כי מצווה גדולה היא להגיד לבניך ובנותיך את אשר עברו אבותינו ואמותינו במצרים
למען נזכור את היותנו חופשיים.
שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
והויה היא שמצילתנו מידם
צ'רלס אייזנשטיין בספרו הנפלא - ' The Ascent Of Humanity ' - מתאר את כוחה של השפה ככלי הטכנולוגי רב העוצמה ביותר שבידינו.
לפני כל כלי אחר שברשותנו -פייסבוק, אייפון, חץ 3 וכיפת ברזל, ביטקוין והנדסה גנטית, יש לנו את השפה.
באמצעות השפה אנו מבקשים בקשות, משתפים רעיונות, כותבים חוקים, מזהירים אזהרות, כותבים בלוגים מדווחים חדשות, ומניעים לפעולה.
השפה מאפשרת לנו לנהל מערכות מורכבות כמו שדות תעופה, לוויני חלל, ותחנות כח, שם פרטים רבים צריכים להיות מתואמים בין אלפים רבים של אנשים בו זמנית.
ללא השפה לא היה ביכולתנו ליצור את כל אלו.
אך השפה, והטכנולוגיה שהיא יצרה, הביאה אותנו גם ליכולת להשמיד את עצמנו כמין.
הגענו במאה האחרונה למצב שברירי שבו הטכנולוגיה האדירה שיצרנו עלולה לכלותנו.
הטכנולוגיה יצרה מערכות שליטה ותמרון דעת קהל מתוחכמות, מערכות של נפרדות הולכת וגדלה.
אין זה אומר שעלינו לנטוש את השפה ואת הטכנולוגיה ולחזור לימי קדמון או לתקופת האיכרים .
הטכנולוגיה אינה הפרעה שלנו.
הטכנולוגיה יכולה לשמש אותנו ליצור מציאות אחרת, מציאות שבה פסולת של מישהו אחד היא מזון עבור מישהו אחר, שהמעגליות והמחזוריות של הטבע היא טבעית במלוא מובן המילה.
בעולם שבו הטכנולוגיה משרתת איחוד במקום פירוד, כך גם השפה.
השפה היא כלי שמאפשר לנו לשחק משחק רב משתתפים עם היקום :)
משחק רב משתתפים עם היקום
תודעת "מספר סיפורים"
פעמים רבות, המילים שאנחנו משתמשים בהן, במקום ליצור תקשורת מקרבת בינינו, באות לבטא שליטה - אל תעשה ככה, זה שלי, הטלת אשמה וכיוצא בזה.
פעמים רבות גם אני השתמשתי ועודני משתמש במילים כדי להגן על מבצרי, לאשר ולחזק את שליטתי במצב, להסתיר את רגשותי.
כל משפט שכזה הוא למעשה שקר, אם לא במובן המוחשי שלו אז לפחות בכוונה הלא מודעת שלו.
המטרה של שקר היא בסופו של דבר לתמרן ולשלוט.
התכלית של שפה אינה לספר שקרים על מנת לשלוט. התכלית של שפה היא לספר סיפורים.
הסיפורים מאפשרים לנו לנוע על פני הזמן והמרחב, ללבוש צורות וגופים שונים, לחזור לימי הפרעונים, לחצות ימים ולשאוף פסגות הרים.
בהקשר הזה, לסיפורים המשותפים שלנו, ההגדה ומיתוסים נוספים אחרים יש כח רב מאוד ביצירת המציאות שלנו.
הסיפור של העם היהודי הביא לכך שיש היום מדינה.
הסיפורים הדתיים מביא לכך שמיליארדי אנשים מתפללים, צמים, חוגגים וסועדים בדיוק באותם ימים.
סיפורים מפחידים
מדוע המציאות שאנו יוצרים היא לעיתים כל-כך נוראה ומפחידה?
הזוועות האנושיות שידענו בעבר ועדיין מתרחשים- רצח עם, הכחדת מינים, עבדות, הרס התרבות - הן תוצר של סיפורים שאנו מספרים על פי תפיסת מציאות ותקשורת מסוג מסוים - תקשורת של נפרדות.
תחשבו על כך - לאף אדם בודד אין את היכולת לכרות חלקים עצומים באמזונס, או לשעבד עם שלם לעבדות. רק באמצעות שפה ותקשורת של שליטה אפשר ליצור מנגנונים הרסניים שכאלה.
הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו - סיפורים על כסף, על קידמה, על אלוהים, יוצרים מציאות בעולם החומרי שסביבנו.
הסיפורים הללו מסופרים לרוב בשפה שמפרידה אותנו מעצמנו. הכסף, אלוהים, הן ישויות נפרדות מאיתנו. השפה שלנו מתעלמת מהעובדה שאנו יוצרים את המושגים הללו באמצעות האמונה שלנו בהם.
המדע, המשפט, החדשות, הכלכלה - במקום לראותם כעובדות שמנסות להציג את האמת, אפשר לראותן כסיפור שמבוסס על הנחות מסוימות, על הגות רבת שנים, תצפיות אישיות על העולם ומיתוסים משותפים.
כיום רוב המוסדות האלו מבוססים על הנחת נפרדות בסיסית שבה המציאות החיצונית לנו היא נפרדת מהמציאות הפנימית שלנו. ולכן נוצרת נפרדות הולכת וגדלה בינינו. זה נובע בחלקו הגדול מהשימוש שלנו בשפה. מבחירת המילים שלנו.
השפה שלנו מפרידה בין מה שאנחנו מדברים עליו - המציאות - לבין היותנו חלק מאותה מציאות.
כאילו שקיימת מציאות שהיא חיצונית ואובייקטיבית שאינה קשורה אלינו.
'הם לא ישתנו', 'בני אדם הם כאלה', 'העולם הוא כזה', יוצרים מציאות שהיא נפרדת מאיתנו וכעת עלינו לנסות לשלוט במציאות הזו - באחרים, בבני האדם, בעולם.
תודעת נפרדות יוצרת מציאות
תקשורת מחברת
אך השפה היא גם הכלי שיכול לחבר בינינו, לרפא אותנו, לשחרר אותנו.
באמצעות תודעת מספר סיפורים, אנו מבינים שבמקום לתאר מציאות אוביקטיבית שהיא חיצונית לנו, אנו למעשה, באמצעות המילים שלנו, בוראים מציאות שקשורה לפנימיות שלנו, דרך הסיפור שאנו מספרים.
יש לנו את האפשרות לשנות את המציאות. ככל שנהיה יותר ויותר מודעים למילים שלנו, להשתמש בהן בהתאם לרצונות האמיתיים והיצירתיים שלנו,
ככל שנלמד פחות ופחות להשתמש בקללות, רכלנות, קורבנות, פטפוטי סרק ועוד צורות שמבטאות דיבור לא-מודע, ונעבור לדיבור מודע - דיבור שיוצר מציאות, אשר מתהווה מתוך מחויבות שלנו למילים ולשפה שלנו.
אנו יוצרים את הסיפור שלנו.
תודעת מספר סיפורים אינה מחפשת אמת אבסולוטית אוביקטיבית שבעזרתה נוכל להיות בשליטה מלאה על מה שקורה.
תודעת מספר סיפורים, לוקחת בחשבון שהכל זה סיפור שאנו מספרים לעצמנו, ולכן יש לנו את האפשרות לבחור איזה סיפור אנו מספרים.
לחיות בתודעה הזו יכול להביא אותנו למציאות שבה אנו חיים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור שקיים דורות על גבי דורות וכולל משפחות, שבטים, עמים, מינים וישויות שאנו חלק בלתי נפרד מהם. החיים הופכים להיות משחק בתוך משחק בתוך משחק, יצירת אומן משותפת שלנו עם היקום.
מספרים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור
פרעה שלנו
בכל חג פסח אנו חוזרים בכל העולם היהודי על אותו סיפור. מדור לדור. הסיפור מסופר שוב ושוב, אך לעתים נראה שמרוב שאנו מספרים אותו לעצמנו שכחנו להקשיב לו.
אנחנו פרעה שלנו.
אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. המציאות הקולקטיבית שלנו.
אין פרעה שעומד לכולתנו.
נכון, ישנם האיראנים והמוסלמים. יש את הבטחוניסטים והאילומנטי.
אבל מדוע עומדים הם לכלותנו? מה האינטרס שלהם?
הסיפור שלנו על כך - הוא שיוצר את המציאות הזו. הוא שמכניס בנו פחד. הוא שגורם לנו להתגונן ולהתחמש וליצור נשק להשמדה המונית. הוא הפרעה שלנו.
הגיע הזמן לספר סיפור חדש.
לנסות לדמיין איך יכול להיות אחרת. איך יהיה אחרי שנשלים עם הפלסטינים והאיראנים.
איך יהיה כאשר נפסיק לשעבד ולתמרן ולשלוט זה בזה.
איך יהיה אחרי שנפסיק להשתמש במשאבי הטבע לצרכינו ללא התחשבות בחוקים הטבעיים של מעגליות ומחזוריות.
איך יהיה אחרי שנפסיק להפריד את עצמנו מכל מה שסביבנו.
הגיע הזמן לתת מודעות למילים שלנו, לביטוי שלנו, לכוונות שלנו.
הגיע הזמן לשחרר את עצמנו לחופשי. לאחד את עצמנו עם המציאות שמסביבנו. כי לא משנה מה קורה,
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
הכותרת לקוחה מתוך הבלוג המעניין של אישתון.
מי שלא מכיר את הדברים שאני מדבר עליהם, מומלץ להכנס לקישורים (קליק שמאלי בעכבר על החומים עם הקו מתחת).
מזה 39 ימים מפגינים צעירי יפו עבור שחרורו של האסיר הפוליטי שובת הרעב סאמר עיסאווי. שביתתו היא כנראה שביתת הרעב הארוכה בהסטוריה. סאמר יחד עם עוד קרוב ל-200 אסירים, מוחזק כעציר בטחוני על ידי מה שנקרא מעצר מנהלי, כלומר תהליך ללא משפט ואפילו ללא סעיפי אישום. פשוט מעצר לזמן בלתי מוגבל מכורח הנסיבות הבטחוניות. מחר זה יכול להיות אנחנו.
במתקן הכליאה לפליטים כלואים כ-3500 פליטים לזמן בלתי מוגבל. אחרי המלחמה עם איראן אלו יכולים להיות אנחנו.
משטרת ישראל חוקרת את המקרה של הראשים הכרותים במזרקות תל-אביב ואף חולון. מיהם הוונדליסטים הפרובוקטורים שמשתמשים באלימות כדי לזעזע אנשים ולהעלות לסדר היום את הנושא שנראה להם חשוב? ובכן, מסתבר שזה עובד. מוסף סופהשבוע של הארץ פרסם כתבה על תנועת 269 הישראלית שפועלת בצורה פרובוקטיבית ונועזת לקידום נושא זכויות בעלי-חיים. גם עודד בן-עמי בערוץ 2 ראיין נציגה של התנועה ואת רונן בר, הכתב של כלבוטק שתיעד את ההתעללות בבתי מטבחיים של אדום-אדום. שם יצא לו בין היתר לאסוף הרבה ראשים כרותים. מסתבר שפרובקציות זה מה שהתקשורת מחפשת. לאיזה עוד פרובוקציה אנחנו זקוקים כדי להבין? מחר זה יכולים להיות אנחנו.
כמובן שכל זה בזמן שמהנדסים לנו את האוכל ומרעילים לנו את המים. זה כבר אנחנו...
וכמובן שאנחנו מממנים את כל זה כבר מלא זמן... או כמו ששמעתי מחבר - שיהיה עד 120, בעצם עד 100. עשרים מס הכנסה לקחו... :)
האם אנחנו מסוגלים להזדהות עם המאבק של האחר? האם אנחנו מבינים שבכל העולם קורה אותו דבר? האם אנחנו מסוגלים לראות שכל העוולות אחת הן? אבל מחרזהיכוליםלהיות אנחנושנהיה אחד? אם נרצה...
אתמול הלכתי שוב לשוק הכרמל לאסוף שאריות של ירקות פירות ולחמים.
כמו שהסברתי לאבא שלי, אני לא עושה את זה כנזקק, אני לא מתבייש לעשות את זה,
אני לא נגעל מלמיין פירות וירקות "לא יפים" מכאלה שכבר רקובים.
אני עושה את זה כי אני רואה את חוסר היעילות של המערכת שלנו, והדבר הכי משתלם שאני יכול לעשות עם הזמן שלי זה ללכת לשוק, ובשעה אחת להביא תוצרת בשווי מאה שקלים.
נתקלתי בזה בפעם הראשונה כאשר הייתי אצל חברים בדרום ספרד לפני שבע שנים. שם הם פשוט קוראים לזה 'רסיקלטה' - כלומר מחזור. ומה יותר פשוט ממחזור של מזון שהרגע נזרק והפיכתו לארוחה מזינה וטעימה.
לא בכל מקום אפשר לעשות זאת.
רשתות המזון הגדולות למשל נועלות את השאריות שלהן ולפעמים שופכות עליהן כימיקלים בתירוצים תברואתיים.
אבל בשוק ובעסקים קטנים אפשר לעשות זאת בלי יותר מדי להתכלכך. פשוט לבוא בשעת הסגירה ולשאול אם יש דברים שנזרקים.
כאשר אין אפשרות להשיג את המזון לפני שהוא נזרק, יש צורך לקפוץ לתוך הזבל. זה כבר די קיצוני, אפילו בשבילי. אבל אני מוריד את הכובע בפני אלו שעושים דמפסטר דייבינג -
בשלב כלשהו, בעודי בשוק עם חבר, שקצת התפדח מהסיטואציה, עצר אותנו מוכר רוסי גדול עם סינר ושאל אותי - "מה יש לך שם"?
על אף חזותו המבהילה, השתדלתי לשמור על חיוך מתוך הבנה שמה שאני עושה הוא בסדר גמור והראתי לו את השקיות המלאות שכבר אספתי. הרוסי הגדול הושיט לי שקית ואמר לי - "אז קח גם את זה". בתוך השקית היו ארבע עגבניות קטנות אדומות ובשלות. הודיתי לו והמשכתי :)
חזרתי הביתה עם 30 עגבניות, לוף, פטרוזיליה, ברוקולי, תפוח, 2 פלפלים, 2 סלק, 5 פוקצ'ות, 2 שומר, ושקית תותים.
הכנתי יחד עם שני חברים ארוחת ערב של מרק עגבניות מינסטרונה, סלט, טחינה (היה ממקודם) ושייק תותים. לאכול זה בחינם.
רוב הזמן אני ישן בדירה של ההורים.
דירה משופצת ומעוצבת. ואני מודה על כך יום-יום.
ונכון, חשמל זה לא בחינם, מים זה לא בחינם, גז זה לא בחינם. אבל זה יכול להיות.
או לפחות זה יכול להיות בעלות כמעט אפסית.
אבל אפשר גם לגור בחינם בלי דירה של ההורים.
מאהל ארלוזורוב קם לא כמחאה, אלא מתוך צורך אמיתי של אנשים שלא היה להם איך לשלם שכר דירה.
ביקרתי שם פעם אחת. אמנם המאהל מקבל תמיכה של העיריה בצורת מים וחשמל,
והתנאים הם לא וואו, אבל גרות שם משפחות, מבוגרים וצעירים, מאוכזבי המערכת וקורבנות השיטה.
בינתיים הם גרים שם ולא נראה שהם מתכוונים ללכת.
בינתיים, אפשר גם לגור בחינם. אמנם באוהל, אבל בחינם.
ומה כאשר יבואו לפנות אותם?
נראה לי שאז תתעורר מחדש המחאה ואנשים יבינו שזה כבר לא עניין של יוקר מחיה, זה מאבק על משילות,
של מי המרחב והמדינה - של אדוני הכסף והשררה או של אבירי הנשמה?
בשנה האחרונה אני לומד על הנושא של מטבעות משלימים. כתבתי על זה בעבר וזה נושא שיותר ויותר מרתק אותי משום שאם מסתכלים על הרבה מהבעיות בעולם, ומנסים להתעמק כמה רמות לתוך שורש הבעיה, בשלב כלשהו מגיעים לכסף.
אחת הבעיות עם כסף זה שהוא מאבד מהערך שלו. זה קורה בגלל השיטה שבה כסף נוצר כיום - מחוב.
ואז אנשים מתחילים לשמור לעצמם את הכסף, להשקיע פחות, לצרוך פחות. ואז יש יותר אבטלה והמדינה בחובות, זה קורה כרגע בכל העולם.
האנשים הקטנים, כל מי שאין לו כסף, חייב לעבוד יותר, כי מה לעשות -יש קיצוצים וכסף לא גדל על העצים.
אז זהו, שאולי כסף לא גדל על העצים, אבל הוא נוצר מאוויר או יותר נכון מרעיון.
כן,כן, כסף זה משהו שקיים רק כי אנחנו מסכימים שהוא קיים. זהו למעשה הסכם חברתי.
כאשר בנק ישראל החליט, מיד לאחר קום המדינה, שכל הכסף יוחלף מלירות שטרלינג בריטיות ללירות ישראליות, זה קרה, כי כולם הסכימו על כך. בעלי עסקים התחילו לקבל לירות ישראליות כי הם האמינו שהם שוות משהו. זה לא קרה מיד, זה קרה בתהליך.
גם בעולם קורה תהליך דומה כיום, של קהילות שיוצרות להן כסף משלהן.
ואם נסכים ליצור לעצמנו כסף חדש שפועל בחוקיות אחרת מזו שאנו מכירים, אז יהיה לנו כסף בחינם.
זה לא אומר שלא נעבוד,
להפך, נעבוד יותר (אם נרצה...), אבל לא כי נהיה חייבים, אלא פשוט כי נוכל לעשות את מה שאנו אוהבים.
וגם לקבל על זה כסף.
בינתיים מוזמנים לבקר באתר o-share, שהוא בנק זמן קהילתי משודרג (כלומר מציע גם סחורות ולא רק שירותים).
דבר אחרון שאני רוצה להציע זה ליצור בחינם.
לפני יומיים יצא לי לעבוד במתנ"ס אשקלון, עם חברה שעושה סדנאות יצירה ממוחזרות לילדים.
יוצרים פרחים ובובות וקישוטים מבקבוקי פלסטיק ומחומרים נוספים.
כאשר הלכתי מסביב למתנ"ס, נתקלתי פתאום בדבר המדהים הזה:
מובייל גראד - מתנ"ס אשקלון
לא צריך שאריות של גראדים כמו בתמונה , אפשר ליצור גם עם דברים יותר נגישים.
אתרים כמו אגורה מאפשרים לנו לחלוק חפצים ישנים, רהיטים, מכשירי חשמל, שאריות צבעים, כלי עבודה ועוד.
הטבע מציע לנו קליפות, ענפים, עלים יבשים, צדפים, אבנים.
אפשר ליצור בעזרתם דברים מדהימים.
לא חובה ללכת לחוג מלאכה, אפשר לקבל רעיונות באינטרנט או מחברים.
אז אפשר לחיות בחינם,
ככל שיותר ויותר אנשים יתרגלו לחיים בחינם, כך זה יהיה יותר נגיש לכולם,
אם נרצה....
אחד הדברים שהבנתי במהלך שהותי במרכז השלום והקיימות 'אקו-מי',
הוא שיש בתוכי קונפליקט פנימי בין מה שקורה עכשיו לבין מה שעתיד לקרות.
לעתים הדיסוננס הוא כה חזק, ואז זה מתפרץ החוצה בצורה של זעם או תסכול.
וזה מאוד מזכיר את מה שאנחנו אוהבים לקרוא לו מלחמה.
אנסה להבהיר את עצמי.
picture by Young Wolf
המאבק שבפנים
הרבה מהפוסטים שלי, כפי שאולי שמתם לב מדברים על מה "לא בסדר" בעולם שלנו. על עוולות שקורות יום-יום מסביבנו בזמן שאנחנו ממשיכים כרגיל. העוולות האלה זועקות אלי וקוראות לי לצאת ולפעול.
להעיר אנשים, להתפלל לאלוהים, לעצור את החיים, עד שהכל יסתדר.
מנגד, אני מאמין גדול באדם וביכולת שלנו להשתנות. והשינוי לוקח זמן.
יצירת מודלים חדשים, ומבנים חברתיים חדשים, זה משהו שלוקח לו זמן להתהוות.
הרבה פעמים אי-אפשר לדעת כמה זמן, ולכן דרושה הרבה סבלנות יחד עם אמונה ותקווה שמה שאתה עושה, באמת ייצור את השינוי המיוחל, עבור הדורות הבאים אחרינו.
השאלה היא איך משלבים בין שני הניגודים האלו.
בין המהפכה לבין האהבה.
בין הכאן ועכשיו לבין המחשבה על העתיד.
בין הרצון לעצור הכל ולנער את כולם (כולל את עצמי), לבין לקחת את הזמן ולבנות את העולם החדש.
אני חווה פעמים רבות שאני נע ונד בין שתי הגישות הללו ולעיתים מתקשה למצוא את האיזון ביניהן.
המלחמה שבחוץ
ג'ורג' אורוול (מתוך 1984): "אפילו האזרח [חבר המפלגה] האחרון בשורה מצפים ממנו שיהיה בן-סמך, חרוץ ואפילו נבון בגבולות מצומצמים, אך גם שיהיה קנאי, נוח להאמין ונבער, שקשת רגשותיו נעה בין פחד, שנאה, סגידה ושיכרות-נצחון.לשון אחר, מן הצורך שעולמו הנפשי יהי עולם-נפש המתאים למצב-מלחמה. ולא חשוב אם אכן מתרחשת המלחמה בפועל ממש; ...כיוון שנצחון מכריע אינו בגדר האפשר, לא חשוב אם המלחמה מביאה נצחונות או תבוסות. כל הדרוש הוא שמצב-המלחמה יהיה קיים. פיצול-התבונה שתובעת החברה מאזרחיה [המפלגה מחבריה], שנקל יותר להשיגו באווירה של מלחמה, הוא כללי כמעט, אבל ככל שמגביהים לעלות בסולם-הדרגות, הוא נעשה מובהק יותר. דווקא בחוג הפנימי בולטות ביותר ההיסטוריה המלחמתית ושנאת האויב. בתוקף סמכותו כמנהל, שומה על חבר החוג הפנימי [גנרל, מנהל תאגיד, חבר ממשלה וכו'] לדעת לעיתים קרובות כי פרט זה או אחר בחדשות המלחמה הוא כוזב, ולפעמים לא נעלם ממנו כי המלחמה כולה כוזבת או שאינה מתחוללת כלל או שהמטרות שלשמן היא מתנהלת שונות לגמרי מן המטרות המוצהרות; ... בינתיים אין חבר החוג הפנימי מפקפק אף רגע באמונתו המיסטית כי המלחמה אמיתית, וכי סופה להסתיים בנצחון, ומעצמתו עתידה לצאת ממנה שליטה גמורה על תבל ומלואה.... המלחמה, כיום, היא עניין פנימי בהחלט. לשעבר היו המעמדות השליטים בכל הארצות נלחמים זה בזה בפועל ממש, והמנצח היה חומס את המנוצח (אם כי אירע לפעמים שהכירו בעניין המשותף להם ודאגו להגביל את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה). בימינו, אין הם נלחמים זה בזה כל עיקר. את המלחמה מנהלתכל קבוצה שליטה נגד נתיניה היא, ומטרתה אינה לכבוש או למנוע כיבוש של שטחים, אלא לקיים את המבנה החברתי כמות שהוא. עצם המילה "מלחמה" כיום יש בה איפוא כדי להטעות."
אז מה אומר לנו ג'ורג' אורוול?
המלחמה המודרנית מטרתה אינה נצחון, אלא שמירת המצב התודעתי הקיים (פיצול התבונה כפי שהוא קורא לזה).
בני-אדם נתונים לשליטה ביתר קלות כאשר הם נתונים במצב של פחד, כלומר בתודעת מלחמה.
הנמצאים בשלטון נאלצים לעתים לשקר לנו כדי לשמר את המצב התודעתי של מלחמה.
המלחמה האמיתית אם כן, היא אינה בין המעמדות השליטים של המדינות השונות, אלא בין המעמדות השליטים לנתינים.
זה ניתוח מבריק בעיניי למה שמתחולל היום בעולם.
המחאות של תנועת OCCUPY ושל האביב הערבי המחישו זאת היטב - שהעם אינו מאמין יותר לשקרים של הממשל, להפחדות ולדיכוי ולכפייה.
ועדיין היה אפשר לראות איך בישראל היה חשש גדול לקשר את נושאי הצדק החברתי, עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תודעת המלחמה היא זו שעזרה לחסל את המחאה ולשמר את המצב הקיים. המלחמה עושה את שלה.
אחד הכלים שבו משתמש המעמד השליט ב-1984 זה 'מינסטריון האמת'. משרד ממשלתי שתפקידו לשכתב את ההסטוריה כדי שהנתינים יאמינו שמלחמה היא הכרחית, ולא יתמרדו נגד מצבם העלוב.
גם אצלנו עושים כל הזמן שכתוב של ההסטוריה. אצלנו קוראים לזה משרד החינוך.
אנו רגילים לראות את ההסטוריה כרצף של מלחמות עקובות מדם. תמיד היו מלחמות ותמיד יהיו. זו התודעה השלטת. זה הסיפור שאנו בוחרים להאמין לו. אך ההסטוריה היא לא באמת כזו. ההסטוריה היא שונה לגמרי ממה שלמדנו בבית-הספר.
ב"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, ההסטוריה מתוארת כסיפורם של מלחמות בין אימפריות ומלכים, בזמן שלמעשה, ברוב התקופה ההסטורית, רוב בני האדם עסקו בייצור מזון.
בימינו רוב בני האדם אינם עוסקים בייצור מזון. רוב המזון מיוצר על ידי אחוז קטן של האוכלוסיה, בעזרת מכונות. יתרה מכך, הרבה מהמזון שמיוצר נזרק לפני שהוא נאכל. מזון רב גם מושקע בהאכלת חיות שבתורן הופכות למזון עבור בני אדם. כלומר המחסור במזון נובע, אם בכלל, מחלוקה לא הוגנת של המשאבים, מבזבוז ומתאווה לבשר.
זו דוגמא מובהקת למצב התודעתי ההשרדותי שבו אנו נמצאים כקולקטיב.
אנו במצב תודעתי של מלחמה בכל רבדי החיים: אנו מרעיבים את העזתים, ואז יוצאים למלחמה כאשר הם יורים עלינו טילים.
אנו צורכים מזון מעובד ומרוסס, מים מופלרים, ואוויר מזוהם, ואז תורמים לאגודה למלחמה בסרטן.
אנו מקללים וצועקים אחד על השני על הכביש, וסופרים בכל שנה את המתים, במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים.
בין מלחמה לשלום
המלחמה נוכחת.
גם כאשר אין אזעקות בשדרות והפגזות בעזה. החומות עדיין עומדות, הילדים עדיין מחוילים, ההתחמשות נמשכת, ההוצאות הבטחוניות הולכות וגדלות, והעתיד הולך ונהיה פחות ופחות ברור.
אני מאוד מתחבר לאמירה הזו. חשוב להבהיר, אין זה אומר שאני לא מוכן להתפשר על גבולות של מדינה, או על פחות עושר תזונתי, להפך, זה אומר שאני מוכן להתפשר על כל הדברים האלו מתוך העמדה הבלתי מתפשרת שלי, שכל היצורים החיים יזכו לתנאים מאפשרים כדי לחיות ולשגשג.
מה זה אומר בפועל? מה אני יכול לעשות היום כדי להנכיח את השלום?
ראשית זה להכנס למצב תודעתי של שלום.
הבה נדמיין שיש שלום עכשיו.
אף אויב לא מאיים עלי, אף בנק לא דורש ממני לשלם חובות, אף שליט לא מאיים עלי בכליאה ובקנסות.
חיי הינם יפים כפי שהם.
נשמע פשוט מדי?
ובכן, לא כל אחד יכול להכנס למצב התודעתי הזה.
דרושה רווחה כלכלית מסוימת, נסיון עבר מסוים, ורצון חופשי חזק כדי להפסיק את ההאשמות, את הפחד והשנאה.
אבל בפוטנציאל, כל אחד מאיתנו יכול להכנס למצב התודעתי הזה.
לעתים עוזר להתפלל, למדוט, לעשות יוגה, ליצור אומנות או מוזיקה כדי להגיע למצב הזה.
אך כולנו יכולים להגיע אליו. כל מה שצריך זה לדמיין...
לאחר שהבאנו את עצמנו למצב התודעתי הרצוי, עלינו ליצור מחויבות לשלום.
כמו שדיטר דום אמר - מחויבות לשלום זה קודם כל להתחייב שלא להרוג בעל-חיים אחר. פרה או שממית, בן-אנוש או דג, ברווז או עץ. אני לא אהרוג במודע, ואעשה כל שביכולתי כדי להפחית את ההרג שלהם שנובע מפעולותיי. איני יכול למנוע את המוות - המוות הוא חלק מהחיים, אבל אני יכול להיות בכוונה שהם יחיו חיים מלאים חופשיים ושמחים, ולא ייפגעו מפעולותי.
כעת עלי לנסות להבין מה אני עושה שמשפיע על בני האנוש ובעלי החיים האחרים שאני רוצה לשמור עליהם - מה אני אוכל ומה אני צורך, למי אני משלם, ולמי אני מציית, על מה אני חושב, ומה אני אומר.
לאחר שהבנתי את הדברים האלו - וזו המשימה הכי קשה - אני צריך להגשים. להיות השינוי. להיות בורא של מציאות שבה פעולותיי מעודדות חיים יותר מאשר הורסות אותם.
בין הווה לעתיד להיות בעכשיו, עכשיו (מתוך שגעון בחלל הגאוני של מל ברוקס):
חלק מהפעולות שאני עושה היום הינן מזיקות בהווה אך עשויות להשפיע לטובה על העתיד.
אם ברצוני להוציא לאור ספר, אני מבין שעץ נכרת בשביל הדפים של אותו ספר.
אך יתכן גם שהספר שלי יביא לכך שבעתיד פחות עצים יכרתו.
ישנו קונפליקט מתמיד בין העכשיו לבין העתיד.
קונפליקט שנוכח, ועד שלא ייפתר, גם הקונפליקט החיצוני לא ייפתר.
כדי להבין אותו יותר טוב, אני שואל את עצמי שאלות:
אם העולם היה נגמר היום, מה הייתי עושה?
הייתי מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו.
הייתי רוצה להתחבק עם כל מי שאני מכיר ואוהב.
הייתי עושה אהבה.
הייתי זועק ומתפלל מילות הודיה.
הייתי פוצח בריקוד ובשירה.
אם הייתי יודע שאמשיך לחיות עוד אלף שנה, מה הייתי עושה?
הייתי לוקח את הזמן.
הייתי מנסה לדמיין את העתיד.
הייתי לומד דרכים להשקיט את המוח שלי כדי שאני לא אשתעמם או אהיה חסר סבלנות מהדרך הארוכה שלפני.
הייתי מוצא חברים לדרך שידמיינו איתי איך יראו האלף שנים הבאות.
הייתי קורא הרבה ספרות מדע בדיוני כדי לקבל רעיונות.
הייתי לומד לנגן ולטפס על קירות ולעשות קולנוע ולדבר מלא שפות.
הייתי מתמלא פליאה למול כל מה שקורה "טוב" או "רע", כי הייתי מבין שזה הסיפור שאנו יוצרים שמוביל אותנו לעבר העתיד, והוא ייחודי ומופלא.
איך משלבים בין השניים?
אני לא יודע.
אבל אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון הנכון.
בין עשייה לבין הוויה.
בין הנאה לבין עבודה.
בין חשיבה לבין חווייה.
בין למידה ובין יצירה.
בין דיבור ובין הקשבה.
כל אחד מאיתנו יכול לנסות למצוא את האיזון בתוכו. ככל שנאזן את עצמנו יותר, כך נאפשר לאחרים לאזן את עצמם.
כך נגיע למצב שפוי יותר של העולם, שנמצא כרגע בשגעון.
אני מאמין שאנו יכולים להגיע למצב הזה, למצב מאוזן, מצב של שלום.
אם נצליח, נוכל גם לסיים את המלחמות בינינו.
נוכל לכתוב את ההסטוריה של המין האנושי כפי שאנו מדמיינים אותה.
אם נרצה...
חזרתי השבוע מעשרה ימים של התנדבות בסדנת תקשורת לא-אלימה ליד ים המלח,
בהשתתפות בני משפחת האדם ממקומות שונים בארץ ובעולם: ירושלים, חברון, פרדס-חנה, אמסטרדם, ז'נבה ומקומות רבים נוספים.
התכוונתי לכתוב פוסט על קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, אך אני אשמור את זה להזדמנות אחרת.
אתמול הלכתי ברחוב וראיתי סטיקר על דלת שעליו היתה רשומה הכותרת של הפוסט הזה.
אז החלטתי במקום לדבר על קונפליקט, לספר קצת עלשפע אור ואהבה שאני חווה מסביבי ובתוכי.
שחר של יום חדש בים המלח
שפע
אל הסדנא הגעתי כאשר 220 ש"ח בכיסי. מבחינתי זה הכסף שלי עד סוף החודש.
במשך שבוע וחצי עבדתי במטבח, עזרתי בסידור ותחזוק המקום, וזכיתי לקורת גג, אוכל מזין וטעים שלוש פעמים ביום, ולהכיר חבורה מופלאה של אנשים אוהבים ושוחרי שלום מכל הגילאים והסוגים והמינים.
איזה אנשים.
כאמל בן ה-60 שהגיע לישון איתנו בחדר שינה לכ-30 אנשים, עם מזרונים על הרצפה. ובבוקר מעביר סדנה קצרה ומתרוצץ בין כולם כמו שפן של אנרג'ייזר.
ז'נט העירקית הגאה, שכל הזמן דאגה לי, ושהזכירה לי את סבתא מנוחה, ושהשאירה לי חלבה כשעזבה.
איסמאיל המזמר, חובב נשים ואוהב את החיים, ששר לי שירים על חופש ועל געגוע.
מאי בת ה-12, שבתבונה חביבה ובילדותיות כנה הצליחה להפנט אותי ואת כל מי שנכח בסדנה.
שלומי המנהל החביב, עם האנגלית העילגת שלו, שהצליח עם ילד קרחניסט על הכתפיים להחזיק את המקום ולדאוג בצורה כל כך נעימה ושקטה, שכולם ירגישו בבית.
ורבים נוספים.
הרבה דברים קיבלתי שם. מסעות וחוויות, קשיים ואתגרים. שפע.
השפע הזה ממשיך איתי אחרי תום הסדנה.
אחרי שבוע וחצי אינטנסיביים הגיע פורים - הזדמנות מצוינת לפרוק את המטענים במסיבת פורים משחררת.
בעקבות המלצות התכווננתי למסיבת פורים בעין-כרם.
בדרך פלא הכרתי חבר שגר בירושלים, היה לו טרמפ בשבילי, והסכים שאני וחברה נישן אצלו.
למחרת המסיבה החלטנו להכין כמה משלוחי מנות ולהביא לשכנים.
אין כמו נתינה כדי להרגיש מלא , כדי לחוות שפע. עצרנו מכונית ברחוב, ילדים עם אופניים, וחילקנו להם משלוחי מנות שהכנו. כל ההכנות לקחו כמה שעות, החלוקה כמה דקות בודדות, אבל איזה כיף זה :)
כשחזרתי תל-אביבה, אחרי המסיבה והנסיעות, נותרו בכיסי כ-60 ש"ח. זה היה אמור להספיק לי לכמה ימים. הבנתי שאין לי אפשרות לקיים את עצמי כמה ימים בעיר תל-אביב בצורה הרגילה, ועלי לפעול מחוץ לנורמה.
עשיתי את הדבר המתבקש והלכתי לאסוף, שאריות של ירקות, פירות ולחם מהדוכנים בשוק.
המוכרים היו נדיבים והביאו לי בשמחה את כל מה שנותר, עמד להיזרק, ולפעמים גם הוסיפו דברים ככה כדי לפנק. זו היתה חוויה מדהימה עבורי. לראות שכאשר זקוקים ומבקשים, אז אלוהים גם מקשיב.
תודה עזרא שאתה עוזר לי לחזק את האמון שלי באנשים ובאלוהים.
בינתיים גם קיבלתי שתי עבודות שאחת מהן אף הכניסה לי מזומנים לא ממוסים. (כן אני מעלימן מס, ואני מודע לכך שזה יכול להרגיז כמה אנשים, אבל זה בסך הכל מכוונה טובה).
בקיצור - שפע
אור
יש בנו אור גדול. בכל אחד מאיתנו. ואנו יכולים לראות אותו בנו. הרבה פעמים דרך האחר.
יצא לי לחוות את זה הרבה. הצורה שבה אנשים מדברים אליי, מביטים בי, אוהבים אותי,
עזרה לי ממש להיזכר באור הגדול שיש בי, ביכולת שלי לבחור ולהשפיע ולעורר השראה.
לעתים גם הרגשתי את הפחד שיש בי מפני האור הזה.
כפי שאמרה מריאן וויליאמסון: "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת איזה זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד".
במהלך הסדנה קיבלתי החלטה לצום שלושה ימים. הצום הזה לא היה צום שהגעתי אליו רק על דעת עצמי. זהו חלק מצום שנעשה בו-זמנית על ידי קבוצה של יותר מ-1000 איש אשר צמו יחדיו למען אחדות עם ישראל.
החלטתי יחד עם חבר (ששהה בביתו אך היינו בקשר טלפוני) להצטרף לצום.
שלושה ימים ושלושה לילות.
ללא אוכל ושתייה.
אסתר מבקשת מהיהודים בפרס לצום כדי שדבריה לאחשוורוש ישמעו בלב פתוח ויצילו חיים.
כך גם מבקש אני, שדבריי יישמעו בלב פתוח על ידי כל מי ששומע.
עבורי הצום הזה היה יותר מאשר תפילה למען אחדות עם ישראל, אחדות שהיא כל-כך חשובה כיום.
הצום הזה היה גם עבור האסירים הפלסטינים ששובתים רעב. סאמר עיסאווי שצם כבר למעלה משבעה חודשים למען החופש שלו ושל בני עמו, וחייו תלויים כחוט הסערה.
הצום הזה היה עבור כל מי שנמצא בשבי ובכלא - פיזי, מנטלי וחברתי. כל אדם וחיה שנכלאו על ידי מישהו אחר, או על ידי עצמם, בין גדרות וחומות, מחסומים ומצלמות, כלי נשק וצווים משפטיים. מי יתן ויהיו חופשיים בימינו במהרה.
במהלך הצום חוויתי תעצומות נפש גדולות. חשתי רטיבות בפי והודיה בליבי. תחושות החולשה הפיזית היו קטנות יחסית. רוב הזמן הרגשתי נוכח ונינוח. עבדתי פחות ונחתי יותר, חשבתי פחות ונשמתי יותר.
התמודדתי עם כל מיני תגובות - זה לא אפשרי, תשמור על עצמך, כל הכבוד, אני לא מבינה למה אתה עושה את זה.
מכל תגובה כזו התחזקתי. הרגשתי שאני משפיע, שאני מעורר אנשים, מעורר מודעות או התנגדות.
אבל לא הרגשתי שאני מסכן את בריאותי או נעשה חלש, הרגשתי שאני רק מתחזק, באמונה ובגוף, ושאפשר לעשות דברים שהם פורצי גבולות עבורנו.
זו היתה חוויה מכוננת עבורי, שהסתיימה בתפילה משותפת של כ-20 איש, כולל קבוצת נערות פלסטיניות ממזרח ירושלים, ותפילות בעברית אנגלית וערבית. חוויתי רגע של קדושה. ולרגע יכולתי לראות את האור...
אהבה
כמה אהבה יש בעולם, וכמה אנחנו לפעמים מתקשים לתת לה לעבור דרכנו.
אחד האתגרים החזקים מבחינתי היה לתת אהבה, ולקבלה.
הרגשתי איך האור שבי מושך אליו אורות נוספים שרוצים יחדיו להאיר ביחד, והתקשיתי למצוא את הדרך להתחבר.
פעמים רבות דחיתי ושמרתי מרחק, פעמים רבות הסתתרתי והתגוננתי.
חבר יקר וחכם אמר לי - האתגר הכי גדול שלנו, הכי גדול, הוא "ואהבת לרעך כמוך". וזו גם המתנה הכי גדולה שלנו.
הוא גם אמר לי שהדרך הכי טובה לחוות אתגר זה הוא דרך אשה, או באופן כללי יותר דרך בן/בת זוג.
אני שומע את זה הרבה.
שמעתי את זה גם ממי שרוצה להיות בת זוג שלי.
וזה מכווץ אותי. זה מרחיק אותי. זה לא נשמע לי נכון.
וזה גורם לי להתרחק ולפגוע.
ואני תוהה - למה זה?
האם זה מדפוס, פחד, מצוקה?
או האם זה צורך למשהו אחר, צורך שנובע מאהבה?
חלק מהריפוי שלי הוא בכך שאני כותב את זה ומשתף את זה.
יש בי רצון גדול לאהוב ולהיות נאהב.
לפני כשבוע התחלתי להגיד את זה לפני השינה - מגיע לי לאהוב ולהיות נאהב.
למה זה כל-כך קשה לפעמים? למה יש לי תחושה שאין לי מספיק זמן ותשומת לב להעניק לכולם? לכל האנשים שאני כל-כך אוהב ומעריך שנמצאים מסביבי...
יש בי אהבה גדולה.
אתמול נפגשתי אחרי שבועות רבים עם חברים רבים ממהפכה של אהבה.
חוויתי המון אהבה של אנשים קרובים, וזה כל-כך קסום, הדרך שבה אנו יכולים להשפיע זה על זה בכך שאנו פשוט מעדנים את עצמנו, מגלים את הטוב שבנו דרך האחר, ונהנים מהחברותא שאנחנו.
אחת ההגדרות הטובות ששמעתי לגבי מה זו אהבה היתה - הרחבת העצמי כך שאפשר להכיל את האחר.
אני מאחל זאת לעצמי ולכל אחד,
שנלמד להרחיב את עצמנו עוד ועוד ולהכיל עוד ועוד אחרים בתוכנו,
להתקרב, להתחבר, להתמזג.
יש בנו אהבה והיא תתעורר ותפרח, יש בנו אהבה והיא תנצח...
אני רוצה לישון אבל מתקשה,
אני רוצה לכתוב אבל מתעצל. ובכל זאת הנה זה קורה.
אני כרגע נגמל שוב מעישון (טבק או גראס, מבחינתי זה היינו אח).
זה לא שחזרתי לעשן כמו לפני.
פעם הייתי מעשן חצי חפיסה ביום.
מאז שנגמלתי לפני שנתיים, יוצא לי לעשן בין 0-3 סיגריות ביום.
בתקופות מסוימות בכלל לא. בתקופות אחרות קצת יותר.
אם יותר מכמה ימים רצוף אני מעשן, הגוף אומר לי בבירור - תפסיק. אבל אז אחרי כמה ימים אני חוזר.
ההתמכרות עדיין קיימת, עדיין לא התגברתי על מה שמסתתר מאחוריה, עדיין לא ברור לי מה הוא הדבר.
כעת אני בודק זאת שוב. וזה קשה.
המחשבה מגיעה, ההזדמנויות קורצות.
שקיעה ליד הים, ישיבה עם חברים, ליל כוכבים,
ישנם רגעים כאלה שפשוט מתבקש להיות עם משהו ביד, ולהתמלא מלוא הריאות, להתענג על העשן, להירגע מכל נשיפה.
עכשיו למשל, לפני שהתיישבתי לכתוב, זו המחשבה שעברה בראשי. אולי נעשן?
במקום זאת אני כותב. כי כמו שאמר לי פעם ברמן שביקשתי ממנו לימונדה בטענה שאני נגמל מאלכוהול (לסם הגרוע הזה אף פעם לא באמת הייתי מכור): התמכרות פשוט מחליפים בהתמכרויות אחרות.
ואני חושב שזה קצת נכון.
אז למה אני מתמכר עכשיו?
למדיטציה.
לפעילות גופנית - אופניים, תרגילי כוח, מתיחות.
לכתיבה.
ליצירה.
לעשייה.
השבוע יצא לי להיות פעמיים בהפגנה למען האסירים הפלסטינים שעצורים במעצר מנהלי ושובתים על כך רעב. בכל יום בשעה שש נפגשים צעירים מיפו ומתל-אביב בככר השעון ביפו וקוראים לשחרור האסירים, ובעיקר סאמר עיסאווי ששובת רעב כבר למעלה מ-200 (!!!) ימים, לאחר שנעצר ונכלא ללא משפט.
כל יום תהיה הפגנה כזו, עד שסאמר ישוחרר. או ימות.
חשבתי על איך הויתור שלי קשור לויתור שלו. סאמר מוותר על האוכל שלו, ובכך למעשה מוכן לוותר על החיים.
אני בסך הכל מוותר על הנאה קטנה. אך הויתור הזה קשה לי. למה זה?
אולי כדי לעזור לי לצבור כוח, להאמין בעצמי, שאני מסוגל להשתנות, שיש בי את הכח הפנימי הדרוש כדי לחולל שינוי, כי הרי הכל מתחיל בנו.
ככה, לאט ובטוח, בסבלנות ובנחישות, להפיל עוד מחסום, עוד חומה, עוד סיפור כוזב, לבטל עוד משהו ש"אני לא יכול".
אני הפסקתי להקשיב לקול הזה של - אתה לא יכול.
להפך, זה רק מחזק אותי כשאני שומע אותו - בתוכי או ממישהו לידי.
הכל אפשרי, עד שלא הוכח אחרת. ובינתיים המדע הוכיח לנו מעט מאוד דברים.
אפשר לעוף ואפשר לצלול, אפשר לעשות שלום במזרח התיכון ובעולם כולו.
בעוד כמה שעות אני נוסע למקום שנקרא אקו-מי, בצפון ים- המלח, בואך יריחו, להתנדב בסדנא של תשעה ימים בהשתתפות ישראלים, פלסטינים ואנשים מכל העולם.
יש גם שקוראים לה שפת הג'ירף. ואני כידוע סוג של ג'ירף :)
ג'ירפות אוהבות - בסכנת הכחדה
הג'ירפות, כמו רוב היונקים הגדולים, נמצאות בסכנת הכחדה.
כך גם התקשורת הלא-אלימה.
למדנו לתקשר בצורה כוחנית, בצורה תועלתנית.
לשים את המטרה שלנו, לפני הבן-אדם שמולנו.
האנוכיות שלנו והאדישות שלנו עלולים להביא לסופה של הג'ירפה, לסופו של סאמר עיסאווי, לסופה של האנושות כולה.
כך מצוטט בספר על תקשורת מקרבת -
הסופר והעיתונאי הצרפתי ז'ורז' ברנאוס (1943): "כבר זמן רב אני חושב, שאם יום אחד, בזכות יעילותה הגוברת של שיטת ההרס, ייכחד המין האנושי מעל פני האדמה, לא האכזריות היא שתישא באחריות להיכחדותנו, ועוד פחות ממנה, כמובן, ההתמרמרות שאכזריות זו מעוררת או פעולות התגמול והנקמה שהיא מביאה על עצמה... אלא הצייתנות, והעדר אחריותו של האדם המודרני, 'נתינותו' הבסיסית המתרפסת בפני צו שעה פשוט. הזוועות הגדולות שאותן ראינו, הזוועות הגדולות יותר שעוד נראה, אינן מעידות על גידול במספרם של מורדים, אנשים פורקי עול, שאינם ניתנים לאילוף, ברחבי העולם, אלא על צמיחה קבועה במספר האנשים הכנועים והצייתנים."
אני מאמין שאפשר לשנות את כל זה.
אני מאמין שאפשר לשנות את השיטה, לנצח את המערכת, לחרוך את המטריקס, להפיל את בבילון.
אני מאמין שאפשר ליצור פה גן-עדן, לבנות את ציון.
שבו ג'ירפות ובני-אדם, ישראלים ופלסטינים ועוד מלא סוגים ומינים,
חיים זה לצד זה,
ומדברים בשפה שהיא מעבר למילים,
שפה של גינונים, שפה של סימנים.
סוג של תקשורת שמאפשרת לנו לבטא את עצמנו במלואנו,
שנותנת מקום לאחר, כמו שהייתי רוצה שייתן לי.
אני מאמין שיום יבוא והוא לא רחוק, ונתחיל לראות את זה קורה,
