כל העניין הוא לשתות תה חם בלב מדבר

דברות המדבר (גירסה חלקית):

• אל תשתין למול הרוח
• המדרים יחכים
• הצל הוא המושל
• לך אל החיפושית עצל
• היה ענו אך אל תצטמק
• אין גבול לכרבול

לפני שבוע הגענו להקמה של פסטיבל הרוק האלטרנטיבי (שכבר גדל והפך להיות פחות אלטרנטיבי) האינדינגב.
הגענו לשם אחרי יומיים של רכיבה דרך שדות הנגב שמטופלים היטב על ידי מכונות, כימיקלים ותאילנדים. בדרך עצרנו באופקים, שם ביקרנו בגינה הקהילתית, התארחנו אצל שכן שגר ליד הגינה שהזמין אותנו לצהרים, ועשינו טיפולי אופנים במרכז העיר. יצאנו מהעיר לקראת שקיעה וישנו  באי של עצי אשל בלב מישור פתוח ושומם (מלבד רכבי צבא שמנווטים ומחסן טרקטורים שהשמיע מלא רעשים מוזרים). למחרת נסענו בשביל ישר ומלא בפודרה לאורך כ-20 ק"מ עד הכביש. עוד נסיעה של כמה קילומטר לאורך הכביש והגענו. סיום של שבוע רכיבה שהתחיל באבן-ספיר ליד ירושלים, כולל העצירה לסופ"ש באדמאמא.

אני ואברי בשבילים הארוכים בדרך למצפה גבולות

בינתיים הספקנו להפרד מהכלבה סימה, שבינתיים גילינו ששמה האמיתי הוא כריסטי. אירית מאדמאמא עשתה עבורנו את העבודה ונכנסה לעמוד הפייסבוק של מושב לכיש, היכן שסימה מצאה אותנו, וראתה מיד מודעה של כלבה אבודה העונה לשם כריסטי, ונראית בדיוק כמו סימה. נפרדנו מסימה (כך היא תשאר עבורנו) כלבת החופש היקרה.

לאינדינגב הגענו עמוסים בחוברות פרמקלצ'ר למתחילים, והרבה רצון טוב להכיר ולעזור לאחת היוזמות התרבותיות המוצלחות ביותר, שמנוהלת על ידי אנשים מדהימים, שהם מכרים וחברים ותיקים. התאחדנו עם החברה שלולי, שכבר הגיעה למקום כמה ימים לפנינו, ועבדה על כמה פרויקטים אומנותיים. כשהגענו שובצנו גם אנחנו לצוות הארט, שם פגשנו את חברינו הירושלמים שהכרנו בבית ריק.

 השתתפנו בשלושה ימי עבודה שהיו די אינטנסיבים עבורי. גם החום, וגם התיק שקיבלתי - להיות אחראי על חיבורי התאורה למיצגי האומנות, תחת יובל אחראי החשמל הבכלל לא מבולבל, שממש הצליח לגרום לי לסלוד ממנו. איני יודע מה היה בו, אולי ההתנשאות שלו, אולי חוסר הסבלנות שלו לשאלות שלי, ואולי זה בכלל הייתי אני, שהייתי צריך לקבל שיעור על כך שלא הכל אני מסוגל או רוצה לעשות. בכל אופן בסוף היומיים התפטרתי והעברתי את התפקיד לעוזר שלי גפן, שהוא בכלל היה מהנדס חשמל. איזה עולם מטורלל.

אז למשך יום וקצת הייתי מעט בדאון, אבל יום למחרת היה יום חדש, והרגשתי טוב:

                  



אחרי שלב ההקמה עברנו לשלב המעניין באמת - הקמת צ'אי המחתרת של קהילה על אופניים. יצאנו אני וגלסקי לסיור מקדים בשטח הקמפינג שהיה מיועד לאכלס כמה אלפי צעירים פוחזים ועליזים, ומצאנו לנו מקום טוב באמצע, ליד צומת שבילים. אני יצאתי לעשות קניות וגלסקי הרים לנו ציליה לתפארת, וכך ביום חמישי אחר הצהרים כאשר המקום כבר החל להתמלא, היינו מוכנים עם עמדת צ'אי שפועלת כולה על עצים, כלים רב פעמיים, ומפגש פנים אל פנים.

עמדת הצ'אי מורכבת מחצי חבית  לבטיחות, שני קומקומים,

 עצי הסקה מגזם של הפרדס ליד, מיני רוקט סטוב לבערה מוגברת, ותרמוס לשמירה על חום התה

במשך שלושה ימים היינו רוב הזמן באיזור הציליה והצ'אי, עם גיחות קצרות להופעות ולהגיד שלום לחברים. הסיבה שהיינו רוב הזמן בצ'אי היא שלקחנו על עצמנו להיות מארחים טובים. כאלו שיוצרים סביבה מאפשרת עבור עוד רבים שרק מחכים.
את הצ'אי עזרו לתפעל גם חברים ותומכים של הקהילה - גילי ואיתי מאדמאמא שהיו חלק חשוב ממערך ההסברה והשיווק גרילה של בולו'בולו ורעיונות מהפכניים אחרים, עומר חברי היקר יחד עם מידן מדריך הטיולים שהביא לנו מחצר ביתו לימונים פרסיים ומהטיול האחרון שלו ביוון אורחת ומשקאות. דרור השכן שפתח צ'אי בצמוד לנו ויחד עם אשתו ההולנדית קווירינה והילדים אוריון ואינדי היוו חלק בלתי נפרד מהמתחם. נועם נגן הסקסופון ודניאל נגן הגיטרה שהפכו לנגני הבית ובזכותם הגיעו עוד עשרות אנשים.

אז הנה כמה תובנות שאספתי מחברים בשלושה ימים של צ'אי פסטיבלים חינמי:

• השבילים הם מאוד חשובים, וטוב שמכבדים אותם ולא בונים עליהם.
• לא תחמוד ג'וינט רעך - הדיבר 'לא תחמוד' הוא ברמה אחת מעל לשאר הדיברות שמדברות על 'לא תעשה'. פה יש ציווי אפילו 'לא לחשוב' על הדבר. ולכן הדיבר הזה הוא כל-כך חזק. הוא מזכיר לנו להתרכז בטוב שיש לנו, ולא במה שאין לנו.
• כדי ליצור מרחב מפרה ומאפשר בלב המדבר (ביוספירה אנושית) עלינו לשתול זרע (במקרה שלנו לשים רשת צל), להשקות אותו (במקרה שלנו להשקות אותו בתה, אבל זה יכול להיות גם בבירה או במיץ פטל), ולטפח אותו (במקרה שלנו להקשיב ולעודד את מי שמגיע להשאר). וכך נוצר לנו מרחב יפהפה, ממש גן קטן ומטופח, מלא במוזיקה, ויצורים חמודים שמתקשרים ונפתחים ומפרים זה את זה.
• לקנות כרטיס לא בהכרח מכניס אותך לפסטיבל, ולא לקנות כרטיס לא בהכרח משאיר אותך בחוץ - חברי עומר היה בין כמה מאות האנשים אשר קנו כרטיסים אך עקב הגבלות מטופשות של המשטרה לא יכלו להכנס לפסטיבל. אך למרות זאת הוא לא התבאס יתר על המידה, אלא בילה איתנו זמן איכות בצ'אי ובשאר מתחם הקמפינג אשר שקק באנשים, מוזיקה, ארוחות, מופעים, ומשחקים. לבסוף ביום שבת, הוא השיג צמיד ונכנס. לעומת רבים אחרים שפשוט הסתובבו ונסעו והתבאסו וכעת זוממים ומתכננים תביעות נגד מארגני הפסטיבל, נראה לי שעומר בחר את הגישה הנכונה - הכל לטובה :)
• לזרום כמו מים ו-FUCK THE POLICE - דרך אחרת להסתכל על מה שקרה היא שהמאפיה הלאומית, זאת שגובה מאיתנו דמי חסות עבור אירועים רבי משתתפים,לכאורה כדי לספק לנו הגנה , אבל בעצם מה שהיא עושה זה לאיים עלינו שאם לא נשלם לה סכום כסף נכבד היא פשוט תסגור לנו את המסיבה. ובכן, אני אישית הייתי בעד זה שלאות סולידריות עם קוני הכרטיסים שנשארו בחוץ, שהמארגנים והאומנים ישביתו את הפסטיבל עד שהמשטרה תאשר את הכניסה. כמובן שיכולות להיות לכך השלכות לא נעימות, בכל זאת, זה לא נעים להתעמת עם המאפיה, אבל לפעמים אין ברירה אחרת הם ימשיכו לעשות עלינו קונצים עד קץ הימים. אחת הדרכים ליצור פסטיבל בלי להיות נתונים לחסותה של המאפיה הוא לעשות אירוע בחינם. אירוע שבו האמנים ואנשי ההפקה הם מתנדבים שרוצים ליצור ביחד מציאות שונה. זה מה שעושים ב- PEACE FESTIVAL , שקורה כבר בפעם השלישית, הפעם הבאה תתרחש בחנוכה בפארק הירקון. מוזמנים לבוא וליצור אותו ביחד, כנסו לקישור.

• ל- T.A.Z  על אף שהוא בעיקרו אנוכי, יש תפקיד חשוב בשינוי חוקי המשחק - הפסטיבלים הם זמניים, הם באים להעביר מסרים גדולים תוך עשיית רווחים. אלו שמעבירים ביקורת על ה-T.A.Z. טוענים שיש ברעיון שלו מעין התחמקות מהעשייה האמיתית שהיא ארוכת טווח ומזמנת הרבה יותר אתגרים. אני לא יודע אם אני מסכים עם האמירה הזו. הדוגמא הכי טובה ששמעתי לאחרונה היא על פסטיבל BOOM בפורטוגל אשר מאכלס כמה עשרות אלפי אנשים וכל השירותים בו הם שירותי קומפוסט. הנגישות של הפסטיבלים למגוון ולכמות רבה של אנשים, יכולים ליצור שינוי תודעתי שגם מאה חוות אקולוגיות או עמותות ממשלתיות לא בטוח מצליחות לעשות.
• שירותים כימיים זה חרא - אין מה להוסיף.
• אין כזה דבר זבל - או כמו שאומרים הילדים: "הכל חוזר אלינו הקקה בידינו". במאהל הצלחנו ליצור כמות זבל מזערית יחסית לכמות האנשים שעברו במאהל. במשך שלושה ימים ועשרות אנשים, ייצרנו בערך שתי שקיות זבל. השימוש בכוסות וכלים רב פעמיים, ההפרדה של הפסולת האורגנית, והצריכה שלנו שמנסה להמנע מאוכל מעובד וארוז, אפשרה לנו ליצור סביבה כמעט נקיי מפסולת. כי למעשה, אין כזה דבר פסולת. הכל מגיע מהאדמה ואל האדמה ישוב. ומה שאנחנו מעדיפים לא לראות, רואים הבדווים, רואים הציפורים והצבים, וגם הילדים שלנו יראו את זה. 

       

עובדי הנקיון של הפסטיבל מדגמנים עבור מיצג האומנות בזבל:
LOOK AT US
WE ARE BEAUTIFUL... :)

          הנה התיאור הציני של ג'ורג' קרלין את הנושא:

          

• פחות זה יותר - אחת הסיבות שנשארתי בחוץ רוב הזמן היא כי בתוך הפסטיבל היו המון גירויים: מוזיקה רועשת מכמה כיוונים שונים, דוכנים, פסלים, אורות. מבחוץ זה נשמע לפעמים כאילו יש תחרות של ילדים שמתחרים ביניהם מי עושה הכי הרבה רעש. לא היה כמעט פולק, או מוזיקה קצת יותר רגועה, אלא כולם כל הזמן ניסו להקפיץ. ואולי זה פשוט אנחנו שקצת הזדקנו...
• שותפות יכולה להחליף תחרות - את דרור וקווירינה יצא לי להכיר יום לפני הפסטיבל. דרור סיפר לנו שהוא גם מתכוון להקים צ'אי שופ, והוא מעוניין למכור אותו. הוא גם הציע לנו לעשות את הצ'אי ביחד איתם. אנחנו שרצינו לעשות צ'אי בחינם עם אפשרות לתשורה חשבנו שעדיף להפריד, לא לערבב ביזנס עם עבודת השם כמו שאומרים. אבל דרור לא ויתר והגיע אלינו לצ'אי והציע שהוא יקים את הצ'אי שלו בנפרד אבל צמוד. שוב לא היינו בטוחים האם זה נכון, אבל ככל שהזמן עבר התברר לנו שזו היתה מתנה גדולה שדרור העניק לנו. יכלנו להעזר בציוד איש של רעהו. את שעות הפעלת הצ'אי חילקנו בינינו באופן טבעי -אנחנו הפעלנו אותו בשעות הבוקר ואחר הצהרים, ודרור נתן מענה לאלו שרצו להתחמם בלילה. הילדים אינדי ואוריון עשו שמח לכל מי שהגיע לשתות צ'אי, ובכלל האווירה היתה של משפחה ולא של עסקים מתחרים. גם דרור וגם אנחנו לא עשינו יותר מדי כסף, וכולנו יצאנו מרוצים, כי הרגשנו שאנחנו שותפים. כעת אני כותב את הפוסט הזה בבית של דרור על המחשב הביתי, בזמן שאנחנו מתארחים אצלם :)
• לשחק בחול זה חשוב - כמו שהזכירו לנו אינדי ואוריון הילדים המופלאים שקפצו עלינו, פיזרו חול על האוכל, התגלגלו, נפלו, קמו וצחקו המון, והכניסו כל-כך הרבה שמחת חיים למקום.
• בלי 'צריך'. רוצה לעשות, במקום רוצה שיהיה - כדי שצ'אי יפעל צריך שהכלים יישטפו, אבל הם לא יעשו זאת מעצמם. כדי שנוכל לחיות בלי צבאות צריך שאנשים ילמדו לדבר עם השכנים בשפתם, אבל זה לא יקרה מעצמו. אין צריך, בואו נקום ונעשה.
• אין תחליף לשיחה מפה לאוזן ומפגש מלב אל לב - אם יש משהו שאתם מאמינים בו, דברו עליו בארוחות שישי משפחתיות, בפוקר עם החברים, בדייטים משמימים, בכל הזדמנות. ספרו עליו, התווכחו עליו, תחפרו לתוכו. המרחב התודעתי שלנו גם ככה מוצף בכל-כך הרבה זבל פרסומי, אז אם כבר יש משהו שחשוב לנו ואנו מאמינים בו, אפשר וכדאי ליצור דיון לגביו.

מעשינו בחיים האלה יהדהדו לנצ.... (עד שהפקחים ימחקו אותם)
בנקסי, קווינס, ניו-יורק, אוקטובר 2013

אז אלו התובנות שאספתי בזמן הצ'אי המחתרתי שלנו.

מקווה שאת הגלים של האירוע הזה עוד נרגיש ובקרוב, עם מצטרפים חדשים לקהילה, ולתנועה הרחבה שמעודדת חופש, קיימות וקהילתיות.

אם נרצה...

           

רדיקלים חופשיים וכימיקלים ממכרים

החגים נגמרו, והשגרה חזרה.
השבוע חזרנו לרכב על האופניים אחרי שלושה שבועות הפסקה שבהם פעלנו  בצפון.
איזה כיף שזו השגרה שלנו :)

בדרך חזרה אל האופניים שחנו באבן ספיר, עצרתי אצל חבר שהוא פיה. לא סתם פיה, פיה רדיקלית.
מתברר שישנה תנועה כזו, עוד משנות ה-70 של המאה הקודמת, של גברים בעלי זהות מינית מאוד צבעונית, שמטפחים את הנסיכה שנמצאת בתוכם.
בארץ הולכת ומתהווה קהילה של פיות רדיקליות. היו להם כבר מספר מפגשים, וגם נוכחות בארועים ציבוריים כמו מצעד הגאווה בירושלים. יש ביניהם אקטיביסטים רבים, בנושא זכויות אדם, שלום, קהילתיות, חופש מיני ועוד.

שאלתי את חברי הפיה האם אני יכול להצטרף למפגש, והוא הסביר לי שהמפגש הוא בעקרון לגברים הומוסקסואליים.
שאלתי אותו אם מישהו שהתנסה ביחסים הומוסקסואליים, והוא גיי פרינדלי, אבל לא בהכרח הומוסקסואל יכול להצטרף, והוא הסביר לי בעדינות שלא. שישנם מפגשים פתוחים שאליהם אורחים מוזמנים וישנם מפגשים סגורים יותר של גיבוש הקהילה. כמו בכל קהילה האיזון שבין פתיחות לעולם הרחב, ובין סגירות לטובת הגיבוש של חברי הקהילה הוא מאוד עדין, ואני מקווה שהפיות הרדיקליות, בעדינותן ופתיחותן ימצאו את האיזון העדין הזה כדי שהקהילה שלהן תשגשג :)

פיות רדיקליות
אחת הקהילות הצבעוניות ביותר שקמו לאחרונה בישראל

המפגש איתו כנראה שהשפיע עלי מאוד משום שבלילות הבאים היו לי כמה חלומות שקשורים להומוסקסואליות. הם פחות היו בקטע ויזואלי פורנוגרפי, אלא יותר מעין תחושות כאלה לגבי חברים ומכרים  מההווה והעבר. היו שם מצד אחד תחושות נעימות של בטחון ואחווה ומנגד תחושות של זעזוע ודחייה.

בעקרון אני נמשך לנשים, אך כחלק מתפיסת העולם הפוליאמורית שלי, (או כמו שמכנה זאת חברי הפיה - פוליאמורפיה) אני מעוניין לאהוב כל יצור ולהיות פתוח למגע ולקירבה עם כל אחד - גבר או אישה. לתוך זה נכנסות ההתניות החברתיות והדיכוי המיני של מוסד המשפחה, מוסד הדת, ומוסד הצבא. גברים רבים לא מוכנים להתנסות במגע עם גבר אחר, גם אם הוא אינו מגע מיני, מגע שהוא בבסיסו מגיע מאהבה ומיצר חיים, משום שהכניסו בנו כל-כך הרבה פחדים בנושא.

אני מוכן להתנסות, ואני מוכן גם לגלות היכן הגבולות שלי. איני רוצה לעשות דברים לא נעימים לי, אך איני רוצה שיכתיבו לי היכן עבור הגבול. ולכן בשנים האחרונות אני יותר ויותר מאפשר מגע, חיבוקים, ליטופים - גם מגברים וגם מנשים. אהבה היא חופשית, אני גם רוצה להיות חופשי.

            



המשך המסע

באבן ספיר ישבנו חברי קהילה על אופניים והחלטנו שאנו נוסעים לאינדינגב, אחד הפסטיבלים האלטרנטיבים הגדולים והותיקים בישראל. שלולי חברתנו היא עוזרת הפקה כבר מספר שנים, והחלטנו שאנו מצטרפים אליה להקמה, וכך גם נגיע לדרום לקראת הסתיו שמגיע עלינו לטובה. הדרך למצפה גבולות, שם יתקיים הפסטיבל היא ארוכה, אך בכל זאת החלטנו שאנו רוכבים את כל הדרך לשם עם העגלות.
יצאנו לדרך שלושה גברים צעירים וחסונים. לא היו הרבה ליטופים וחיבוקים, אפילו שאנחנו די פתוחים לנושא גם מבלי שנהיה מיניים. מה שכן היה זה הרבה בדיחות וכיפים משולשים של ילדים :)

מאבן ספיר יצאנו לכיוון צור הדסה. ישנו מעל נחל שורק, ובבוקר חצינו אותו והגענו. מצאנו את הסופר המקומי, קנינו לעצמנו קצת אוכל והתיישבנו לאכול על המדרכה בזמן שהטלפון שלי נטען בפיצריה ליד. עצרו לידנו אנשים סקרנים ודואגים - שאלו למה אנחנו יושבים על הרצפה ובכלל מה זו הדרך חיים המוזרה הזו שלנו. הסברנו שאנחנו רגילים לשבת על מזרונים, ושסך הכול שקט לנו ונעים.

אחת הסיבות שנעים לנו היא הכימיקלים שמשתחררים למוח בזמן פעילות גופנית. אלו שאני מכיר, נקראים אנדרופינים. הם מופרשים לנו במוח בזמן רכיבה, משככים את כאבי השרירים והעכוז ויוצרים תחושת אופוריה קלה. יש אנשים שממש מתמכרים לזה.

וכאן אני רוצה להכניס מילה על התמכרויות וסמים. לפני כשנתיים וחצי, כשנגמלתי מעישון טבק, השתדלתי גם להמנע מאלכוהול כי הקשר בין השניים הוא חזק. פעם אחת כשנכנסתי לבר וחיכיתי לחברים, הזמנתי מהברמן לימונדה וסיפרתי לו שאני נגמל. הוא אמר לי - חביבי מהתמכרויות לא נגמלים, רק מחליפים. ויתכן שזה נכון. אז במקום עישונים ובירה ופורנו, אני מנסה לעשות ספורט ומדיטציה ולכתוב. ולא תמיד זה מצליח.

ההתמכרות שהכי קשה לי להגמל ממנה זה העישון. זה כבר מזמן לא כמו פעם, זה לא מגיע לכמויות שהייתי מעשן, אלא תמיד נע בין 0-4 סיגריות ביום, אבל זה כל הזמן שם. להיות נקי לאורך זמן דורש ממני מאמץ, ולרוב אני מעדיף לוותר ולחטוא בעישון קטן. כי מה הם החיים בלי החטאים הקטנים :)

אבל הרכיבה והקהילה עוזרים לי. כאשר אני רוכב אין לי צורך לעשן. כאשר אני נמצא עם חבורה שלא מעשנת אז הצורך שלי יורד.

כימיקלים לא ממכרים

לפני שבועיים הזדמן לי לעיין במגזין הפסיכדליה הראשון - לפסיכונאוט. המגזין מסקר נושאים שונים הקשורים למרחיבי תודעה דוגמת פטריות, מריחואנה, LSD ועוד. בניגוד לכימיקלים ממכרים שאנו מכניסים לגופנו באופן יומיומי - טבק (ניקוטין), קפה ותה (קפאין), סוכר לבן, תרופות בית מרקחת למיניהן - מרחיבי התודעה הם בעלי אפקט התמכרות נמוך ביותר. נכון ישנם אנשים שמשתמשים במריחואנה על בסיס יומיומי, אבל האפקט הפיזי של ההתמכרות הוא נמוך בהרבה. מנגד, הצד המרפא של הפסיכדלים הוא די מדהים. כמובן שישנם סיכונים, ולכן המגזין עוסק בין היתר בצריכה נבונה ומודעת שלהם, במחקר במקום בנסיונות הפחדה עקרים.

אנדרופינים, ניקוטין, פסיכדלים, קפאין, כולנו צורכים ומייצרים כל הזמן כימיקלים שמשתחררים לנו בתוך המוח ונקלטים על ידי מיליוני רצפטורים. העניין בעיני הוא להבין מתי אנחנו מכורים והופכים לתלותיים, ומה מרחיב לנו את התודעה ומאפשר לנו להפתח ולהיות יותר חופשיים.


מסע לאחור בהילוך מהיר  - BE KIND REWIND 


מצור הדסה המשכנו לכיוון נתיב הל"ה. נסענו בירידה בכביש והגענו לנתיב הל"ה תוך חצי שעה. יותר מהירים מהרוח.
התאחדנו עם הציוד שלנו שהשארנו בכפר האקולוגי ורטיגו לפני חודשיים - עוד שתי עגלות, פאנל סולארי, כלי מטבח ותיקון אופנים, ביגוד חם. השארנו הרבה מהציוד שם, כולל אחת העגלות, לטובת אנשי המקום.

אחר הצהרים המשכנו לכיוון בית-גוברין. שכנעתי את גלסקי לעלות לרכב  בשביל שעל הרכס, במקום לנסוע על הכביש, וכך הגענו לישון במצפה משואה. ראינו את אחת השקיעות היפות, כאשר כל מישור החוף והשפלה, בין אשקלון לתל-אביב נפרש לפנינו.
בבוקר המשכנו בדרכי עפר עקלקלות עם כל מיני עיכובים ותקלות שמתחו את סבלנותי.גיליתי שלעמוד בשמש זה אחד הדברים שהכי מוציאים אותי מהשקט. לא לרכב בשמש, או לעמוד בצל, אלא השילוב של השניים - לעמוד בשמש.   בזמן שגלסקי לימד בסבלנות את אברי איך לתקן את התקלה בעצמו, אני עמדתי בשמש, נשמתי עמוק, וניסיתי פשוט להנות מהנוף. מעדרי העיזים שחלפו אותנו עם הרועים הבדווים, מהעופות הדורסים שחגו מעלינו. כאשר אני רגוע והמחשבות במקום הנכון אז גם הכימיקלים המתאימים משתחררים. לכן עדיף להיות בהודיה על החיים, למה עצבים?

דרך פארק בית גוברין
אם מסתכלים טוב רואים את גלסקי ואברי הרוכבים הנועזים

כשהגענו לבסוף לבית גוברין, ראינו מאהל בדווי ליד הקיבוץ. לא היה לנו לחם, והיינו די רעבים, אז ניגשתי למאהל לבדוק אולי יש להם כמה פיתות למכור. היתה שם אישה בדווית מסבירת פנים בשם חכמה וילדה קטנה וביישנית. היא הביאה לי לחם שהיא אופה במקום בתנור בוץ ואבנים ולא רצתה כסף שהצעתי עבורו. היא גם הזמינה אותי לתה. אמרתי לה שאלך לקרוא לחבריי ונחזור. אחרי שאכלנו ושבענו מהלחם הטעים, באנו אני ואברי, ובדיוקגם הגיעו הגברים - בעל הבית דיאב וחברו החביב חסן. ישבנו ושתינו תה. עישנתי סיגריה, וסיפרתי להם על המסע שלנו ועל דרך החיים - בלי משכנתא, בלי פנסיה, בלי חובות, בלי דאגות. הם הסכימו איתנו שככה טוב לחיות :)

חכמה חושפת בפני את תנור הלחם שלה מתחת לאפר

מבית גוברין המשכנו לכיוון לכיש, עם כוונה להגיע עוד באותו יום לנועם - עוד חווה שעברנו בדרכנו לירושלים. נסענו דרך הכרמים המדהימים. ליקטנו כמה קילו של ענבים שהתאילנדים החביבים זורקים כי הם לא מספיק יפים לשווקים, והגענו להפסקת צהרים בלכיש. בזמן הפסקת הצהרים הגיעה לבקר אותנו כלבה חביבה עם קולר תכלת קרוע. אז עוד לא דמיינתי שכאשר אני אשב ואכתוב את השורות האלה, היא תשב לרגלי, אבל כך קרה.

כאשר המשכנו בנסיעה היא התחילה לרוץ אחרינו. הנחנו שאחרי כמה מאות מטרים היא תתעייף ותחזור אבל היא המשיכה והמשיכה והגיעה איתנו עד לנועם. אז נכון לעכשיו אנחנו ארבעה במסע, כולל הכלבה שקיבלה את השם סימה. סימה היא כלבת חופש אמיתית, רדיקלית בנשמתה.
בינתיים החלטנו שמכיוון שהיא מבוגרת ואין לנו תקציב להחזיק אותה, ויש חשש שהיא תידרס באחת הנסיעות על הכביש
אז אנו כנראה נמסור אותה. אין לה צ'יפ כך שאנחנו עדיין מחפשים עבורה בית חם. אז מי שמעוניין - הנה היא כאן:

אני וסימה בוחנים את המצב

ביום למחרת סימה עשתה איתנו עוד כברת דרך של 28 קילומטר (!), בשעות הבוקר המאוחרות, כמעט ללא צל, עד למושב קלחים. בדרך עוד עברנו בנקודה ה-12, כדי להגיד שלום לדורון ולכל החברים, ואז הגענו ליריד קיימות מקומית שארגנו חברינו מאדמאמא.
היה פשוט מדהים!!

סבתות מרוקאיות שהכינו קוסקוס וספינג', בני נוער שעלו לנגן ולשיר, היפים אקולוגים שהגיעו מהאזור ומהמרכז כדי לעזור, שוק יד שנייה, ואפילו דוכן הסברה של מערכת אושר היה. אני מיד זיהיתי את הפוטנציאל - פיניתי את העגלה שלי, שמתי עליה מזרוני שטח ושק שינה, והצעתי סיבוב לילדים. אחרי עשרה סיבובים, נוצר שובל של ילדים ואז גם התחילו הריבים. הפסקנו בשיא והמשכנו להסתובב בין הדוכנים.  נשארנו לפירוק וקיבלנו הקפצה לאדמאמא, מותשים אך שמחים.

קיבלתי שיעור גדול מהשבוע הזה - על התמכרות ועל סבלנות, על חברות ועל פתיחות על מיניות ועל כלביות.
מקווה שנהנתם גם לקרוא על השיעור, נתראה באינדינגב
אם נרצה...