרפים. כמו זוג צעיר עם תינוק שעשה איתנו את כל הדרך מגן השושנים לשכונת נחלאות, סחבו וצהלו, ונפנפו לשלום, כי גם הם אומנים, וגם הם אוהבים לעשות דברים לא שגרתיים, ופשוט להנות מהחיים.

תנועה לאורך פארק המסילה

השיירה כמיצג - עגלת המטבח ועגלת הגינה בפעולה

השיירה ישנה

איש עורב, עגלה ומדרכה צבועה
 מיצגי רחוב באירוע הסיום המפואר בנחלאות

                      


חיבור בין קהילות


הגענו כקהילה לירושלים כדי לקחת חלק בפרויקט, כלומר לעזור לסחוב ולבנות וליצור. במהלך השבוע התברר לי שבכלל הפכנו להיות חלק מרכזי מהמיצג עצמו. כלומר חבורה של אנשים שאשכרה הפכו את השיירה לאורח חיים.
הרעיון שלנו כקהילה הוא לבוא למקום שצריכים אותנו, שזקוקים בו לידיים עובדות, לאוזניים קשובות, לרצון משותף ללמוד וללמד. וזה בדיוק מה שמצאנו בחבורה הירושלמית של בית ריק.
מצאתי את עצמי מסביר כמה פעמים על חוסר המעגליות שבשימוש בכלים חד-פעמיים, ועל הזוועות שעוברים בעלי החיים בדרכם להנעים לנו את החיך, ועל מה שזה מכניס אלינו לגוף.
מצד שני מצאתי את עצמי נפעם מהיכולת להתנהל ביחד, קבוצה כזו גדולה של אנשים, כמעט בלי ריבים ועצבים, בלי התעסקות מיותרת בכספים, ועם המון רצון ליצירה, שיתוף פעולה ולעורר השראה.
אחד הרגעים היפים היה כאשר עצרנו בסטודיו ברחוב האומן, והתכוננו לאירוע שיהיה מחר בערב. בזמן הזה החליטו גלסקי ושביט, האחד בעל מלאכה, השני אומן, להרכיב יחד את עגלת הזהב. בתוך 22 שעות שורטטו התכנונים, נקנו החלקים, והולחמה לה עגלה לתפארת שהמשיכה איתנו את המסע. העגלה הזו - מעט פחות ממה שהיינו מקווים, ומנגד סוג של נס שקרה בין לילה לעומת עוד המון דברים שרוצים ולא קורים - מסמלת בעיניי את הפוטנציאל האדיר שגלום באיחוד בין קהילות.

שביט וגלסקי.
שיתוף פעולה בין שני מאסטרים מאפשר להרכיב את עגלת הזהב תוך פחות מיממה

עגלת הזהב בפעולה
נוודים עירוניים עם עגלה ושמרלינג מתניידים

החיבור הזה בין קהילות מאוד שונות, התאפשר בזכות הפרויקט הזה, שמטשטש את הקו המפריד בין המיצג לחיים.
כיום ישנן שתי קהילות מעט יותר מגובשות, מעט יותר מועצמות, מעט יותר פתוחות. וכאן המקום להזכיר שוב את שאמר מורנו ורובנו מרטין בובר  (מתוך נתיבות באוטופיה): "...כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות... לשם כך צריך שתהיינה קיימות באמת ורוצות באמת".

גינה קהילתית - נדבך מרכזי ביצירת קהילה עירונית

איך ממשיכים?

רבים שאלו אותנו, לאן אתם ממשיכים, מה אתם עושים?
איני יודע, איני יודע כמה נהיה בקהילה, איני יודע לאן נלך, איני יודע אם יצטרפו אנשים חדשים.
כל שאני יודע הוא שעלי להמשיך לנדוד.

ב-1871 התקבל בשלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו  חוק "השבטים הפושעים" הנודע לשמצה, שלמעשה הגדיר עשרות קבוצות נוודים כפושעות מעצם טבען. כיום כאשר התפיסה של רכוש פרטי היא כל-כך חזקה, הנוודות, כרעיון של חוסר הצמדות לקרקע ולרכוש בוער בי יותר מתמיד, ואני רואה צורך גדול לחיות אותו.

לכן אמשיך בדרכי, איני יודע לאן
בדרך לשומקום אפדל איתן
כי יודע אני שיש חברים טובים מסביבי
ואמונה חזקה שוכנת בליבי
שיבוא היום ונהיה כאיש אחד בלב אחד
עד אז על אופניי אמשיך לנדוד
עם עגלה וקהילה העולם הוא ביתי
אפנה לי את הזמן כדי להרהר וליצור
לכתוב את סיפור חיי שבו אני הגיבור
איני מפחד לטעות ולתעות
בעיקר מפחד אני לא לנסות

תודה ירושלמים יקרים ואמיצים
שאימצתם אותנו לביתכם ולליבכם