איים של תקווה

בסוף שבוע הזה עשינו מרתון סרטים ב"פלא" הלא הוא בית מהפכה של אהבה.

היה ממש כיף להעביר שישבת חורפי בצפייה  בסרטים מעוררים ומרגשים. זה התחיל ב"מזון בע"מ" סרט מדהים על תעשיית המזון המודרנית ועד כמה היא מעוותת, המשיך ב "האורחים מהכוכב הירוק" המשעשע וקצת חובבני אבל כל-כך מקסים שחובה לראות, ואחריו קבלת שבת בהשתתפות כ-50 אנשים, ואחריו "עד קצה העולם" (תרגום גרוע של "into the wild"). סרט עצוב שמזכיר לנו כמה חשוב לחלוק עם מישהו רגעים של שמחה:


                   

בלילה וגם בבוקר שלמחרת הקרנו את "המבוך" של ג'ים הנסון עם דיוייד בואי וג'ניפר קונלי המופלאה. ואחריהם הקרנו שני סרטים דוקמנטריים. אחד נקרא "הסוד מארץ עוץ", שהוא סרט די גרוע ביחס לז''אנר שלו - סרטי התעודה החצי-מקצועיים. אבל הוא מדבר על אחד הנושאים החמים - כלכלה מבוססת חוב. הסרט עוקב אחר עלילת "הקוסם מארץ עוץ" ואחרי ההסטוריה האמריקנית ומראה איך שתיהן מושפעות מנושא ייצור הכסף (האם ידעתם למשל ששלושה נשיאים שניסו לשנות את שיטת ייצור הכסף בארצות הברית - לינקולן, גארפילד וקנדי -  נרצחו ?!).

באחד הקטעים הסרט מדבר על המצב באיסלנד (החל מדקה 1:31) , ואיך האי הקטן והמרוחק, שהיה הראשון לחוות משבר כלכלי, יצא מהמשבר הזה. האיסלנדים עשו  כמה  דברים חכמים, אבל אחד הדברים הכי פשוטים שהם עשו זה לסרב לשלם את חובות הבנקים ולתת לבנקים שלהם לקרוס.
כן כן, פשוט ככה.
בעוד ארצות הברית והאיחוד האירופי מחברים את הבנקים למכונת חמצן בנסיון לשמור על המוסדות האלה, הציבור  באיסלנד התאחד והכריז ברוב גדול את מה שאמור להיות ברור לכולנו - אנחנו יותר חשובים מהבנקים!!

כיום המצב באיסלנד הרבה יותר טוב מבהרבה מקומות אחרים באירופה, אך כפי שכתבתי  כבר בפוסט קודם, איסלנד לא יכולה לחיות במנותק, וחייב להיות סנכרון בין האי הקסום לשאר העולם, כי כפי שידוע - כולנו אחד.

הסרט האחרון שהוקרן הוא הסרט "כוחה של קהילה - איך קובה שרדה את משבר הנפט". הסרט הוא סרט קצר בן 50 דקות, שמתאר את מה שקרה בקובה בעקבות נפילת הגוש  הקומוניסטי, ומשבר האנרגיה שעבר על האי הקטן. המשבר שקובה עברה הוא  פיילוט קטן למשבר שהעולם כולו הולך לעבור בזמנים הקרובים. משבר ההסתגלות לעולם עם משאבים מוגבלים ומתדלדלים.

הסרט הוא אופטימי ומעורר תקווה. אמנם רבים מהתושבים בקובה ירדו במשקל (ירידה ממוצעת של 10 קילו לבן-אדם), והרוב  חי בעוני, ללא חשמל וללא תחבורה מסודרת. אבל המאמץ המשותף הוליד דברים מופלאים - גינות קהילתיות, דשנים וריסוס אורגניים, מערכת בריאות מקומית, השקעה במקורות אנרגיה מתחדשים. כל הדברים האלו שאנחנו צריכים להתחיל לעשות, אם לא היינו עסוקים מדי בלהחזיר את החובות שלנו לבנק (חובות של כסף שלא קיים...).

היה כיף להעביר סופשבוע של סרטים, להתכרבל מול המסך הגדול על הספה עם שמיכה ואנשים אהובים, להתרגש וללמוד דברים חדשים.

אבל זה לא רק כיף, אלו סרטים שהקרנו כדי לנסות להעביר אספקטים שונים של השינוי שכולנו רוצים לראות.
סרטים מעוררים...

איסלנד וקובה הן ההשראה שלי לכותרת של הפוסט  הזה - איים של תקווה.

כנראה שבתור איים, מנותקים מעט מהעולם החיצון, ועם חברה יחסית סולידרית,  התאפשר לאנשים על שני האיים האלו ליצור משהו  חדש, משהו אחר, לפעול הפוך מרוב העולם, להתמודד עם המשבר ביחד, ובכך להיות החלוצים שלנו, אלו שחיים את העתיד, שמנסים על בשרם את העולם החדש.

גם לנו יש הזדמנות. אנחנו גם  חיים באי. אי של  גבולות, מוקף אויבים. אי של טירוף ומלחמות.

אם איסלנד היו אי חלוץ של המהפכה הכלכלית, וקובה היו אי חלוץ של מהפכת האנרגיה והחקלאות המקומית, אז איזה מהפכה אנחנו?

אני עדיין חושב שיש  לנו סיכוי להיות החלוצים בנושא השלום.

כן, כן, תצחקו. מדינה שנעה ממבצע למלחמה, שבשישים ומשהו שנותיה לא ידעה מנוח, שהתעשייה שלה מבוססת בחלקה הגדול על מלחמה וייצור  נשק מתקדם. שהמדינה הזו תהיה חלוצה של שלום?

אבל כן, דווקא בגלל שידענו כל כך הרבה מלחמה, דווקא בגלל שאנחנו חיים באותו מקום קטן וצפוף, עם אנשים שלא הולכים  לשום מקום. דווקא משום שהתרבות שלנו במקורה מבוססת על  ערכי השלום והאחדות.

 יש לנו הזדמנות להיות אלו שיוצרים גשר בין תרבויות ודתות, אלו שמראים שאפשר לחיות ביחד, אנשים שונים, מדתות שונות, ולחלוק את אותה האדמה שכולנו כל כך אוהבים.

כבר הסתובבנו בעולם, באלפיים שנות גלות, בטיולים של אחרי צבא, כבר ראינו מה יש -  את הנוחות היחסית של מדינות המערב, את הנופים והחופים של של מדינות אמריקה ואסיה, ועדיין ליבנו כאן, עם המשפחות, עם התרבות, עם השפה, עם האתגרים ועם התקווה.

אפשר לעשות כאן  אי של שלום, אפשר להיות אור לגויים, אפשר להבין שכולנו אחים.

אתמול אחרי המרתון סרטים, הייתי במפגש של ישראלים ופלסטינים. שרנו ביחד וחלקנו סיפורים. על מחסומים ועל טילים, על ריפוי ועל חיים. הצלחנו לראות מעבר לשפה ולחזות וללאומים.

אך כאשר באותו זמן פצצות נופלות בעזה ובישובי הדרום, המפגש הזה מתגמד.

אבל הוא יכול לגדול הוא  יכול לפרוח.

אתמול זה היה ברור לי יותר מתמיד - אפשר לעשות פה שלום!

אם נרצה...