‏הצגת רשומות עם תוויות סיפור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סיפור. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 21 ביוני 2015

Whats Your Game?

Not long ago I have started to read the 4th book of "Game Of Thrones" - "A Feast For Crows". I I have not seen the TV show, And I wish to stay with books.  a challenging yet fulfilling task.
The book is full of characters, and unfamiliar words and violence and dark humor. And yet it is amazing. Mostly because of its resemblance to our own rough reality, and also for its diversity and enchantment. Two things that are overlooked today in our  scientific and rational way of living.

The name of the book implies of a way to look at life - as a game. I wrote before (in Hebrew) about my own game and also translated a chapter from Charles Eisenstein's book "The Ascent Of Humanity" called "Back To Play". you can read the original English chapter here.

So if life is a game, then what are the rules? and why do we need rules?

Learning At The Beach

Yesterday I came back from a weekend on the beach with friends and family, and some other nice hundreds strangers who came to celebrate in a nice spontaneous gathering. The Music and the location were set by a group of friends called "The spirit gang", and all the people were invited to come and bring their own things, and to participate in the expanses as much they wished, in the spirit of the gift.

the magic hat collecting donations
 for the expanses of the party


We gathered some dozen friends, one family with toddlers (pardon my high English, it is George Martin's fault), and settled a camp between all the other tents of families and fiends who came to spend a nice Saturday of sea and music. The weather was amazing, cloudy and windy which is good for the hot summer days in Israel. The sea was rough, but the spirits were high. A Kraken shaped kite was hanging in the sky, reminding me of the god of the Iron Isles.

A Kraken kite in the sky






Our camp at the beach


Since the music was not my cup of tea, what I spent my time mostly was playing with my friends' children and with my own friends, the grown children :) 
One of my favorite games is Frisbee. I always carry with me a couple of discs, to play with whoever comes around. Sometimes, when there is no one to play with. or when the wind is too strong to play with others, I play with myself. Actually I play with the wind. I call it 'playing with god'. It teaches you that the way you throw the disc will affect the way it will come back to you. Same as life. What goes around, comes around. Here is a small sample:






There are many games that can be played with Frisbee. There is of course Ultimate Frisbee where two teams play each other trying to score goals, but unlike Football or other competitive games, the players are the referees as well. 

In general I find Frisbee a non-competitive game, and this is one of the reasons I love it so much. Most of the time the game is just for fun. Just trying to throw the disc exactly to your partner's hands, while trying to improve your skill and to reach higher level of beauty in handling the disc. 

So in freestyle Frisbee there are no rules. Just levels of skill and cooperation. And this is something which is missing in our modern culture - to play with each other and cooperate,but not for the goal of winning or fame and success. Instead, to find the meaning in the doing, and reach higher levels of beauty, fun and creativity.


The Game Of God

Another story that I have been reading the last year is the Torah. Every week I read the weekly Torah portion with my girlfriend, and sometimes other friends join. The reason I read this is to try to understand more the religion of the people who live in this country, and to understand more the religion I was born into.

As other secular people, I celebrate the holidays, but I do not know much about them. I also do not know much about the connection of our people to this land of Israel/Palestine/Kna'an. So I read, to understand better the rules of the game, the game of God. And it is a strange game I must say. full of death, and punishment and awe. But I still believe there is a more profound insight in the message written in this story.

After me and my friend finished to read the weekly portion at our camp on the beach, another friend came to us and shared with us her concern about people "becoming religious".  She said it usually make people become strict and can sometime create distance and break good friendships and family relations. I understood her concern, but I also rejected it, and pointed out to her, that many secular people are not willing to accept the choice of a person to live by certain rules, i this case, the rules of the Torah or the Halacha. And by this they are doing exactly what they fear from - distancing a person just because he now lives by different rules or values.

The game of god - what people might call religion, is not understood to me, and I wish to understand more. This is why I learn. By reading the Torah. By talking to friends who come from religious background. By reading Hasidim legends and also by listening to Atheist people talking about proof of lack of god:






The game of cooperation

In his last chapter of the book "The Ascent Of Humanity", the author speaks about playing beside the tower. The tower of Babel that is. The tower that is about to collapse. Our civilization of separation:

"Instead of focusing on survival ("making a living"), our interaction with the world will be our play. After all, our purpose is to understand, appreciate, and participate in nature's ongoing creation of new realms of beauty, and how do we do that? It is through play. Isn't that how a child learns to "understand, appreciate, and participate" in the world? In a sense, the entire course of separation has been nothing but a cosmic play; the difference will be that we will no longer be lost in the game, no longer oblivious to the illusory nature of our separation. With this consciousness, our play will become again playful.
The parallel with storyteller consciousness, described in Chapter Seven, is significant, and in fact play and storytelling are deeply connected. Play is an enactment of a story, a provisional reality with its own rules and agreements. As we become conscious creators of our stories, so also we become conscious players in the cosmic game. All the accouterments of the separate human realm—label and number, images and machines, technology and culture—become our playthings and the instruments of our art. No longer unconsciously lost in that separate human realm, we are free to reunite it with the natural. We reunite its linearity with the rest of the cycle from which we tried to separate it. We reunite its symbols and stories with our conscious creative intentions. We reunite its technology with the purposes and processes of nature. Wielding our gifts consciously now, we can create a human realm no longer at odds with the natural."


So I read the "Game Of Thrones" and I read the Torah, trying to understand the game that we are playing, so I can enjoy it more, and to find other people who want to play this game with me. As I go in this path, I find more and more. People who wish to share and cooperate instead of competing and fighting. 

And in a way this is also a good strategy of survival, because the evolutionary idea of "survival of the fittest", does not necessarily speak of the strongest individual, rather it relates to the group or specie that can adjust and cooperate best with each other. As I explained to a friend who asked me about my weird habit of waking up in 4 in the morning to watch the games of the NBA finals - I do not care who is the team who wins. What attracts me is to see two teams competing one another on who is the best one to cooperate among its members. And in this sense I find competition healthy, when it drives you to self improvement, rather than just being better than the other. 

Basketball is another love of mine, a game of cooperation and creativity, as well as many other follies which are part of professional and commercial sports. What I like there is players who remember this is just a game, and yet they are willing to commit themselves fully to this game.

A good reminder for us that life is just a game are children. With their spontaneous creativity and their joyful curiosity. I want to finish with such a reminder from the champion team's best player - Steph Curry's daughter - Riley, as they give an interview to the sports channels' journalists. May we remember this is just a game and find more joyful and less harmful ways to play it.

If We Want...








יום ראשון, 19 באפריל 2015

לזכור את החיים


ילדים ישראלים


ילדים פלסטינים



מאסתי בטקסי זכרון ממלכתיים,
טקסים שמנציחים את המוות, ומהללים את אלו שמתו בעודם לובשים מדים,
טקסים שמשכיחים את הכאב האישי האינטימי, ומנכסים אותו לטובת הלאום, לטובת המדינה.

איני מבין -
בעבור מה מתו הלוחמים שיצאו לקרבות בעשור האחרון?
מדוע אנו ממשיכים לשלוח את בנינו ובנותינו כדי להלחם מלחמות שמטרתן לא ברורה, אם לא בזויה?
מדוע אנו ממשיכים להאמין לראשי ממשלה ושרים לוקחי שוחד ודוברי מרמה?
מדוע אנו הולכים אחרי גנרלים אשר מתעשרים ממכירת כלי נשק אחרי כל מלחמה ומבצע?
מה השגנו במלחמת לבנון האחרונה?
מה יצא לנו מהמתקפות החוזרות על עזה - עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן?
מלבד עשרות הרוגים ישראלים, ועוד אלפי הרוגים פלסטינים ולבנונים,
חלקם הגדול ילדים, נשים, גברים, זקנים שכל פשעם היו שהיוו "מגן אנושי"?

המדינה  שלנו יודעת להוקיר את מתיה,
אך מה לגבי חייה?
מה עם תושבי הדרום? מה עם הזכאים לדיור ציבורי? מה עם נכי צה"ל?
מה עם אלו הזקוקים למריחואנה רפואית כדי לטפל בהלם הקרב ובפוסט טראומה?
ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לתמוך ולהאמין שבלי מדינה יהיה לנו הרבה יותר גרוע,
ושפשוט אין לנו ברירה.


השנה יצא לי הרבה להפגש ולעבוד עם פלסטינים,
חלקם אזרחי ישראל, אזרחים סוג ב', עניים ומוחלשים, אך אזרחים,
וחלקם כפי שאנו מעדיפים לא לראות - נחותים לעיתים מבעלי חיים.


היכולת שלנו לראות את הכאב "שלנו", את הצער "שלנו" את האובדן "שלנו",
ובאותו זמן להתעלם או אפילו לשמוח מהכאב של"ההם",
כאילו יש הבדל בין אמא יהודיה לאמא מוסלמית,
כאילו הכאב שבאובדן בן הוא כאב שונה,
וכאילו שאם נמשיך להלחם ולהרוג זה יביא תנו יותר בטחון.

אנחנו חיים בפחד מתמיד,
חרדה בלתי פוסקת,
שהנה עוד רגע האיראנים ישלחו עלינו פצצה,
דעאש ואל-קעידה יצאו מתוך המחילות שלהם,
ויחד עם חמאס וחזבאללה ישמידו אותנו,
ואז נחזור להיות רדופים וחסרי בטחון,
כפי שהיה לפני שהיתה לנו מדינה,
כפי שהיה בשואה.

הפחד הזה מפומפם אלינו השכם וערב,
החל מהגן, המשך בטקסי בית-הספר, בצבא,
וכמובן בכלי התקשורת שבנויים על כך שנחשוש ונצרוך.
הפוליטיקאים שלנו בונים על הפחד הזה קריירה,
הגנרלים שלנו מרגישים חזקים ורצויים, ועל הדרך גם מתוגמלים בכסף, וביוקרה.

ואנחנו ממשיכים, במצעד השכול הבלתי פוסק,
בהתרפקות על העבר ועל המלחמות שבהן אשכרה ניסו לכבוש אותנו,
ולא רק ירו עלינו טילים שבעקבותיהם אנחנו נכנסים למקלטים לכמה שבועות,
בזמן שהפצצות האמריקאיות וכלי הטיס המשוכללים שלנו מחריבים שכונות וכפרים שלמים,
כדי שאויבנו ידעו ולא ישכחו - שאנחנו יותר חזקים, ויותר טובים בלהרוג להם מאשר הם לנו.

הגיעה העת להפסיק עם זה,
להסתכל על הכאב גם של הצד השני, בעיניים פקוחות, בלי להסיט מבט.
זה קשה, זה דורש מאיתנו לתת דין וחשבון,
זה דורש לקחת אחריות על מעשינו, ואפילו להתנצל על חלק מהדברים שעשינו.
זה דורש להבין שאין צד אחר, ושהפלסטינים אינם מושלמים,
גם אצלם יש אלימות, ושחיתות, וחוסר אמון, ובעיקר הרבה פחד.

אבל אין צדדים.
יש אנשים.
יש כאלו שמוכנים להמשיך להלחם ולנסות לשלוט במצב,
שמוכנים להמשיך בדרך של עליונות, והנסיון לדחוק את האחר אל מחוץ לתחום הנראה,
כדי שלא נצטרך להרגישו רוב הזמן.
ויש כאלו אשר כבר אינם יכולים לספוג את האובדן
ולהכיל את האיוולת שבמלחמה חסרת פשר.
יש כאלו שמוכנים להסתכל על עצמם ולהגיד, אנחנו צריכים לשנות,
ובשביל לשנות עלינו להשתנות.
עלינו להיות מוכנים להגיד מהם הדברים אשר הורסים אותנו, כאנשים , כחברה, מבפנים,
ולהיות מוכנים ליצור את השינוי הזה, בתוכנו, בינינו.

לסלוח, לשלוח יד, לקחת צעד לקראת, להפסיק לאחוז בנשק, לבנות אמון.

השנה החלטתי לעשות צעד לקראת השונה,
השונה עבורי, הוא המקום ממנו באתי,
החברה אשר מגנה בקנאות על הגבולות, ומזהמת את עצמה,
חברה שאוכלת בשר של חיות שגודלו תחת עינויים, כדי לחגוג את עצמאותה.

אז אני הולך עם הוריי לטקס יום הזכרון ממלכתי בקיבוץ הולדתי - מעגן מיכאל.
קיבוץ שידע נופלים רבים,
קיבוץ שרבים מתושביו מעולם לא הושיטו יד או יצרו קשר עם השכנים הערבים מדרום,
קיבוץ שעודנו קהילה משגשגת על אף ההתרסקות של התנועה הקיבוצית,
קיבוץ שעיצב את מי שאני, שנותן לי תקווה לאפשרות לחיות ביחד.

אני הולך לשם בתקווה לפגוש את מי שאני,
להתמודד עם המקום שממנו באתי, עם הסיפור שלתוכו גדלתי,
כדי שאולי אצליח יחד עם עוד אנשים ליצור סיפור חדש,
כזה שמוכן להתגבר על הפחד שעומד בבסיס של רעיון ה"מדינה יהודית",
ורוצה לנסות ליצור מציאות שונה עבור כל מי שמחובר לארץ הזו,
כל מי שמאמין שאפשר לחיות פה בחופש ובבטחון, ללא הבדל דת גזע ומין,
כל מי שרוצה לחיות באמת, ולא רק לשרוד עד המלחמה הבאה.

אם נרצה....


       




יום ראשון, 24 במרץ 2013

עוד חוזר הסיפור



                   


בכל שנה אנחנו חוזרים ומספרים את אותו הסיפור,
כי מצווה גדולה היא להגיד לבניך ובנותיך את אשר עברו אבותינו ואמותינו במצרים
למען נזכור את היותנו חופשיים.

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
והויה היא שמצילתנו מידם

צ'רלס אייזנשטיין בספרו הנפלא - ' The Ascent Of Humanity ' -  מתאר את כוחה של השפה ככלי הטכנולוגי רב העוצמה ביותר שבידינו.
לפני כל כלי אחר שברשותנו -פייסבוק, אייפון, חץ 3 וכיפת ברזל, ביטקוין והנדסה גנטית, יש לנו את השפה.
באמצעות השפה אנו מבקשים בקשות, משתפים רעיונות, כותבים חוקים, מזהירים אזהרות, כותבים בלוגים מדווחים חדשות, ומניעים לפעולה.
השפה מאפשרת לנו לנהל מערכות מורכבות כמו שדות תעופה, לוויני חלל, ותחנות כח,  שם פרטים רבים צריכים להיות מתואמים בין אלפים רבים של אנשים בו זמנית.
ללא השפה לא היה ביכולתנו ליצור את כל אלו.
אך השפה, והטכנולוגיה שהיא יצרה, הביאה אותנו גם ליכולת להשמיד את עצמנו כמין.
הגענו במאה האחרונה למצב שברירי שבו הטכנולוגיה האדירה שיצרנו עלולה לכלותנו.
הטכנולוגיה יצרה מערכות שליטה ותמרון דעת קהל מתוחכמות, מערכות של נפרדות הולכת וגדלה.

אין זה אומר שעלינו לנטוש את השפה ואת הטכנולוגיה ולחזור לימי קדמון או לתקופת האיכרים .
הטכנולוגיה אינה הפרעה שלנו.
הטכנולוגיה יכולה לשמש אותנו ליצור מציאות אחרת, מציאות שבה פסולת של מישהו אחד היא מזון עבור מישהו אחר, שהמעגליות והמחזוריות של הטבע היא טבעית במלוא מובן המילה. 

בעולם שבו הטכנולוגיה משרתת איחוד במקום פירוד, כך גם השפה.
השפה היא כלי שמאפשר לנו לשחק משחק רב משתתפים עם היקום :)

משחק רב משתתפים עם היקום


תודעת "מספר סיפורים"

פעמים רבות, המילים שאנחנו משתמשים בהן, במקום ליצור תקשורת מקרבת בינינו,  באות לבטא שליטה - אל תעשה ככה, זה שלי, הטלת אשמה וכיוצא בזה.

פעמים רבות גם אני השתמשתי ועודני משתמש במילים כדי להגן על מבצרי, לאשר ולחזק את שליטתי במצב, להסתיר את רגשותי.
כל משפט שכזה הוא למעשה שקר, אם לא במובן המוחשי שלו אז לפחות בכוונה הלא מודעת שלו.
המטרה של שקר היא בסופו של דבר לתמרן ולשלוט.

התכלית של שפה אינה לספר שקרים על מנת לשלוט. התכלית של שפה היא לספר סיפורים.

הסיפורים מאפשרים לנו לנוע על פני הזמן והמרחב, ללבוש צורות וגופים שונים, לחזור לימי הפרעונים, לחצות ימים ולשאוף פסגות הרים.

בהקשר הזה, לסיפורים המשותפים שלנו, ההגדה ומיתוסים נוספים אחרים יש כח רב מאוד ביצירת המציאות שלנו.
הסיפור של העם היהודי הביא לכך שיש היום מדינה.
הסיפורים הדתיים מביא לכך שמיליארדי אנשים מתפללים, צמים, חוגגים וסועדים בדיוק באותם ימים.

סיפורים מפחידים 
מדוע המציאות שאנו יוצרים היא לעיתים כל-כך נוראה ומפחידה?

הזוועות האנושיות שידענו בעבר ועדיין מתרחשים- רצח עם, הכחדת מינים, עבדות, הרס התרבות - הן תוצר של סיפורים שאנו מספרים על פי תפיסת מציאות ותקשורת מסוג מסוים - תקשורת של נפרדות.

תחשבו על כך - לאף אדם בודד אין את היכולת לכרות חלקים עצומים באמזונס, או לשעבד עם שלם לעבדות. רק באמצעות שפה ותקשורת של שליטה אפשר ליצור מנגנונים הרסניים שכאלה.

הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו - סיפורים על כסף, על קידמה, על אלוהים,  יוצרים מציאות בעולם החומרי שסביבנו.
הסיפורים הללו מסופרים לרוב בשפה  שמפרידה אותנו מעצמנו. הכסף, אלוהים, הן ישויות נפרדות מאיתנו. השפה שלנו מתעלמת מהעובדה שאנו יוצרים את המושגים הללו באמצעות האמונה שלנו בהם.


המדע, המשפט, החדשות, הכלכלה - במקום לראותם כעובדות שמנסות להציג את האמת, אפשר לראותן  כסיפור שמבוסס על הנחות מסוימות, על הגות רבת שנים, תצפיות אישיות על העולם  ומיתוסים משותפים.
כיום רוב המוסדות האלו מבוססים על הנחת נפרדות בסיסית שבה המציאות החיצונית לנו היא נפרדת מהמציאות הפנימית שלנו. ולכן נוצרת נפרדות הולכת וגדלה בינינו. זה נובע בחלקו הגדול מהשימוש שלנו בשפה. מבחירת המילים שלנו.


השפה שלנו מפרידה בין מה שאנחנו מדברים עליו - המציאות -  לבין היותנו חלק מאותה מציאות.
כאילו שקיימת מציאות שהיא חיצונית ואובייקטיבית שאינה קשורה אלינו.

'הם לא ישתנו', 'בני אדם הם כאלה', 'העולם הוא כזה', יוצרים מציאות שהיא נפרדת מאיתנו וכעת עלינו לנסות לשלוט במציאות הזו - באחרים, בבני האדם, בעולם.

תודעת נפרדות יוצרת מציאות


תקשורת מחברת

אך השפה היא  גם הכלי שיכול לחבר בינינו, לרפא אותנו, לשחרר אותנו.

באמצעות תודעת מספר סיפורים, אנו מבינים שבמקום לתאר מציאות אוביקטיבית שהיא חיצונית לנו, אנו למעשה, באמצעות המילים שלנו, בוראים מציאות שקשורה לפנימיות שלנו, דרך הסיפור שאנו מספרים.

יש לנו את האפשרות לשנות את המציאות.
ככל שנהיה יותר ויותר מודעים למילים שלנו, להשתמש בהן בהתאם לרצונות האמיתיים והיצירתיים שלנו,
ככל שנלמד פחות ופחות להשתמש בקללות, רכלנות, קורבנות, פטפוטי סרק ועוד צורות שמבטאות דיבור לא-מודע, ונעבור לדיבור מודע - דיבור שיוצר מציאות, אשר מתהווה מתוך מחויבות שלנו למילים ולשפה שלנו.
 אנו יוצרים את הסיפור שלנו.

תודעת מספר סיפורים אינה מחפשת אמת אבסולוטית אוביקטיבית שבעזרתה נוכל להיות בשליטה מלאה על מה שקורה.
תודעת מספר סיפורים, לוקחת בחשבון שהכל זה סיפור שאנו מספרים לעצמנו, ולכן יש לנו את האפשרות לבחור איזה סיפור אנו מספרים.
לחיות בתודעה הזו יכול להביא  אותנו למציאות שבה אנו חיים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור שקיים דורות על גבי דורות וכולל משפחות, שבטים, עמים, מינים וישויות שאנו חלק בלתי נפרד מהם. החיים הופכים להיות משחק בתוך משחק בתוך משחק, יצירת אומן משותפת שלנו עם היקום.


מספרים סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור


פרעה שלנו

בכל חג פסח אנו חוזרים בכל העולם היהודי על אותו סיפור. מדור לדור. הסיפור מסופר שוב ושוב, אך לעתים נראה שמרוב שאנו מספרים אותו לעצמנו שכחנו להקשיב לו.

אנחנו פרעה שלנו.
אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. המציאות הקולקטיבית שלנו.
אין פרעה שעומד לכולתנו.
נכון, ישנם האיראנים והמוסלמים. יש את הבטחוניסטים והאילומנטי.
אבל מדוע עומדים הם לכלותנו? מה האינטרס שלהם?
הסיפור שלנו על כך -  הוא שיוצר את המציאות הזו. הוא שמכניס בנו פחד. הוא שגורם לנו להתגונן ולהתחמש וליצור נשק להשמדה המונית. הוא הפרעה שלנו.

הגיע הזמן לספר סיפור חדש.
לנסות לדמיין איך יכול להיות אחרת. איך יהיה אחרי שנשלים עם הפלסטינים והאיראנים.
איך יהיה כאשר נפסיק לשעבד ולתמרן ולשלוט זה בזה.
איך יהיה אחרי שנפסיק להשתמש במשאבי הטבע לצרכינו ללא התחשבות בחוקים הטבעיים של מעגליות ומחזוריות.
איך יהיה אחרי שנפסיק להפריד את עצמנו מכל מה שסביבנו.

הגיע הזמן לתת מודעות למילים שלנו, לביטוי שלנו, לכוונות שלנו.

הגיע הזמן לשחרר את עצמנו לחופשי. לאחד את עצמנו עם המציאות שמסביבנו. כי לא משנה מה קורה,
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

אם נרצה...

שיהיה חג קשוב ומשחרר לכולנו :)