‏הצגת רשומות עם תוויות לב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לב. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 26 באפריל 2015

מסה קריטית של אהבה


לכל אחד יש בעיות,
כי החיים בעייתיים.
אם לא היו בעיות, אז היינו ממציאים כאלו.
כדי שהחיים לא יהיו משעממים.



        



טוב, אז נכון שבישראל אנחנו לא בדיוק מתעסקים רק באיזה אייפון יהיה לנו
ויש לנו צרות יותר גדולות כמו
הפלסטינים, האיראנים, דעאש, הימנים, השמאלנים, האריתראים, החרדים וכו וכו,
אבל עדיין רוב האנשים עסוקים ביוקר המחיה, ברצון לרכוש בית, או בלחיות חיים "שקטים".

גם אני וזוגתי שתחיה טליה מצאנו את עצמנו מתווכחים בסוף השבוע,
לא מצליחים להחליט מה נעשה,
האם נלך למפגש מחזור של חברים שלי מהתיכון,
או למפגש משפחתי של טליה,
או גם וגם,
ובעיקר האם נלך יחד או לחוד,
אבל מה עם השנת צהריים? בכל זאת יום שבת....

בקיצור מצאנו את עצמנו בתוך לופ,
ואני חייב לציין שאני זה שעשה את רוב הבעיות,
פתאום החלטתי להיות דרמה קווין
ואני חייב להגיד שזה די מהנה :)

ואז ברגע אחד, הבנתי שמספיק,
הגעתי למסקנה מה חשוב באמת -
אנחנו.
אנחנו חשובים.
הביחד שלנו, והאהבה שלנו,
והרצון שלנו לפגוש עוד אנשים שאנחנו אוהבים,
זה מה שחשוב.

וזה מה שעשינו...



לדאוג לכסף או לדאוג לאנשים

אחזור רגע ליום שישי.
כבר אז החלו ה"בעיות" שלי ושל טליה,
בשיחה על כסף,
ומה יהיה אם לא יהיה,
וכל מיני סוגיות שעולות מתוך החששות שלנו כאשר מתחילים לדבר על עתיד וכסף.
חששות שהם בעיקר בראש שלנו.
כי לרוב האנשים כבר היום אין,
רוב האנשים חיים בחובות לבנקים, ותחת חוזי משכנתאות לכל החיים,
או שפשוט עניים וחיים מהיד לפה, עובדים בתנאי עבדות.

הכסף היום הוא אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו,
בין אם זה מבוגרים אמידים,
שתוהים איך הם יממנו את הפנסיה הזעומה שלהם,
את התרופות הרבות ש"צריך", או מה יהיה עם הבית לילדים,
ובין אם זה צעירים שעובדים שעות אינספור כדי לממן את הגנים לילדים.
וכך אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי הכסף,
במקום לעשות את הדברים שבאמת אנחנו אוהבים,
או דברים שיכולים לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים.

לכן,
אני בוחר לחיות לא לפי הכסף, אלא לפי הערכים שלי.
אני מנסה להסביר את זה למי ששואל, כולל ההורים שלי, ששואלים זאת רבות,
וגם חשוב לי להזכיר את זה לעצמי,
כי כמו שאמרתי גם אני נתקף לפעמים דאגה -
ומה אם פתאום אני אצטרך ולא יהיה,
ומה אם ארצה לדאוג לילדיי, או לקרוביי, ואין לי איך.

ועל כך אני גם מזכיר לעצמי - שמה שאני עושה, העולם שאני מנסה ליצור
(יחד עם עוד מיליוני אנשים שהבינו שאנחנו חייבים להיות השינוי)
עולם שבו יש אוויר נקי, מים בחינם, אוכל בשפע,
עולם שבו הקהילה היא מי שדואגת לספק את צרכיך, גם בעיתות מצוקה
ולא הבנקים וחברות הביטוח,
זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור הילדים שלי.

אין לי ודאות ובטחון, מה יהיה איתי עוד עשר שנים, (וגם לא עוד עשרה חודשים...)
אבל גם אם היה לי מלא כסף בבנק, ובית משלי,
לא היתה לי ודאות שלילדים שלי יהיה בריאות וחינוך נאותים,
שיהיה להם מרחבים טבעיים ופתוחים ובטוחים לשחק בהם,
למעשה כבר היום המרחבים האלו הולכים ונעלמים,
יחד עם שאר היצורים החיים שבהם....

ולכן אני משקיע את הזמן והאנרגיה שיש לי עכשיו,
כדי לעשות הדברים האלו,
בלי לחכות לאיזה רגע שבו ארגיש שיש לי מספיק.
יחד איתי עושים זאת עוד אלפי ומיליוני אנשים,
כל אחד בדרכו שלו, כל אחד בסביבתו שלו,
חלק בקטן וחלק בגדול.


ליצור תנועה חדשה

ועדיין התנועה הזו שאני חלק ממנה היא קטנה ושולית.
לעיתים נראה שהיא אינה קיימת,
שכל מה שיש סביבנו זה מלחמות וחורבן ותיעוש וזיהום.
בעיקר אם צופים בחדשות של ברוני התקשורת...

אבל לעיתים רואים אותה,
בחרכים של המטריקס,
בפינת הרחוב,
בעיניים של אנשים.

תנועה שצומחת מלמטה,
כמו עשבים שצצים מתוך אספלט שלא נסלל מחדש,
כמו הטבע שרוצה לפרוץ בלי שישלטו בו,
כמו נמלים שלא ברור מהיכן מגיעות,
ומתחילות לעמול ולחפור וליצור.

ביום שישי הצטרפתי לנסיעת מסה קריטית בתל אביב,
נסיעה שבה רוכבי אופניים מתאספים יחדיו,
ורוכבים בנסיעה איטית ברחובות העיר,
תוך חסימה של אחד מנתיבי התנועה,
כמחאה על חוסר ההשקעה בנתיבי אופניים ובתחבורה ציבורית,
וכמחאה על הפיתוח של כבישים בתוך העיר,
המעודדים קנייה ושימוש ברכבים פרטיים יקרים מזהמים ומנכרים.

התקבצנו כ-40 רוכבים, צעירם ושמחים,
כולל הכלבה בלהה שהצטרפה בסלסלה,
ומשה האמריקאי, שסיפר לנו על נסיעות המוניות בסן-פרנסיסקו,
ותוך כדי הנסיעה ניגן בקסילופון ובירך אנשים ב- "שישי שמייח".

כך זה נראה:

משה והקסילופון

רוכבים ביחד בכיכר המדינה

כך זה נראה בסן-פרנסיסקו


מסה קריטית זה מונח שלקוח מעולם הפיסיקה,
והושאל על ידי מדעי החברה,
לתאר כמות מינימלית של אנשים הדרושה כדי לעורר תופעה מסוימת,
כזו שאי אפשר להתעלם ממנה, ואשר מתחילה ליצור שינוי.

זה בדיוק מה שרכיבות המסה הקריטית מנסות לעשות,
לגרום למספיק אנשים להצטרף לרכיבה,
כדי שאי אפשר יהיה להתעלם מכמות רוכבי האופניים,
כמות שכבר היום היא די גדולה.

בימי מהפכה של אהבה, דיברנו וחלמנו ועודנו מחכים,
למסה קריטית של אנשים,
אשר מוכנים להפסיק לחיות מתוך פחד,
מתוך אילוצי החברה, והבנק, והטרור, והאגו,
ולהתחיל לבחור מה שהלב רוצה,
להתחיל לחיות לפי ערכים ואמונות שאנחנו מ תחברים אליהם,
בלי לפחד כלל.

עד כמה היום הזה רחוק?
האם הוא הולך ומתרחק או מתקרב?
איני יודע,
וגם איני מחכה לגאולה,
למלחמת גוג ומגוג שתשנה סדרי עולם,
או לאסון טבע שיאחד את שאריות האנושות,
אני פשוט מתחיל לחיות זאת כבר עכשיו.

הסיפור הזה שאנחנו חיים בו,
יכול להיות סיפור טלנובלה רצופת "בעיות",
או סיפור מלחמה עתיר דם וקרבות והלוויות,
או סיפור פנטזיה קסום ומלא מפלצות ופיות,
או סיפור מדע בדיוני על מכונות ורובוטים ומוטציות גנטיות,
או סיפור פשוט על ארץ ושמיים, ומים, ושמש, ועצים וחיות ואנשים.

בסופו של דבר אנחנו יכולים לבחור באיזה סיפור אנחנו רוצים לחיות
ואיפה אנחנו שמים את הזמן שלנו, ותשומת הלב שלנו,
האם בפחדים ובהאשמות ובביקורות, וב"בעיות",
עובדים בעבודות שגורמות סבל לאנשים ויצורים אחרים,
רק כדי שאנחנו נוכל לחיות שקטים?

או האם אנחנו משקיעים את הזמן שלנו
בדברים שאנחנו אוהבים,
בדברים שעוזרים לאנשים ולסביבה,
בדברים שמשמחים אותנו,
בדברים שגורמים לנו לרצות לחיות?

זו הבחירה שניתנה לנו
וניתנת לנו בכל רגע מחדש
(לא רק פעם בשנתיים בבחירות),
להקשיב ללב שלנו ולשמוע מה הוא חפץ,
ואז פשוט לעשות , בלי לחכות

אם נרצה....




עשה מה שליבך חפץ














יום שלישי, 3 בפברואר 2015

לא לאבד את הראש


ארבע פעמים דפקתי את הראש בימים האחרונים.

בפעם הראשונה זה היה  במרכז אקומי כשניסיתי לדפוק בזנט גבוה יחד עם חבר פלסטיני בעזרת הלמניה בעודנו עומדים על סולם. החמצנו את הבזנט מעט וההלמניה קפצה אל תוך ראשי. בהתחלה עמדתי המום ולא זזתי, ואז התחילו קריאות פניקה כשראשי התחיל לדמם. ירדתי לאט מהסולם ואז קיבלתי טיפול מכל הנוכחים ובמיוחד מישמעאיל ששטף את ראשי וחבש אותו. הפצע לא לא היה חמור, אך בכל זאת נשכבתי לנוח ולקחתי את המשך היום להירגע.

הפעם השנייה היתה כשבדקתי שמן ומים באוטו בבוקר למחרת הפציעה הקודמת. למזלי לא פגעתי בפצע אלא במקום אחר.

הפעם השלישית היתה כשקמתי משירותי הקומפוסט, שמצויים בקרבת עץ ונתקעתי באחד הענפים.

הפעם האחרונה היתה לפני שעה קלה אחרי שירדתי בתחנת האוטובוסים שברכבת ארלוזורוב, התחלתי ללכת ונתקעתי במראה של אוטובוס.

מה קורה פה?
מה היקום מנסה להגיד לי?

      




הקשבה לא מגיבה

לשמחתי כל המכות האלו התקבלו בחיוך.
היה כאב שחלף, והיתה תמיהה על חוסר תשומת הלב שלי,
אבל לא היה כעס על זה שזה קרה לי.
יש פה איזה עניין, מעבר ללשים לב, שעוד לא פתרתי אותו, אבל אני מקווה שהתשובה תגיע.

השבוע מתקיימת באקומי סדנה ראשונה לעונה- סדנת יוגה לשינוי חברתי.
ארבעים ומשהו משתתפים, רובם ישראלים,
השאר פלסטינים ואמריקאים, וגם אריתראי ופרנסיס המורה הקנייתי,
ועוד 10 מתנדבים מכל העולם.

הסדנה נפתחה אחרי כמעט חודש של עבודה אינטנסיבית
בייפוי ובניית המקום.
כך הוא נראה כעת:












אחד הנושאים שהועלו בסדנה הוא הנושא של התנגדות.
כיצד התנגדות גוררת התנגדות, ואילו סוגים של התנגדות קיימים.
מכאן השיחה הגיעה נושא של הקשבה.
האם ההקשבה שלנו היא הקשבה תגובתית, או הקשבה נדיבה או מכילה?

רובנו מקשיבים בצורה תגובתית, במיוחד לנושאים שהם שנויים במחלוקת.
אנו לא מצליחים להקשיב לסיפור או לדעה של מישהו מבלי להכניס את דעתנו,
מבלי לשפוט או לבקר את הנאמר.

וכך תרגלנו הקשבה תגובתית וגם הקשבה מכילה או נדיבה.
איזה מין סוג הקשבה נכון יותר?
האם עליי להקשיב בנדיבות לכל מי שיש לו משהו להגיד?
האם יש מקום להגיב גם בהקשבה נדיבה או שעלינו רק להנהן ולשתוק?

עוד לא נכנסנו לעומק של הנושא,
אבל בהחלט אני רואה מקום לפתח הקשבה יותר נדיבה,
כלפי אנשים שאיתם אני מנהל שיח,
כלפי דעות מנוגדות לשלי,
כלפי עצמי.

הקשבה מאוד נדיבה




בית חדש

השבוע אני וטליה, יחד עם חברנו גל לוין בנינו את ביתנו לעונה הקרובה.
בית מקושת, עם חלון ווילון, עטוף בבד וקרטון וניילון.
בית קטן אבל מספיק ללינה,
וגבוה דיו כדי שלא אדפוק את הראש בכל פינה.

הבנייה היתה מהירה ודי חלקה.
את הדלת הביא חבר מיריחו שעובד בקפה קפה השכן בצומת אלמוג,
ואת הברזלים קנה עבורנו עוד חבר יקר גם הוא מיריחו.
והשאר השתמשנו במה שיש,
קרשים, ניילונים, קרטונים, בדים.

בסוף השבוע הגיעו ההורים המקסימים של טליה,
וחוץ משלל פינוקים למטבח המשותף וקישוטים וצבעים,
הביאו לנו גם סדינים ומחצלות ושטיחים.
ארז השכן בנה לנו שידה,
ומיקי הנווד הגיע במיוחד לסדר לנו תאורה.
התמלאנו אור מכל הטוב הזה שמסביבנו,
כל האנשים המוכשרים שבאים לעזרתנו.

ביום שת כשרציתי לנוח קצת בצהריים,
גיליתי שאמנם לבית נכנס הרבה אור,
אבל חם שם כמו בחממה,
ולכן שמנו על הבית את הציליה שבה גרנו בקיץ בחוף מעיין צבי,
וזה מה שיצא:

 






















והנה חלק קטן מהבנייה בהילוך מהיר:


         




הראש חושב, הלב יודע

אז התחלתי עם הראש הדפוק שלי,
והמשכתי אל הבית הלבבי שלי,
ועכשיו אני רוצה לסיים במילות חכמה של אלכימאים,
על לב, ראש וקרביים:

"האלכימיה רואה בני אדם כמורכבים משלושה חלקים:
ראש, אזור בית החזה ש להלב וריאות, והקרביים.
הראש, מסומל על ידי כסף , הוא קריר, סטטי, ורעיוני;
הלב , מסומל על ידי זהב , חמים וקצבי ;
הקרביים , מסומלים על ידי גופרית , בוערים וטרנספורמטיבים .
בפילוסופיה זו , בסיס הידע קיים לא בראש, אלא בלב.
לב הוא לידיעה, הראש למחשבה.
כאשר פונקצית הראש פולשת לשאר הגוף ,
הסטטיות שלה באה לידי ביטוי כמו במחלות ותופעות כמו
טרשת, אבנים באיברים, סתימה של הלב והעורקים ,וגידולים בכל רחבי הגוף.
האם זה צירוף מקרים שהחפצים הטכנולוגיים של עידן התבונה הוא גם קשים בעיקרם?
אספלט, מבנים מבטון, מתכת ופלסטיק ,
כולם נועדו להתנגד למקצבים ולתהליכים המשתנים של הטבע.
במבט ממטוס ,הפרברים המתפתחים
נראים כמו גרורות של גידולים קורנים ממוקדים עירוניים.
הרכות של כדור הארץ הפכה קשה .
בתרבות של המדע וההגיון, הראש גזל את תפקידו של הלב
כאיבר שאחראי על הידיעה .
אנו מבינים זאת אינטואיטיבית כאשר אנחנו
משייכים לראש את האיכות האלכימית של קרירות.
"הגיון קר", אנחנו אומרים, או "קר-רוח".
הראש אמור לשקף, לשקול, לחקור,
אבל זה הלב שאמור לדעת,
לדעת במה לבחור ."

The ascent of humanity


אז כדי לדעת במה לבחור ולאן ללכת,
לא חייבים לאבד את הראש,
למרות שלפעמים נמשיך לדפוק אותו,
עד שנבין איך לפעול אחרת,
ואיך להקשיב ללב.

אם נרצה...


       

יום שישי, 2 בינואר 2015

ללכת עם הלב


אחרי הפוסט הקודם,
ובעקבות תגובות אוהדות ומודאגות,
אני רוצה להמשיך עם פוסט מעודד לרגל שנת 2015 הבאה עלינו לטובה.


קול האמת

ואתחיל עם נושא השחיתויות שצצות אצלנו כפטריות אחרי הגשם.
לכאורה זה לא חדש.
כבר ידוע מראש - כולם מושחתים.
אז למה אנחנו ממשיכים לעשות מה שהם אומרים? לשחק את המשחק שהם משחקים? משלמים להם מיסים? מפקידים בידיהם את ילדינו? מצפים שהם יביאו שלום בזמן שסוחרי הנשק יוצאי הצבא נהיים יותר ויותר שמנים?

ואיך בכלל אנחנו יודעים שכל השחיתויות האלו הן אמיתיות? איך יודעים מה אמיתי? ומי נגד מי?

אחד הדברים שאני עושה כדי לקבל תמונה יותר ברורה זה לשמוע קולות אחרים.
קולות של אנשים שאני לא בהכרח מסכים או מזדהה איתם. מתנחלים, ערבים, חרדים, בנקאים, חיילים, נשים. לכל אחד יש את האחר שלו. טוב לשמוע קולות אחרים. פה מימין יש רשימה של חברים ברשת, אתם מוזמנים להציץ בהם ובמה שיש להם להגיד.

בינתיים במקום לנסות להגיד מה האמת מבחינתי, אני מציע לצפות ולקרוא כמה סיכומים של השנה החולפת, שאולי לא שמתם לב אליהם: גרינפיס, אקטיבסטילס, אמנסטי, צדק חברתי, החזית לשחרור בעלי חיים, והעזר כנגדם - עולם הפרסום.

אני מקווה שנזכור השנה שהשחיתויות האלה לא הולכות להעלם הן רק הולכות להחמיר, כי מי שהולך נגד הזרם עלול לחטוף או להישאר בלי כלום, והפחד יניע עוד ועוד אנשים להכנס למשחק ה"תעלים עין" או שתישאר בצד, כמו שהיה בזמן השואה, שלמעשה עדיין קיימת, רק שהיא לא בהכרח רק של יהודים , היא מופנית כלפי אחרים אחרים - פלסטינים, בעלי-חיים, אריתראים ושאר מסכנים.

אז בפעם הבאה שאנחנו מקבלים טלפון מהבנק, או צו מהממשלה, או פנייה מההוצאה לפועל, או מקבלים הצעה למשרה, חשוב לזכור ולבדוק עבור מי ועבור מה אנחנו פועלים, והאם כדאי לנו לציית או להסכים בשתיקה או אולי לבדוק אם יש חלופה.

לפעמים יש הרבה חלופות. איך נדע באיזה חלופה לבחור?


לבחור בחירה שלמה

אחד הדברים ששמתי לבי אליו באורח החיים הנוודי,
הוא שהחופש עשוי ליצור בלבול.
כל האפשרויות פתוחות, וקשה לדעת במה לבחור.
העדר המסגרת מכריח אותנו לבחור כל יום מחדש,
ולהיזכר מה רצינו אתמול, ולמה בכלל התחלנו ללכת בדרך שהלכנו
ולאן ניסינו להגיע,
אפילו כשאנחנו עדיין לא שם,
והאופק קצת מטושטש ויש יום מעונן.


     


אז מה עושים עם הבלבול הזה?
איך ממשיכים בדרך גם כשהכל נראה לא ברור, כשאין וודאות?

אני משתדל להיזכר במטרה הגדולה -
חופש אמיתי ושלום עלי אדמות.

נראה גדול, ורחוק? מעולה, זה אומר שיש זמן ואפשר להיות רגועים.
אנחנו בדרך.

ומה בכל זאת? לאן לפנות? מה להחליט? מה לעשות?
אני משתדל לחזור אל המצפן,
 זה שמרוב ששכחנו שהוא קיים התחלנו להמציא כל מיני חוקים ומסגרות ואילוצים.
אני כמובן מדבר על הלב.
הלב היודע, הלב הנבון.

בספר "סיפור שאינו נגמר",
 שקראתי השנה לראשונה יחד עם אהובתי טליה
(ממליץ בחום לקרוא סיפורים ביחד עם אנשים אהובים, זה מחבר ומקרב)
הופיע הסמל של אורין - שני נחשים שאוכלים זה את זנבו של זה,
וביניהם מופיע הכיתוב:
"עשה מה שלבך חפץ".


כריכת הספר "הסיפור שאינו נגמר" בעברית


וכך בכל פעם שאני תוהה מה יהיה, והאם אני בדרך הנכונה או סתם תועה,
ומה יהיה עם הפנסיה, ואיך נשיג דירה, או נגדל ילדים,
ומה יהיה עם דעאש והפלסטינים והפשיסטים והטילים,
אני נזכר במשפט - "עשה מה שלבך חפץ".


העידן שלנו

העידן שלנו הוא עידן מיוחד וייחודי.
עידן של אינטרנט וקישוריות טרנס-עולמית
ויחד עם זאת עידן של רבים יותר ויותר שחיים מלחמת השרדות.
עידן של שפע שיוצר עוד מחסור.
עידן של מודרנה ושל רצון לחזור,
לחיים של פעם, לשקט לשלווה
ועם זאת רצון להתחדש ולהתרגש בתלת מימד בלחיצת כפתור.

העידן שלנו הוא עידן מהפכני,
ואנחנו נמצאים בתחילתה של המהפכה (תלוי ממתי מחשיבים)
וכל מה שנעשה שהוא אנושי ולא אנוכי,
כל מה שהוא מותר במקום אסור
כל מה שהוא משחרר שליטה על אחרים
כל דבר כזה יכול להיות מעשה גבורה, מעשה של אהבה.

בעידן שבו מסממים ילדים כי הם לא יושבים ומקשיבים,
לתת לילד לרוץ חופשי זה מעשה מהפכני.

בעידן שבו ללכת ברחוב בלילה זה דבר מפחיד,
אז אפשר ללכת בלילה ברחוב ולהרגיש אמיץ.

בעידן שבו יותר ויותר אנשים דבוקים למסכים,
לצאת מהמסכים ולפגוש אנשים זה דבר אנושי.

בעידן שבו כולם רודפים אחרי כסף ואחרי "בטחון כלכלי",
להאמין בתלות ההדדית שלנו, ולתת אמון באחרים זה דבר חתרני.

אני רואה מסביבי את כולם הולכים בתלם במידה כזו או אחרת,
אוכלים בשר, צורכים שטויות, משקיעים בבתים, ומצייתים לפחד,
ואני ממשיך ללכת בדרכי למרות הכל.

אבל אני רואה גם את השינוי שמתחולל סביבי:
את השיח הצמחוני-טבעוני שמתחיל לחלחל,
את השיח הבטחוני-לאומני שמתחיל להתערער,
ויותר ויותר אנשים שיוצאים לנדוד,
שהולכים אחרי ליבם,
שמוכנים לפגוש את האחר.

הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד ניפול ועוד נקום.

ברכות ואיחולים לשנת 2015

ושתתעצם הזוגיות ותצמח ותתרחב, ושאהיה חלק מקהילה אוהבת ותומכת,
שאפגוש חברים חדשים, ואחזק קשרים עם חברים ישנים,
שאזכה לראות תהפוכות ומרידות במוסכמות ובמוסדות החברתיים,
שאראה ילדים גדלים שמחים, ומבוגרים שמהם לומדים,
שאתפתח ואלמד עוד מלא דברים חדשים,

שאשתפר בערבית ואוכל לשוחח עם אחינו הפלסטינים,
שאסיים לקרוא לראשונה את התורה, בלי מתווכים, ואולי אעבור לנביאים,
שאתנסה בעוד חוויות רוחניות, מיניות, פסיכדליות,
ושאראה מסביבי עוד ועוד אנשים מתעוררים לחיים.

או במילים אחרות -
שנעשה מה שליבנו חפץ

אם נרצה...

ולסיום תוכנית של סטודנטיות ממכללת ספיר שרואיינתי אליה
שבודקת כיצד מושג ה"עבודה" משתנה יחד עם המציאות והסביבה.
אני מופיע בחלק האחרון של התוכנית, אבל כולה מעניינת מאוד לדעתי