לאתגר את הפחד

החיים האלו מלאים באתגרים.
בעיות בריאותיות, פרידות, בוסים מעצבנים, בני זוג עקשנים, ילדים תובעניים, פקידים בירוקרטיים אטומים. לא חסר.

השאלה היא איך נענים לאתגרים הללו.
לפעמים הכי קל זה לברוח.  לבידור, לטבע, לעישונים.
ולפעמים מבינים שכבר אין לאן לברוח, שאנחנו תקועים, ואז מה שיש לעשות זה לעמוד למול האתגרים, לזמן אותם, ופשוט להתמודד איתם עד שהם כבר לא מאתגרים.

יש  לי כמה וכמה אתגרים שמלווים אותי בחיים.
התמדה ועקביות, סדר ונקיון, מחויבות והתמסרות.
כל אחד מהדברים האלה רק מלשמוע אותו אני נמתח ונכנס למצב כוננות.

כאמור, לעתים הדרך הפשוטה  היא להגיד  אני לא כזה. זה לא הסגנון שלי. אני טוב בדברים אחרים. וזה נכון.
אבל אם אני רוצה ליצור שינוי, ואם אני מבין שאני השינוי (BE THE CHANGE), אז צריכה להיות מוכנות להשתנות. ללמוד, להסתגל, לפרוץ את גבולות המוכר.

יש אנשים שנענים לאתגרים, לוקחים את גורלם בידיהם ועושים את השינוי. הנה אחד מהם:

                 

היום בבוקר התמודדתי עם כמה אתגרים משלי.

הראשון היה לקום מוקדם.
כשאתה בוס של עצמך נורא קל להמשיך לנמנם עד שעות מאוחרות ולהתחיל את יומך בהתהפכות הלוך  ושוב במיטה.
אבל הפעם  היתה לי סיבה מצוינת לקום.

אתמול סיפרו לי על מאבק שכונתי נגד העבודות שעושים בגן-מאיר בתל-אביב. הקריאה היתה להגיע בשעה שש וחצי ולשבת מול השופלים שבאים להפוך שם את האדמה. אין לי איזה רצון עז לשכב מול שופלים, בטח לא מול כאלה שאמורים  לעשות דברים טובים וליצור נגישות לנכים ועגלות תינוקות, (לעומת שופלים שהורסים בתים של אנשים) אבל חברים הסבירו לי שהיו דרכים אחרות לעשות זאת, פחות הרסניות לגן ויותר לפי רצון התושבים, ולכן היה לי חשוב  להגיע ולתמוך בעיקר באלו שמרגישים שהם נאבקים לבדם.
אז כיוונתי שעון לשש, שהקפיץ אותי  באמצע החלום, וכמעט שחזרתי לישון, אבל בסוף נעניתי לאתגר וקמתי.

בדרך לגן פגשתי את האגוס. חבר אריתראי שפגשתי פעם בשיחה ברחוב, ומאז נוצר בינינו  קשר חברות. הוא אפילו בא איתי לארוחת ליל הסדר אצל ההורים השנה. הוא בדיוק היה לפני תחילת העבודות תשתית בשינקין.

שוחחנו קצת על החיים. הוא שאל אותי על עבודה, ואיך זה לא לעבוד ומה אני מתכנן, וניסיתי להסביר לו. אבל לך תסביר למישהו, שמבחינתו האפשרות לעבוד היא התגשמות חלום, שיש משהו אחר, ושאני בדיוק נוסע לעצור עבודות מהסוג שהוא עושה.
מה שכן, זה הזכיר לי שכמה שאנחנו מאותגרים מעבודה קשה, יש אנשים שעובדים כל החיים שלהם, מבוקר עד ליל, כמעט בלי פעילויות פנאי, לעתים גם ללא בני זוג ומשפחה, ועדיין  שומרים על החיוך ועל שמחת החיים.

 

הגעתי לגן-מאיר לקראת שבע, וחוץ מהפועלים וכמה כלבים עם אנשים בגינת הכלבים, לא היתה נפש חיה. לא מחאה ולא  נעליים.
טוב, יש לי בוקר חופשי, אפשר ללכת לשחות.

לשחות זה מאתגר.
זה שקט באזניים אבל הראש חופר. זה לנשום כל הזמן אבל זה עושה לי סחרחורת לפעמים. זה בריא וחיוני עבור הגב שלי ואני עדיין לא עושה את זה מספיק. האתגר הוא בלהביא את עצמי לסיטואציה המתאימה. צריך להיות לא עייף, לא עסוק, וצריך לתכנן את זה מראש ככה שיהיה לי מגבת ומשקפת.

אבל יותר מאתגר מלשחות, זה לשחות בים. ופה כבר נכנס עניין אחר, פה נכנס הפחד.

אני מאוד אוהב את הים, אני קשור אליו. נולדתי לידו, גדלתי לידו, תמיד גרתי לידו, כשטיילתי במרכז אמריקה לא ראיתי כמעט את פנים היבשת כי כל הזמן הייתי ליד הים. עשיתי קורס משיטי יאכטות וגלשני רוח וקורס צלילה.

ואני עדיין ממש מפחד מהים.
לא מהגלים או מטביעה, אלא יותר מהעומקים ומהיצורים המוזרים. מהלא נודע.

לפני איזה שבועיים ראיתי את התמונה המטורפת הזאת:

כן כן, זו תמונה אמיתית. זה נמר ים ( Leopard Seal), שבא לטרוף פינגוין. למרות שלי זה נראה כמו המפלצת מלוך נס שרק מחכה לטרוף אותי ברגע שאני אכנס  למים. ועכשיו לך תשחה בים.

וזה מה שאני עושה, אני הולך לשחות בים, ומנסה להשקיט את המוח שלי.

ובעודי שוחה בים, מנסה להסיח את דעתי מנמר הים שמחכה לטרוף אותי, התחלתי לחשוב על הפוסט הזה, ועל אתגרים, ואיזה כיף שהם קיימים, כי בלעדיהם מה היינו עושים בחיים?

כי זה מה שכולנו עושים. כולנו חיים בפחד - ממלחמה, מעוני, מבדידות. הרבה פעמים זו הסיבה שאנחנו הולכים לעבוד, שאנו הולכים לצבא, שאנו מתחתנים. לא בהכרח כי אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים, אלא פשוט  מאוד כי אנחנו מפחדים ממה שיהיה אם לא נעשה את זה.

ויש לי תחושה שאם אני אצליח לפתור את הדבר הזה עם עצמי, אם אני אצליח להתמודד עם הפחד הגדול הזה, עם המפלצות שבתוך ראשי, אז אני אוכל להתמודד עם הכל.

אני אוכל להפיל חומות, ולשחרר חיות, ולעצור מלחמות, ולגדל  ילדים, ולאהוב הרבה נשים, ולהגיע לכוכבים.
בלי פחד ממה שעלול להיות, ומאיזה מפלצות יופיעו. בלי פחד להיפצע או למות או לאבד מישהו יקר.  פשוט בלי פחד.

וזה השינוי, זה השינוי שאני צריך לעבור כדי שאני אוכל באמת לשנות, ואצל כל אחד השינוי הוא  אחר, אבל כולנו חייבים לעבור אותו, כולנו עוברים אותו בין כה וכה, אנחנו רק יכולים לקבל אותו בזרועות פתוחות ולחייך אליו.
אנחנו יכולים להביט לפחד בעיניים ולאתגר אותו.
אנחנו יכולים לכבוש אותו.

אם נרצה...