למתוח את השמרלינג

שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום....


לפני יומיים יצאתי מנתיב הל"ה שליד בית-שמש, עם חברי למסע גלסקי - רתומים לעגלות, ועם מטענים בלב - לעבר ירושלים. זה היה חלקו האחרון של מבצע עלייה לירושלים יומרני וחסר פשר, שהייתי מאוד שמח עליו :)


לפני שנה ושבוע, כתבתי את הפוסט הראשון שלי על יציאה לדרך חדשה, ללא בית, ועם חלום גדול. אפילו אוטופי.
הייתי אז עמוק בתוך חבורת מהפכה של אהבה. זה היה זמן שבו התחלתי להשיל מעליי את המסגרות הקיימות כדי למצוא את דרכי בתוך אינסוף האפשרויות אשר החיים האלה נותנים לנו במתנה. כעת אני בירושלים עם חבורת אומנים מתגלגלים לעבר הלא-נודע. הדרך עודנה נגלית לפני. עם כל סיבוב פדל. עם כל מפגש מלב אל לב. עם כל כשלון צורב.


לקרוע את המתח עם סכין

ביומיים-שלושה הראשונים של המסע, שיצא מנועם שליד קרית-גת, היינו שבעה חברים. ששת הקבועים שעשו עד כה את הנסיעות ביחד, והצטרפה אלינו עדי סגל, הרוכבת הצלמת הנועזת החוקרת. היציאה לדרך לוותה בקשיים כרגיל. בכל פעם שרוצים לצאת, כולנו חשים במפלס המתח עולה. השיתוף פעולה שדרוש בזמן אריזת ציוד ותחילת תנועה, גורם לנו כנראה לוויברציות חזקות, וכל מכה שחוטפים, או אבן שזורקים אחד על השני, יוצרת גלים חזקים. וככה אנחנו יוצאים שמחים אך גם מתוחים ועצבניים, בשעה קרובה לחשיכה. אני מנסה לנשום, לזרז, לעזור ולהרגע בו-זמנית. זה עובד לפעמים, ולפעמים יוצא משליטה.


המשכנו לרכב באותו ערב של צאת ט"ו באב, לאור הירח. הנסיעה הקסומה והשקטה בשעת לילה, לוותה ברחשי הטבע שמגרים את הדמיון, ובקריאות ואנחות של חשש, בנסיון שלנו להחליט היכן עוצרים. אחרי שעצרנו לבסוף, רציתי להמשיך ולחוות את אור הירח, והמשכתי לרכב עד לחירבה ישנה שהיתה כנראה גם היא איזה כפר פלסטיני נטוש שנמחק מספרי הלימוד בבתי הספר. לידה היתה תאנה, גדולה ומוארת ורקובה. ישבתי לידה, ניסיתי למצוא שלווה. מצאתי בעיקר פליאה על עוצמתה של הלבנה.


חזרתי למחנה שבו כולם כבר היו במצב שינה. הלכתי לישון גם. קמתי למחרת נמרץ וקוצני. מוכן לדהור ולנווט לעבר בית גוברין. כדי להעביר את זמן ההמתנה לשאר חבריי הצביים המתעוררים לאיטם, יצאתי לסייר ולבדוק דרך מתאימה. התחלנו לרכב בשעה שהשמש כבר להטה. גם כבישי האספלט להטו, וכאשר נפגשנו עם כביש אחד, התחלנו גם אנחנו ללהוט. השאלה האם לנסוע לאורך קטע קצר על הכביש, מיד הציתה ויכוח וחוסר הסכמה. התפצלנו למשך כמה דקות, עד שהגענו לדרך ללא מוצא. אפשר היה לקרוע את המתח עם סכין.


מה עושים כשיש מתחים? מתעגלים...
התיישבנו בחורשה ליד פארק האקשן שלילדים, וניסינו להבין מה הלך פה הרגע ולמה אנחנו כל-כך מתוחים ממשהו שאמור להיות חוויתי ומהנה? הסכמנו על כך שכדאי לנו להתרחק מכבישים. להיות יותר קשובים, ולקבל את זה שחלקנו לפעמים קצת מתוחים או עצבניים זה חלק ממה שלקחנו על עצמנו -  לעלות לירושלים, שבעה אנשים עם חמש עגלות, לאירוע שמתקיים עוד שבוע. ואם כבר לקחנו על עצמנו משימה שגדולה עלינו, בואו לפחות נהנה ממנה.

נסיעה על הכביש, לא כל-כך נעים...

רגעים מכוננים

לאחר ישיבת הפתע, הלכתי למצוא לנו נקודת מעבר להמשך הדרך, אשר נחל יבש ועמוק  הפריד בינינו. עובדי הפארק הראו לי מעבר קשוח אבל עביר, והתחלנו לגלגל ציודנו מהגדה האחת לשנייה, תוך שיתוף פעולה. וכך לפתע, עברנו מכשול פיזי, אבל גם מכשול סמלי. עברנו שלב...


הנוף השתנה. פתאום היינו בדרך עפר ישרה ונוחה, בצידינו כרמים שופעי ענבים, ומעליהן גבעות עם חורש טבעי. בדרכינו קטפנו וליקטנו ענבים (קצת ממש מהכרמים עצמם, את הרוב מהריצפה או מגפנים שגדלו בצידי הדרכים), תאנים חרובים וסברסים קוצניים. תחושה של גן-עדן אמיתי, האפשרות להושיט ידך ולקטוף פרי מתוק ועסיסי.


בעצירת הצהריים, הצטופפנו כולנו בצל חרוב, וכך היינו בלית ברירה קרובים. הקירבה הזו הכריחה אותנו להוציא את שאר המשקעים שעוד נותרו מהמתח של הבוקר, ולהמשיך בדרך מעט יותר נקיים. זה היה החלק הכי יפה של המסע עד כה בעיניי. הרכיבה בין הגבעות, בקצב יחסית אחיד ומהיר, מזג אוויר נעים ונופים מרהיבים, שבעה רוכבים נועזים ויפים.


לפנות ערב הגענו לקיבוץ בית גוברין, ובהחלטה של רגע, והתגלגלות, מצאנו את עצמנו בבית הילדים של בית גוברין. מותשים ועייפים, התגלגלנו כל אחד למיטתו, כשאיתנו חולקים את המבנה  בני 16 נמרצים שהגיעו לקורס למדריכים צעירים. בבוקר קמנו, ולא כל-כך ידענו איך ממשיכים. היו לנו שני אנשים שעוזבים, ומסלולים שנראה שייקחו לנו ימים רבים במידה ונעשה אותם עם כל הציוד ודרך הגבעות וההרים. ישבנו וחשבנו שעה ושעתיים. אחד רצה כבר לצאת מהקיבוץ, אחת התלבטה אם לתפוס את האוטובוס הקרוב. באותו רגע קרה שוב שינוי, עוד מעבר שלב. נכנסתי לרגע לבית הילדים והתחלתי לצחוק עם טולה על הציורים שעל הקיר. לכאורה אני אמור להיות מרוכז וטרוד לגבי המשך המסע שלנו שנראה כרגע תלוש לגמרי, אבל במקום זאת העברתי את הזמן בהתלוצצות.


מאותו רגע ידעתי שאפשר להיות רגוע. אנחנו נהיה בסדר. הפתרון יגיע. טיפסתי על העץ מעלינו והתחלתי לקטוף תותים. אלו היו תותי פוסט-עונה נדירים, ורציתי לנצל את הזמן ולקטוף כמה שיותר עבורינו ועבור הפעוטון שלידו היינו. ברקע שמעתי את חבריי עושים טלפונים ומתייעצים. שואלים אותי לדעתי, ואני צועק מלמעלה שאני סומך עליהם, אם יהיה לי רעיון אני אשתף. אחרי חצי שעה יצרנו קשר עם חבר ממושב לא רחוק שאמר שיגיע עם טנדר לקחת עבורנו עגלות וציוד. הסכמנו על נסיעה על הכביש, ועל כך שמי שלא רוצה לנסוע על הכביש יסע בטרמפים. יצרנו קשר עם להקת ורטיגו מנתיב הל"ה, ותוך חמש שעות ישבנו בצל הלולים המדהימים שלהם שהפכו לסטודיו לריקוד ולבית אירוח אקולוגי מהמגזינים. מדהים.

עדי ואודי במנוחת צהריים בצל הגפנים

עדי נותנת שמרלינג בעלייה לבית גוברין

ציור על קיר בית הילדים בבית גוברין.
 כולנו משוגעים

אמיר הגיע לנתיב הל"ה להביא פנימיות ולעשות חיקוי של מנורת לולים.

הכשלון בכסלון

המתיחות והאתגרים לא נגמרו. נותרה לנו העלייה הרצינית לירושלים. בסופו של דבר, נותרנו שלושה שרוצים להגיע יחדיו לירושלים. כל השאר, כל אחד מסיבותיו ואילוציו, ויתר על העלייה עצמה. ייתכן שתהיה הצטרפות בהמשך, אבל אין לדעת. האתגר שלקחנו ערער מעט את היסודות שלנו כקבוצה להרגשתי, ונאלצתי לקבל את זה, להודות בכשלון. כשלון שלי, כמי שמאמין בדרך חיים משותפת, ליצור משהו שייעשה לגמרי במשותף. מצד שני אני חושב שזה חשוב מדי פעם להכשל.


בכיתת הגברים של יעוץ הדדי שלקחתי בה חלק כמה פעמים, היינו עושים תרגיל כשלון. היינו למשל מנסים לבנות פירמידה אנושית ומתרסקים. המטרה היא להתגבר על הדיכוי שלנו בתור גברים מערביים, שמחנך אותנו שעלינו להיות מצליחים. בעסקים, במיטה, עם הילדים. אבל כדי להיות טובים לא צריך להיות מצליחים כל הזמן. צריך גם להיות מסוגלים להכשל כדי ללמוד לפעם הבאה. לכן אני גם מודה על הכשלון הזה, שהוא לא באמת כשלון, תלוי איך מסתכלים...


אם כן, יצאנו לעלות את החלק האחרון של הדרך בסך הכל שני חברים. שלולי חברתנו עלתה עם אופניים באוטובוס. באותו היום הצטרף אלינו במפתיע חבר נוסף, יוני, שבא גם הוא לתת שמרלינג, כדי שיהיה פחות מתוח. אחרי נסיעה מאומצת לאורך כל היום בנסיונות למצוא את העלייה המתאימה, הגענו לבסוף לעלייה לכסלון. אם כבר כשלון, אז שיהיה בכסלון. עלינו את העלייה התלולה והמפרכת, עד שהחושך הקיף אותנו מכל עבר. התלבטנו מה לעשות, ולבסוף החלטנו לקרוא לגדי חברי היקר שגר בכסלון שיבוא לתת לנו טרמפ. גדי הגיע כהרף עין עם אוטו רנו קנגו. באורח פלא, ביעילות של מקגייוור תלת ראשי, הכנסנו שתי עגלות עם הציוד לאוטו, שתי אופניים קשרנו על הגג על מזרון, ואני ויוני נדחסנו באוטו ליד גדי בזמן שגלסקי תופס בחלון האוטו ונמשך על גבי האופניים, במעלה העליות במהירות שלושים קמ"ש.
וכתתו ידיהם לשמרלינג.


הגענו אל גדי, אכלנו והתקלחנו, והלכנו לישון לקראת היום האחרון במסע שלנו. הנסיעה ביום האחרון היתה מדהימה. אוויר הרים, וריח אורנים, אכילת סברס על הכביש. ירידות מפותלות, ועליות ממריצות. הגענו לעין-כרם למנוחת צהריים בלב בוסתן צעיר. אחר הצהרים המשכנו והגענו לתוך העיר, על עגלותינו, כמו צליינים משיחיים והיפיים. הגענו היישר לגן הסוס, לאירוע אמנותי מתגלגל של קבוצת בית ריק שבו ניקח חלק השבוע, אבל על כך אספר בפרק הבא של אם נרצה, הישארו מתוחים ואל תעזבו את השמרלינג...

סברסים בצד הדרך

מנוחת צהרים בעין-כרם בצל התאנה

הגעה לירושלים, איזו גאווה!!!

לא נכשלים רק אם לא מנסים...
לא מגשימים אם לא רוצים...