הולכים על זהב

הזן מאסטר גיל אלון, מוכר למי שגדל כמוני מול הטלוויזיה המסחרית של שנות התשעים, כלומר ערוץ 2 בתחילת דרכו, כמנחה המשעשע והלבבי של התוכנית הגרועה למדי - לינגו. במיוחד הלהיבו אותי קריאות העידוד שלו - הזהב, הזהב, הזהב, כאשר המשתתפים היו צריכים להוציא כדור זהב שיקבע האם הם ילכו עם עוד כמה אלפי שקלים הביתה. הנה תזכורת משעשעת:

              

כאמור התוכנית היתה גרועה למדי, והקריירה של גיל לא נסקה. אבל גיל שמר על אופטימיות כפי שהוא מקרין מעל המסך, ויצא לחפש אחר הזהב האמיתי. הזהב של הרוח, הזהב של הלב.

רבים בימינו שואפים לזהב. להיות הכי טובים במשהו. לזכות במדליה. לזכות באקסיט. לזכות בזוגיות המושלמת. את הביטוי ללכת על זהב, שמעתי השבוע מאדם, בעל החווה שאני מתארח בה - דרכי נועם. באחד הלילות ישבנו יחדיו ושוחחנו על האנשים השונים שמגיעים לחווה. ביניהם יש הרבה צדיקים, וגם כל מיני טיפוסים מפוקפקים. אדם סיפר לי שלמרות שהוא משתדל לקבל את כולם, הוא מחפש את אנשי הזהב.

מה זה זהב?
ובכן יש נחושת. נחושת היא נתינה שנעשית מתוך תחושה שיצאתי פראייר. תוך כדי שאני נותן או משלם למישהו, אני מרגיש שגונבים אותי. זוהי הנחושת.
הכסף הוא נאצל יותר. זו נתינה שמבקשת הכרה ככזו. אני עושה עבורך, רק זכור שאני עושה זאת עבורך. אני לא מבקש תמורה, רק את ההכרה בנדיבותי. זהו הכסף, נתינה שנעשית ברצון אך עדיין לא לגמרי שלמה.
מה נשאר? הזהב הוא כמובן נתינה ללא תנאי. נתינה לשם הנתינה. נתינה מכל הלב.

אז אדם אמר לי - אני מחפש יחסים של זהב. אבל איך אפשר לחפש יחסים של זהב? הרי אם אני לא מרוצה מהיחס של האחר, אז אני עצמי לא נמצא לגמרי בנתינה, כי אני עדיין מתחשבן ובוחן את האחר במקום להתרכז בעצמי.

אדם מאכיל את הכבשים - בחור זהב

אדם בעל לב הזהב הקים את החווה לפני כמה שנים כחלק מפרויקט לשימור צמחים מקומיים שכמעט נכחדו, ושימור וטיפוח של צמחי מרפא. הוא נשוי לדניאלה המקסימה ואב לסיני בת השנה וחצי, שזכיתי לבנות עבורה ארגז חול ומגלשה. החווה שוקקת בעלי חיים וצמחים, ויש כאן שפע עשייה - טיפול בעופות כלבים וכבשים, עישוב ושתילה, קצירה וניפוי של חיטה, הכנת אוכל ושימורו, בניית מבנים, ויצירה של כלי חימר ותכשיטים.

אדם הוא בנם של איליין ומייק סאלווי שביקרו כאן בשבוע שעבר. איליין התפרסמה לפני כמה שנים כאשר הצליחה להנביט זרע של תמר מהמצדה בין כ-2000 שנה. עבורי איליין תמיד תיזכר בתור האשה הלבבית שמזכירה לי את סבתא מנוחה ז"ל. איליין הכינה לנו לחמניות טריות כל בוקר, וסיפרה לנו מעשיות על עצים וצמחי מרפא שונים. לפני שבוע נפטרה רוחמה הכבשה, שילדה לא מזמן את נועם ונעים. מי שנותרה איתם זו בטי, הכבשה המשוגעת, שלא יכלה לשאת את הבדידות. איליין שחמלה את בדידותה של בטי החליטה יום אחד לצאת לטיול קצר לשכנים. היא חזרה אחרי כשעה עם טליה צעירה. היא סיפרה לנו שמכל הכבשים של השכן, שפוחדות פחד מוות מבני אדם, הטליה החביבה - שקיבלה את השם שילגי - היא היחידה שניגשה אליה, ואף ליחכה את דש חולצתה. זה היה תחילתו של סיפור אהבה. איליין קנתה במקום את הטליה והביאה אותה לחווה,. ומאז, שלגי יחד עם בטי ושני הטלאים - נועם ונעים, פועים להם יחדיו ברננה.

נועם ונעים החמודים

המסע שלנו, שמפגיש אותנו עם דמויות כמו איליין ואדם, ועם יצורים כמו בטי ושילגי, ובעיקר מאפשר לנו להפוך את המקומות שאנו מגיעים אליהם - מקומות של אנשים אחרים - למעט יותר שמחים, מעט פורחים יותר, מעט יותר שוקקי חיים, זה זהב אמיתי. כי כדי שהדשא של השכן יהיה ירוק יותר, לא חייבים להצהיב את שלנו (אפילו שדשא זה ממש בזבוז מים). אפשר פשוט להפוך גם את הדשא של השכן לדשא שלנו:


                 



על נתינה וחשיפה

שאלה נוספת שעולה אצלי, זה היחס בין נתינה, לבין חשיפה. יש אמונה כזו שצדיקים אמיתיים נותנים בסתר. הם אינם מפגינים את הנדיבות שלהם בצורה חשופה. אני בעצמי משתדל להיות גם וגם. גם להיות בנתינה ביום-יום, בדברים הקטנים, בלי להתעסק בכך יותר מדי. אבל גם אני מעוניין לחשוף את עצמי, כמו שאני עושה ברגע זה ממש :)

החשיפה אמורה להביא למרכז הבמה את הערכים שעל פיהם הייתי רוצה לחיות. אבל מרכז הבמה הוא מקום מאתגר. האגו מאוד אוהב להיות שם. לקבל פרגון וחיבה והערצה. ואז הבמה הופכת להיות העניין, במקום המחזה שאתה מציג עליה. זה ממכר, זה משכר. מה שנקרא - די,תמשיכו... לפעמים אני מוצא את עצמי מדמיין שאני גאנדי. אמא שלי קוראת לי ככה מדי פעם בתור כינוי גנאי/חיבה. בתגובה אני קורא לה אמא תרזה.

גאנדי ומאמא תרזה התפרסמו על שום הערכים שעל פיהם פעלו. הם מוכרים בכל העולם כדמויות נערצות לחיקוי. כמוהם גם נלסון מנדלה הקשיש, שכרגע נמצא במצב פיזי קשה. נלסון מנדלה כבר מזמן הפך מאדם לסמל, לייצוג. הוא הפך להיות גדול מהחיים, מין דמות שקשה לאנשים להתחבר אליה, כי הוא רחוק מדי ממה שאנחנו מכירים, ומהדרך שבה אנשים חיים. עבור רוב האנשים, יש את הנלסון מנדלות שדואגים שהעולם יהיה קצת טוב יותר, ואנחנו, אנחנו רק רוצים לחיות את חיינו בשקט. אבל כמו נלסון מנדלה יש מיליונים שאינם מוכרים. כאלו שאינם זוכים לחשיפה. כאלו שמשקיעים את חייהם בתיקון עולם. האם תיקון העולם שלהם יכול לקרות בהסתר, רק בעולמם הפנימי? רק באמצעות מערכות יחסים אישיות/מקצועיות? או שיש צורך גם בהפגנתיות ובחשיפה לציבור? האם לא ראוי שיהיו כמה מאות נלסון מנדלה, לא כמה נערצים בודדים ולרוב מתים?

פרויקט חיבוקים של מהפכה של אהבה.
אפשר פשוט לחבק, ואפשר לעשות זאת עם שלטים ומצלמות.
מה נכון יותר?

לפני שבוע התראיינתי לעיתון גלובס מגזין, עבור כתבה על אנשים שעשו שינוי בחייהם והחלו להאט את הקצב. מאוד שמחתי על הכתבה. בשיחה עם הצלם אדוארד שהגיע לצלם אותי עם האופניים, סיפרתי לו על הבלוג הזה שאני כותב ושיש לו 100-200 קוראים כל פעם. הוא אמר לי ש 100-200 קוראים זה כלום. מיד התכווץ לי האגו, מה כלום? זה מלא אנשים שמעניין אותם מה שיש לי להגיד. אבל פה בדיוק נכנס הקטע של האגו. זה לא אמור להיות אכפת לי כמה אנשים קוראים אותי, אבל הנה אני מתעסק בזה, ומנסה לקדם את הרעיונות שאני מאמין בהם, להיות חדשני ופרובוקטיבי לעתים, ולצבור עוד קוראים. והאגו מתמוגג.
אז איך בכל זאת עושים זאת? איך מאפשרים להרבה אנשים להחשף לדברים טובים שאני עושה או לוקח בהם חלק, מבלי להפוך את החשיפה לעניין המרכזי? אין לי תשובות ברורות על-כך, ואשמח לשמוע את דעותיכם בנושא בתגובות שבתחתית הפוסט או בפייסבוק.

הולכים אל עיר של זהב

"צָעַק לִבָּם, אֶל-אֲדֹנָי; חוֹמַת בַּת-צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, יוֹמָם וָלַיְלָה--אַל-תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל-תִּדֹּם בַּת-עֵינֵךְ . קוּמִי רֹנִּי בליל (בַלַּיְלָה), לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת--שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ, עַל-נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ--הָעֲטוּפִים בְּרָעָב, בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת." איכה ב' יח'-יט'

השבוע החלטתי לצום את צום ט' באב. הרגשתי שאני צריך ניקוי פנימי, וגם שזה יכול לבוא טוב לאדם ששומר מסורת. היה צום מעט קשה אבל מאוד מחזק. בליל ט' באב נסענו למערות סמך, ולאור נרות קראנו במגילת איכה. המגילה היא כולה קינה לחורבן שנפל על בת-ציון (ירושלים), ועל בית המקדש. חורבן שהוא סמל לשנאת חינם, לשפיכות דמים, לצרות עין, לכיבוש זר, ולשאר הרעות שהעם היה שרוי בהם באותם ימים.

גם היום יש לנו מנה גדושה של אותן רעות. ולכן החלטנו להתגבר על הרע בטוב. החלטנו לעלות ירושלמה. ומכיוון שאנחנו קהילה על אופנים, אנחנו מתחילים לעלות עם האופניים, ועם העגלות (שעברו דיאטה רצינית). מכיוון שקצב התקדמות שלנו עד כה היה משהו בין צב לחלזון, יש להעריך שעלייה לירושלים תקח לנו בין חודש לחודשיים. אך אנחנו לא סתם עולים לירושלים, אנחנו עולים כדי להצטרף לאחינו האומנים/יוצרים/מהפכנים שיצרו את פרויקט בית ריק והזמינו אותנו להצטרף אליהם לאירועים שמתחילים ב-24/7.  לכן, החלטנו להעזר בחברינו - בכם, כדי להגיע לירושלים. אנו מזמינים את כל מי שרוצה להרתם, כל מי שמאמין שאפשר להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, כל מי שרוצה לחוות עליה לרגל שהיא לא ברגל. מוזמנים מאוד להצטרף אלינו למסע אל ירושלים, וגם בירושלים עצמה, כדי שאולי, יחדיו, נוכל למצוא זהב.

אם נרצה....

(כדי לדעת יותר על העלייה לרגל ועל האירועים בירושלים, מומלץ להכנס לקישורים המצורפים ולקרוא פרטים)