בהמשך לתרגום הפרק "העבודה כאמנות", מתוך הספר הנפלא the ascent of humanity ,
תרגמתי וערכתי גם את הפרק הבא - back to play
אשר מנסה לתאר כיצד תראה מערכת החינוך,
בעולם שבו העבודה היא יצירה ולא הכרח השרדותי.
מקווה ש'תמצאו את הזמן' כדי לקרוא את הפרק בנחת :)
אובדן השליטה של מערכת החינוך
"מורים רבים חושבים על ילדים כמבוגרים שטרם התבגרו. יתכן וההוראה תהיה 'מכבודת' יותר וטובה ויותר, לו היינו חושבים על מבוגרים כילדים שהתנוונו". - קית' ג'ונסטון
הלימוד המודרני הומצא בתחילת המהפכה התעשייתית,
כדי שילדים יסתגלו לעבודה שהיתה משעממת, חוזרת על עצמה, משפילה, ולא מספקת. הפיכתה
של עבודה לאמנות דורשת במקביל שינוי בחינוך, כך שיכין את הילדים לחייהם כאמנים.
בפרק "המטבע של שיתוף פעולה" כתבתי: "עבודה כבר לא תהיה קשורה לחיפוש
אחר כסף, אלא תחפש את הדרכים הטובות ביותר לשרת אחד את השני ואת העולם, כל אחד מאיתנו
על פי המתנות והמזג הייחודיים שלנו."
בהקשר זה, חינוך יהפוך ממה שהוא היום - הכנה לשוק העבודה, לתהליך של גילוי עצמי. תהליך זה יבקש לעזור לכל אחד מאיתנו לענות על שאלות כמו - "מה אני אוהב לעשות? מה הן המתנות הייחודיות שלי? כיצד הייתי רוצה לשרת אחרים ולהשתתף ביצירת עולם יפה יותר?"
בהקשר זה, חינוך יהפוך ממה שהוא היום - הכנה לשוק העבודה, לתהליך של גילוי עצמי. תהליך זה יבקש לעזור לכל אחד מאיתנו לענות על שאלות כמו - "מה אני אוהב לעשות? מה הן המתנות הייחודיות שלי? כיצד הייתי רוצה לשרת אחרים ולהשתתף ביצירת עולם יפה יותר?"
העובדה שאידיאלים אלו כבר קיימים במידה
מסוימת, גם בחינוך וגם בעבודה, מצביע על מימוש שלנו אותם בצורה אינטואיטיבית, על תקפותם
בכל זמן, ועל הכמיהה האינסופית לעולם טוב יותר מזה שאנו חווים כיום. אנחנו יודעים עמוק
בפנים שזה מה שחינוך צריך להיות. מחנכים נותנים מס שפתיים לרעיונות האלה של גילוי עצמי,
אבל בפועל, החשיבות של השליטה וההיררכיה בתוך מערכת החינוך עומדים בסתירה לביטוי האמיתי
של רעיונות אלו.
כיום, משבר חינוכי נוחת עלינו ומאיים להשמיד
את מערכת החינוך המודרנית כפי שאנו מכירים אותה. זה קורה במקביל למשבר פיננסי
עולמי, משבר שעוזר לפנות את הדרך למערכת חדשה של כסף, ומשבר אקולוגי שממריץ אימוץ מערכת
חדשה של תעשייה. בתי הספר הקיימים כבר מדממים. ניתן לראות זאת בכישרון ההוראה ומשכורות המורים שיורדות, בלגיטימציה
שכבר אינם מקבלים מההורים, בכמות התלמידים בכיתות, באלימות שמסלימה ובשיעורי האוריינות
שצונחים.
התגובה של המערכת למשבר ולאובדן השליטה,
היא כפי שקורה בדרך כלל, הקשחת השליטה עוד ועוד: ניסיון למדוד את התלמידים לפי
סטנדרטים קבועים, הקפדה על אישורי ההוראה למורים, מאבטחים חמושים וגלאי מתכות, חיפושים
בחדרי הלבשה, וגדרות תיל למבני בית הספר.
 |
| הנסיון לשלוט בתלמידים כדי שיהיו צייתנים לא בוחל באמצעים |
קיימים מודלים מוצלחים של לימוד המסתמכים
דווקא על שחרור של שליטה ולא החרפתה. נקודת המוצא של מודלים אלו היא האמונה בסקרנות
והיצירתיות הטבעיות של האדם. "אדם מטבעו, משתוקק ללמוד", כתב אריסטו, כפי
שהיכולת המדהימה של ילד ללמידה מרצונו הפנימי (לפני שהחינוך מתחיל) מדגימה.
פילוסופיות
חינוכיות בתנועות מונטסורי וולדורף בנו פדגוגיות שלמות שמטרתן לאפשר את המשאבים הדרושים כדי
לענות על הסקרנות הטבעית של הילדים ועל הרצון הטבעי של הילד לצמוח ולהתפתח. החלופות
שלהם לכפייה ולשליטה, נולדו מתוך אמון בסקרנות המולדת, אינטליגנציה, מוטיבציה, וחוכמתו
של האדם, והן הולכות נגד הדרישות המוסדיות של תרבות המכונה והאידיאולוגיה של כיבוש
הטבע (אנושי).
דוגמא יפה של האלטרנטיבה לחינוך המבוסס
על שליטה היא בית הספר 'סאדברי ואליי' שבמסצ'וסטס, אשר לוקח את העיקרון של האמון בילד
אפילו מעבר לגישות של וולדורף או מונטסורי. זהו בית ספר שבו אין תכנית לימודים, אין
מבחנים, אין ציונים, ואין כללים למעט אלו שנחקקו על ידי התלמידים עצמם.
כך כותב אחד
המייסדים: "רצינו [שהתלמידים] יהיו לגמרי חופשיים לבחור
חומרים שלהם, ספרים, מורים. הרגשנו שהדרך האמיתית ללמידה בחיים, מתקיימת כאשר הלומדים
משליכים את עצמם לנושא בכוחות עצמם, ללא שידול, או מתן שוחד, או לחץ. . . . על מנת
להיות נאמנים לעצמנו, אנחנו צריכים להתרחק מכל רעיון של תכנית לימודים בהשראת
מערכת החינוך ה"רגילה". היינו צריכים לאפשר למוטיבציה להגיע כולה מהתלמידים,
ובית הספר מחויב אך ורק לתגובה למוטיבציה זו. אפשר
לתת כדוגמא את כך שבסדברי ואליי, אף ילד מעולם לא הוכרח, נדחף,
הופצר, שודל, או שוחד ללמוד איך לקרוא. ולמרות זאת, ואולי על שום כך, אין לנו דיסלקציה,
ואף אחד מהבוגרים שלנו אינם אנאלפביתים."
היעדר כפייה מאפשר למידה
למרות היעדר כל מנגנון תמריצים חיצוני
או כפייה חיצונית, ילדי סאדברי מציגים רמה מדהימה של הישגים, אם כי לא בהכרח בנושאים
אקדמיים מסורתיים. אם כי, אפילו בנושאים המסורתיים, הם בדרך כלל יודעים את הבסיס, פשוט
משום שנושאים מסורתיים הם בעצם די פשוטים. אנקדוטה אחת על בית הספר מתארת כיצד קבוצת
למידה ותמיכה עצמית של בני 9-12 למדה את כל תכנית הלימודים בחשבון מכיתה
א 'עד ו' בתוך עשרים שעות רצופות.
מומחה חינוכי חיצוני שבחן את הנושא לא היה מופתע:
"כולם יודעים שהנושא עצמו הוא לא כל כך קשה.
מה שקשה, ואף כמעט בלתי אפשרי, הוא להכות את החומר לתוך ראשיהם של צעירים ששונאים את
כל צעד בתהליך הלימוד הזה. ולכן הדרך היחידה שיש לנו שמץ של סיכוי להכניס את החומר
היא להכות כל פעם קצת חומר, לאט לאט, בכל יום,
במשך שנים. גם אז זה לא עובד. רוב תלמידי כיתה ו' הם אנאלפביתים מתמטיים. אך אם ילד
רוצה ללמוד את החומר היטב, עשרים שעות זה בהחלט זמן הגיוני."
להחזיר את האמון בעצמנו
ממשל עצמי של התלמידים מביא אף ניגודיות גדולה יותר לרעיון של הפרד ומשול מאשר נושא מוטיבצית למידה עצמית. האסיפה המרכזית בבית הספר, נותנת לכל תלמיד כבר מגיל 5 ועד גיל 18 אותו קול שווה כמו של חברי הצוות, וכך קובעים את כל החוקים וההחלטות החשובות בבית הספר. זה מתקיים כאמור בניגוד חריף למערכת ההצבעה בתיכון רגיל (אמריקני), שבו התלמידים מורשים לבחור את הקמע של הבית ספר ומלכת המחזור בטקס סיום. בסדברי, יש לתלמידים כוח אמיתי: הם מחליטים על השימוש בכספים, ההעסקה והפיטורים של מורים, על כללים ועונשים על עבירות. פורעי החוק הבית-ספריים כפופים למערכת בתי משפט שמאוישת על ידי התלמידים.
 |
| להחזיר את האמון בין מבוגרים לילדים |
מי שאיבד את האמון בטבע אנושי, מדמיין שמערכת
כזו לא יכולה לעבוד, אבל מרוב הבחינות זה עובד יפה. לפעמים האסיפה עושה טעויות, כמובן:
ב'בית ספר העגול' - בית ספר דמוקרטי בפנסילבניה שהילדים שלי למדו בו, האסיפה החליטה
פעם לבטל את כל המטלות המנהלתיות של התלמידים (המורים הצביעו נגד הצעה זו, אבל היו
במיעוט). וכך, לא היו מטלות-במשך שבועיים, עד שהאסיפה הפכה את החלטתה. התלמידים למדו
דרך חוויה שיש צורך במטלות. זה שונה מאוד מהמודל הרגיל שבו הסיבה לעשות את המטלות היא
"בגלל שצריך." התלמידים לומדים אמון עצמי ולא ציות לסמכות - מודל הגיוני אם
אתה מאמין בעצמך.
מודל סאדברי מגלם הנחות רדיקליות על הטבע
אנושי וההבנה שלנו את עצמנו. בית הספר הזה הוא חלוצי מבחינת חזון של מה שבית הספר יהיה
בעידן של איחוד, כאשר המאמץ הנוכחי כדי לשמר את האשליה של ה'אני לבד ונפרד', סוף סוף
הופך לבלתי נסבל, ומתמוטט. עד שזה יקרה, בתי ספר כמו סדברי ואליי, במקביל למטבעות קהילתיים
וריפוי באנרגיה, יכולים לתפוס מקום שולי בלבד בחברה שלנו משום שהם עומדים בסתירה להשקפת
העולם הממוסדת הדומיננטית. יחד עם זאת, הם חשובים ביותר משום שלשמחתנו הם מספקים מודלים
שאנחנו באופן טבעי נאמץ כאשר אנו נבנה מחדש את החברה לאחר המשברים הגדולים
שמתכנסים כעת יחדיו.
אז מה עושים הילדים?
אם הם לא "נכפים, נדחפים, מופצרים,
משודלים, או משוחדים" לעשות משהו, מה התלמידים בסדברי עושים? אנו כה מורגלים לחיים
שמונחים על ידי כפייה מופנמת, שבהעדר שליטה מלמעלה, אנו מדמיינים חיים של עצלות, פינוק,
ונרפות. כשאני שואל את התלמידים שלי מה היה קורה אם הם היו מאבדים את כל כוח הרצון,
הם בדרך כלל אומרים שהם יישארו במיטה עד הצהריים, ירבצו כל היום מול הטלוויזיה, יתמכרו
לתענוגות והנוחות הקרובים ביותר, וכך נראה שהם יפלו לתוך ספירלה מעורפלת שלא נגמרת
של פינוק, עצלות, ואדישות . אבל זה למעשה רק מרד נגד "עבודה", כפי מונח זה
מוגדר כיום, כפי שהיה מאז המהפכה התעשייתית, אם לא לפני כן, כמשהו לא נעים, משפיל,
או מייגע שאנחנו נאלצים לעשות על מנת לשרוד. אבל זה לא הטבע האנושי. עצלנות ופינוק
הם לא הטבע האנושי. מהו טבע האדם? אנחנו יכולים לראות את זה בסאדברי ואליי - מה שילדים
עושים בהעדר הכפייה הוא, בפשטות, לשחק.
וכאן אנו נתקלים באחת מכפילויות ההגדרה
של התרבות שלנו, ההבחנה בין עבודה למשחק. כיום לשחק אך ורק לשם משחק נחשב ל"בזבוז
זמן", דעה שמבוססת על ההנחה שלשרוד זו המטרה של החיים, הנחה שקיימת בבסיס המדע
והכלכלה המודרנים. אחרי הכל, כל דקה שבה אנו משחקים היא הזדמנות אבודה כדי להתקדם בחיים...
משחק כשיטת לימוד טבעית
אך מנקודת מבט אחרת משחק הוא רחוק מלהיות קל דעת או טיפשי. לשחק בבית הספר זה עסק רציני ... המשחק הוא תמיד רציני עבור ילדים, כמו גם למבוגרים שלא שכחו איך ... משחק הוא לא פחות, למעשה, מהגרסה הילדית של איך החיים אמורים להראות, גם עבור מבוגרים. הערך של המשחק הוא לא רק בכישורים המוטוריים או טכניקות פתרון בעיות שהוא מפתח. מה שנלמד במשחק זה היכולת של השחקן להתרכז ולמקד את תשומת הלב שלא במשורה במשימה שלפניו, ללא התחשבות במגבלות זמן, ללא עייפות, ללא צורך למהר, ללא צורך לנטוש רעיון מבריק באמצע, כדי ללכת לעשות משהו אחר. משחק מבטא יצירתיות חסרת מעצורים שמגיעה מבפנים. בחיינו הבוגרים, לשחק נעלם תחת המשטר האכזרי של "צריכים" שמונע מאתנו להקדיש את עצמנו באופן מלא לכל דבר "ללא התחשבות במגבלות". אנו "צריכים" להתחשב במגבלות חיים: לוחות זמנים, לחץ, אשמה, חרדת הישרדות. אנחנו בלהסתכל מעבר לכתף שלנו כל הזמן.
במשחק אנו מסוגלים לחוות את הריכוז והמיקוד
המלא כתחושה של חוסר זמן. זה מצב, שבו היכולת שלנו ללמוד וליצור נמצא במקסימום. (כיום, באופן אירוני, האיומים
המקודדים שבאמצעותם אנו מנסים לעודד למידה, יוצרים למעשה מצב פסיכולוגי עוין ללמידה).
החוסר זמניות של המשחק היא כמעט בלתי ניתנת להשתלבות עם החיים העמוסים, והמתוכננים
של המבוגר המודרני (או התלמיד). לעומת החברות המודרניות, חברות פרימיטיביות היו חברות
חסרות זמן: שעות ודקות, זמנים ותאריכים, שעונים ולוחות זמנים התעוררו עם התיאום המורכב
של פעילות אנושית המתחייב מחלוקת העבודה והשתלבות המכונה. חיים במשחק הם חיים ללא
זמן, חיים נצחיים.
 |
| מתמסרים ליצירה ומתנתקים ממושג הזמן החיצוני |
הנה קטע מתוך "חופשיים סוף
סוף" (של דניאל גרינברג, ממיסדי 'סאדברי ואליי'), שאני מביא כאן משום שזה מביא דמעות לעיניי. הקטע מציג עד כמה עצום הפשע שהציביליזציה
שלנו ביצעה נגד הרוח האנושית, ועם זאת כל כך פשוט הוא המרפא שמשתמע ממנו:
"בית הספר נפתח בשעה 8:30 בבוקר, ונסגר בשעה
5:00 אחר הצהריים. אין זה יוצא דופן לראות מישהו נכנס לחדר החושך בשעת 9:00, מאבד את
תחושת זמן, ויוצא בשעה 4:00 כאשר העבודה מסתיימת.
יעקב
מושיב את עצמו לפני גלגל הקדרות. הוא בן 13 שנים. השעה 10:30 הוא מכין את העמדה, ומתחיל
לעשות סירים. שעה עוברת. שעות. פעילויות מתערבלות סביבו. חבריו מתחילים משחק כדורגל,
בלעדיו. שלוש שעות. בשעה 2:15 הוא מתנתק מן הגלגל. היום, אין לו דבר להראות למרות מאמציו.
אף סיר לא מספק אותו.
למחרת,
הוא מנסה שוב. הפעם, הוא מסיים בשעה 1:00, לאחר שסיים שלוש עבודות שהוא אוהב.
תומאס
ונתן, בני 11, מתחילים משחק של מבוכים ודרקונים בשעת 9:00. זה לא נגמר ב5:00. ולא אפילו
ב- 05:00 למחרת. ביום השלישי, הם מסיימים את המשחק בשעה 2:00.
שירלי,
בת 9, מתכרבלת בכיסא ומתחילה לקרוא ספר. היא ממשיכה בבית, וממשיכה בשלושה הימים הבאים,
עד שהיא מסיימת.
סינדי
ושרון בנות ה-6 יוצאות לטיול ביער. זהו יום אביב נהדר. הן יוצאות למשך 4 שעות.
דן
מטיל את החכה הראשונה שלו לתוך הבריכה בשעה מוקדמת בבוקר סתיו. שלוש שנים לאחר מכן,
הוא עדיין אוהב לדוג."
 |
| ראיתי מלאך בתוך אבן השיש אז סיתתי את האבן עד אשר הוצאתי אותו לחופשי מיכאלאנג'לו |
לשחרר את עצמנו מכבלי זמן המכונה
האם את/ה יכול/ה לראות את התיאור הזה כמודל לחיים שאנחנו נועדנו לחיות? לבחור את הפעילות שלנו, ולהקדיש את עצמנו אליהם באופן מלא עד שאנחנו מרוצים מהתוצאות? להיות חופשיים מכל לוח זמנים או דרישה, חוץ מאשר זו שלנו עצמנו?
כך מתואר בארכיטיפ החזק ביותר של התרבות שלנו - סיפור הבריאה: בספר בראשית , לאחר בריאת העולם,
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד". כיום,
במקום לעשות הכי טוב שלנו כאשר זה דורש זמן רב, אנחנו מתפשרים על "מספיק טוב" - מספיק טוב - בשביל הכיתה, בשביל הבוס,
בשביל השוק. ובכך אנו שוללים את המטרה היצירתית
שלשמה אנו נמצאים כאן. אבל כמו יעקב, התלמיד בן השלוש עשרה, משהו בתוכנו רוצה ליצור יופי
ללא מגבלות. לשקוע כל כולנו במשימה יצירתית לשם היצירה במשך זמן רב ככל שנדרש, כדי שבסופה של היצירה, נוכל להסתכל עליה בסיפוק ו"לראות כי טוב".
דניאל גרינברג כותב: "זמן הוא לא סחורה
בסדברי ואלי. זה לא 'בשימוש' גרוע או טוב. זה לא 'בזבוז' או 'משהו לשמור' .... הכבוד
שבית הספר מנסה להציג למקצבים הפרטיים של התלמידים הוא בלתי ניתן לערעור". הילדים
שבבית הספר הזה מציעים לנו מודל, לא רק לחינוך, אלא לחיים. מודל שחותר תחת הנחות תרבותיות
כל כך מושרשות שאנחנו כמעט לא מודעים להם. לא לחשוב על זמן כמשהו לשימוש, בזבוז, או
לאגירה – זו מהפכה עמוקה בהרבה מכל מהפכה שקרל מרקס אי פעם חלם עליה.
אני נכנסתי לעומק כזה לגבי בית הספר 'סאדברי ואליי' משום שהוא מציע מודל שמנסה להביא אותנו חזרה למשחק. והחזרה למשחק היא המפתח להפלת
ההגמוניה של הזמן הנמדד. הזמן שקשר אותנו, חזק יותר ויותר, במשך אלפי שנים. מאז ילדותנו
המוקדמת, כמה מאיתנו אי פעם חוו את ההרגשה של חיים ללא זמן? אנו חווים זאת רק בקטעים
קצרצרים שאנו מצליחים 'להגניב'. אנחנו, המבוגרים דחקנו את המשחק והיצירתיות הרבה שלנו
לשוליים - תחביבים בסוף השבוע שאינם
קשורים לעיסוקנו או לפרנסתנו – כפי שתלמידים בבתי הספר הרגילים חייבים להגניב את
המשחק בזמן ההפסקות או מאחורי גביו של המורה.
אני לא בעד נטישת הטכנולוגיה וחזרה לתקופת
האבן כדרך לביטול התוצאות המרות של אידיאולוגית המכונה השלטת בעולם המודרני. הצורות
החיצונית של טכנולוגיה, כסף, ריפוי וחינוך בהחלט ישתנו, אך זה יקרה לדעתי כתוצאה ממערכת
יחסים חדשה של האדם עם היקום, מערכת יחסים שניתן לתאר אותה בצורה מתומצתת כ'משחקית'.
המשחק הוא גם חסר זמן, גם חופשי ממנגנוני
הכפייה המכוערים של תפיסת ה'הישרדות', וגם הוא מבטל את ההבחנה המלאכותית של העצמי והאחר,
ההבחנה המגדירה של עידן הנפרדות שבו אנו
חיים.
המצב הבידורי של המשחק, מאפשר לתחושת 'העצמי
הנפרד' להעלם כאשר המשימה המשחקית סופגת אותנו לתוכה; במקום סובייקט נבדל שמנסה לשלוט
ולתמרן היקום לצרכיו, אנו הופכים להיות סוכן אורגני של התהליך היצירתי של היקום עצמו.
דרכנו, היקום יוצר את עצמו.
 |
| המשחק כדרך לימוד התנסותית וחוויתית מתוך מיזם היריד האנושי הנודד |
כך גם לגבי סוג אחר של משחק, שבמקום
לקרוא לו יצירתי, אפשר לכנותו "התנסותי". אנחנו משחקים עם הגבולות שלנו,
חוקרים את הגבולות שלנו, מגדירים את מי שאנחנו. האבטיפוס של משחק מסוג זה יכול להיות
תינוקת שמשחקת עם אצבעות רגליה, ידיה, וקולה שלה, כאשר היא לומדת לתאם תנועה, אברי חישה, ודיבור. היא
לא רק מגלה מציאות קיימת מראש של הגוף שלה; חקירותיה הן מה שממריץ את ההתפתחות של הגוף
שלה. על כל היבטיו, משחק אמיתי הוא מטבעו ובאופן בלתי נמנע יצירתי.
אם נרצה...
אם נרצה...
