זמן לסובלנות וגאווה

שבועיים לא כתבתי.
למרות שהתחייבתי לכתוב כל שבוע.
בעבר אפילו התחייבתי לכתוב פעמיים בשבוע, אבל אז ראיתי שזה מוגזם, יותר מדי כתיבה על פחות מדי חוויה.
וגם לכתוב כל שבוע זה לעתים מאתגר.
איך להשאר מעניין, ברור, מסקרן, כל שבוע מחדש.
אבל הבנתי שלא משנה אם הפוסטים יצאו קצת משעממים או חוזרים על עצמם,
העיקר זה לכתוב.
וגם בזה אני נופל לעתים....

אז הנה אני כותב פוסט אחרי שבועיים.
הרבה חוויות עברו בשבועיים האלה.
לעתים זה נראה כמו הסטוריה עתיקה.

הזמן שעבר

לפני שבוע התקיימה מסיבת הפתיחה החדשה של ה'פלא', הלא הוא בית "מהפכה של אהבה" לשעבר, שעובר גלגול מחודש,
מנוהל על ידי אנשים חדשים, אך עדיין ממשיך להפיץ אהבה דרך תרבות, מוזיקה, ויצירת קהילה.
היה מרגש ומשונה לראות אנשים חדשים וישנים שמפעילים את המקום, מעין העברת מקל, גלגול חדש,
עם הרבה שמחה וקצת נוסטלגיה, על מה שהיה...

במהלך השבוע קיימתי ב'פלא' הקרנה ראשונה של סרט שתרגמתי יחד עם שניים מחבריי,
סרט שנקרא "OCCUPY LOVE" ובעברית אני עדיין מחפש לו את השם המתאים.
בינתיים קראתי לו "לתפוס את האהבה".
הנה הטריילר של הסרט הקסום הזה, שמתאר כל-כך יפה את מה שקורה כרגע בעולם:

             

הסרט מומן באופן עצמאי, ומוצג בהקרנות עצמאיות, על ידי אנשים שמזדהים עם המסר.

[כל מי שמעוניין לראות את הסרט, ו/או להקרין אותו, מוזמן ליצור איתי קשר arnishomer@gmail.com ]

בינתיים כבר יצרו איתי קשר חברות מירושלים ובאר-שבע שהתעניינו בהקרנה שלו.
מי יתן ועוד ועוד אנשים יקבלו חיזוק לעשייה שלהם, ותובנות על המצב, מצפייה בסרט.

אירוע נוסף שהייתי בו, היה נסיעת מחאה על אופניים, קטנועים, ומכוניות, כחלק מהמאבק על השארת רווחי הגז למען הציבור ולא עבור הגופים המסחריים והטייקוניים שמצאו אותו.
אני ממליץ למי שמתעניין בעתידו ובעתיד המדינה להכנס לדף הזה ולקרוא.
אני פחות מעורה במאבק הזה, אך אני כן מאוד מעריך את האנשים שלוקחים בו חלק, וחוץ מזה הפעולה הספציפית הזאת מאוד מצאה חן בעיניי, משום שהיא התנהלה בחשאיות יחסית, והיתה מעורבת בה רכיבה על  אופניים  :)

נפגשנו כמה עשרות פעילים בחניון נסתר באזור הבורסה, ולאחר הוראות חפוזות התפצלנו לשלוש קבוצות - קבוצת אופניים, אופנועים ומכוניות. כל קבוצה נסעה למקום אחר, במטרה להאט את התנועה, עד למקום מפגש מוסכם שאליו נתנקז כולנו וניצור עומס תנועה. לא התכוונו לחסום, אלא רק להאט את הקצב. על מנת ליצור עניין בקרב הציבור שהורדם על ידי מירוץ למיליונים, ולא מודע לזה ששודדים ממנו מיליארדים.
כמו שאומרים - סליחה על ההרעה אנחנו מנסים לתקן את העולם...

בסופו של דבר המבצע הצליח חלקית. לא הצלחנו להגיע בצורה מתואמת וליצור את העניין שרצינו, אך גרמנו עומס, ומשכנו את תשומת הלב של המשטרה, שבשלב כלשהו גם חסמה את הכביש, והתחילה לחלק דו"חות לנהגי המכוניות, על כך שהם חוסמים את הכביש, אפילו שהמשטרה היא זו שחסמה אותם מלהתקדם... כמה טמטום יש במערכת הזו....

בסופו של דבר התפזרנו לביתנו, בתקווה שפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר. בינתיים נראה שגם השוטרים פיתחו עניין לאופניים, הם ישבו בצד הכביש וחיכו. עוד לא ברור לי אם זה היה כדי לעצור אותנו, או כדי לקנות אופניים:

שוטרים מחכים שחנות האופניים מאחורה תיפתח?

אחרי שסיימתי עם מחאות אופניים, המשכתי לביתי הנוכחי - חוות אדמאמא, כדי להתחיל לבנות עגלת אופניים.

הרכבתי גלגלים, התקנתי קרשים, תיקנתי פנצ'רים, ואני כמעט מוכן.

הנה מה שבינתיים יש בידי:

עגלה בלי סוסה, אבל עם פאנל סולארי

זמן לסבלנות

אז זה מה שעבר עלי בשבועיים אחרונים.

כעת אני פה היחיד בין חבריי למסע שנמצא באדמאמא.

מנצל את הזמן כדי לכתוב.

לומד סבלנות.

צריך הרבה סבלנות.

יש כל-כך הרבה מה לעשות, כל-כך הרבה חוויות לחוות.

ולפעמים פשוט צריך לחכות.

לחכות שעוד אנשים יבינו ויצטרפו.

לחכות שהשבת תחלוף.

לחכות שהגוף יבריא.

לחכות שהרגע המתאים יגיע.

וזה מה שאני מתרגל לאחרונה.

סבלנות.

לאנשים שמסביבי, לעצמי.

לטרמפים שמאחרים להגיע, לתורים שמתקדמים לאיטם.

מנסה להתחבר לקצב הטבעי, קצב הנשימה, קצב הבריאה,

לחום הצהריים המשבית, לאור הערב המתארך.

אני קורא כעת סיפור מופלא בשם "מומו".

על ילדה קסומה, שאוהבת להקשיב.

ועל גנבי זמן, לבושים באפור, שגונבים את הזמן של האנשים,

והופכים אותם לחוצים ודואגים,

שמא הם אינם מנצלים את זמנם כראוי,

וכעת האנשים חוסכים בזמן,

מקצרים בגינונים, וחותכים בתורים ובכבישים,

הם פחות נחמדים ויותר עצבניים, כי יש זמן לחסוך,

ואי אפשר כך סתם להתמהמה.

אך כל הזמן שנחסך,

מסתבר שנגנב ולעולם לא ישוב,

גנבי הזמן האפורים,

שבאים מן האין,

ניזונים ממנו ושומרים אותו אצלם,

והם לא יפסיקו לעולם....

איך אפשר להתמודד עם גנבי הזמן?

להתמלא בסבלנות, ולדאוג מעט,

ולהנות מהרגע, ולעזור לזולת.

זמן לגאווה

עוד דבר שקרה השבוע הוא שנפרדתי מהדירה המפנקת של הוריי ששירתה אותי בחודשים האחרונים.
כרגע מתארח בה אורח שהגיע אל אירועי הגאווה.

היום הסתכלתי על דפי הפייסבוק שאני מתעניין בהם וראיתי מגוון פעילויות שרוכבות על גל הגאווה, אפילו שאינן בהכרח קשורות לקהילה הגאה:

ארגון אמנסטי הקים דוכן ובו הוא מזמין אנשים מכל צבעי הקשת, להצטלם עם מסכות גז,
למען זכויות האדם בטורקיה הדומעת.

ואם כבר זכויות אדם, איך אפשר בלי המשטר הצבאי הישראלי על האוכלוסיה הפלסטינית.
כאן יצאו קבוצת "המשפריצות" צבועות בורוד, עם שלטים ששואלים - תייר, האם כבר ביקרת במחסומים?

וגם לקבוצות זכויות בעלי החיים אנונימוס היה מה להגיד בהקשר של יום הגאווה.
הם יצאו בקמפיין גאים להתנגד לפיטום האווזים, כחלק ממאבק ציבורי נגד ייבוא של כבד אווז, שהכנתו כרוכה בתהליך מזוויע שבו רגלי האווז מחוברות לרצפה וצינור נתחב לתוך גרונו.

כל המאבקים והקמפיינים האלו, קשורים אחד לשני, קשורים לחופש הפרט, בין אם הוא אדם או בעל חיים. קשורים באכפתיות, קשורים בהפסקת הדיכוי המתמשך שאנו מדכאים אלו את אלו.
לכולנו יש את הזכות להיות גאים במי שאנחנו. לכולנו יש את הזכות לאהוב,  גבר או אשה, אווז או פרה.
לכולנו יש את הזכות להאבק למען הזכויות האלו, עבור עצמנו ועבור אלו שיבואו בעקבותינו.

למי שלא ראה עדיין אני ממליץ בחום לראות את הסרט "מילק", על פעיל זכויות הגאים, הארווי מילק,  שלחם בדרכו הגאה למען זכויות גאים, ולמען זכויות מיעוטים, וכמו לוחמי צדק רבים, נרצח על ידי אדם עם אקדח.

            

שבוע גאה וסובלני לכולנו....