חיילים של החיים

היום תפסתי טרמפים לבית הורי בפרדס חנה.

יצאתי מנווה ארז שנמצאת אי-שם בגדת המערב הפרוע, צפונית לענתות, דרומית למעלה מכמש, בשבע בבוקר והגעתי תוך שלוש וחצי שעות ושישה טרמפים למחוז חפצי. כשיצאתי מהמאהל פגשתי את אבראהים בן ה-17 שרעה את העדר בן 300 הכבשים (לטענתו) ובדיוק הכין תה ופיתה עם שמן. ישבתי איתו ותרגלתי את הערבית הרעועה שלי, ובאופן די מפתיע הצלחנו לנהל שיחה. הסברתי לו שבאנו באופנים, והוא ביקש שנביא לו אחד. אחר  כך הוא גם ביקש סמארטפון. אמרתי לו שאין לי, אבל הבטחתי לבוא לבקר אותו במאהל של המשפחה. חשבתי לעצמי מה באמת אני יכול להביא שיועיל להם וישמח אותם.

אחר כך יצאתי לכביש  ועצרה לי ניידת מג"ב מהבסיס הסמוך, עם נהג קשוח ושלוש ילדות מטופחות במדים ששרו שירי אמ-טי-וי כל הדרך עד הצומת הראשית.
משם עצר לי קבלן בניין שלקח אותי עד אריאל. שתקנו רוב הדרך, וכך יצא לי להסתכל על אזור שלא הייתי בו מאז שבוע ה"פעילות המבצעית" בקורס טיס, שבו לוקחים פרחי טיס ענוגים וחדורי מוטיבציה ומוציאים אותם לשטח כדי להרגיש מבצעיות מהי.
מאריאל עצרו לי כמה חובשי כיפה חביבים שסיפרו לי על עוד כמה קהילות אקולוגיות בארצנו הקטנה והורידו אותי בכביש 6. עוד טרמפ אחד למחלף ניצני עוז, שם גיליתי פתח סודי  בחומה, למקרה שנרצה לערוק יום אחד. עוד טרמפ שעצר לי באופן די מפתיע על המחלף, של זוג צרפתי שרוצה לעלות ארצה, ובסוף נהג משאית מכפר קרע שלקח אותי כל הדרך עד פתח הבית.
בדרך הוא סיפר לי על כך ששניים מאחיו משרתים בצבא ושהוא לא מבין למה ישראל לא תוקפת את אסד. שמענו תוכנית רדיו עם חבר כנסת מש"ס שאמר שבשביל ללבוש  מסיכה הוא מוכן לגלח את הזקן.

הפתח הסודי בחומה שבלב

הטירוף שאנו חיים בו עולה על כל דמיון. אנו מפחדים ממלחמה כימית, ומוכנים להסתובב עם מסכות גז, ובאותו זמן להמשיך וללכת לעבודה וללימודים כאילו שום דבר לא קרה. לחיות במדינה שסועה על ידי  חומה, עם ילדות שלובשות מדים, ונערים בדווים שלא יודעים קרוא וכתוב, ערבים שרוצים להתגייס לצבא. איזה עולם משוגע!!!

כתבתי לפני שנה על כך שאנו חיים בבית משוגעים. על הטירוף בסוריה, ועל כך שאנו מתעלמים מהשואה שמתקיימת יום-יום, עבור פליטים מאפריקה, עבור פלסטינים בשטחים, עבור אחינו בעלי החיים. אני מודה על כך שיוצא לי לראות את המציאות הזו פנים אל פנים, וגם להיות מסוגל לראות את הצדדים היפים, את החיוכים והשירים והשיחות והמחוות שמשאירים אותנו אנושיים.

לנוה ארז הגענו כדי לבקר חברה מאוד מיוחדת, אמלי שמה. אמלי הגיעה למקום כחלק מקהילה שהסתובבה לה במשך כשנה ועברה כמה וכמה גלגולים, נבעטהה מכמה אדמות ועזבה כמה מרצונה, ובסוף הגיעה לשטחים. כי מה לעשות, בשטחים המדינה עושה פחות צרות ליהודים, ולא צריך לשלם מים ומיסים. אז נכון, יהיו כאלו שיגידו  שאת הפריבילגיות של המשטר הצבאי לא צריך לנצל, אבל אני דווקא חושב שלבקר זה מאוד פשוט וקל, אך זו לא הדרך. עדיף לבוא ולהרגיש את המקום.

אז הגענו. נסענו במשך יומיים מאבן ספיר שמדרום לירושלים. עלינו בעליות אימתניות, נחנו בבית קברות של הסנהדרין, הרגשנו את השמש הקופחת ואת המשאיות שיצרו סביבנו מערבולות של רוח, ובסוף הגענו, תשושים ומרוצים.
הנה כמה תמונות מהדרך ומהמקום:

שביל אופנים סובב ירושלים - עושה את החיים ליותר יפים בריאים ובטוחים

גן הסנהדרין בצפון ירושלים

בסך הכל אנחנו עוד לבנה בחומה

מפדלים בעליה בשמש הקופחת

טיפי מקלחת וטיפי שירותים - תחילתה של בריאה מופלאה

אמלי בעלת החזון, ליד העגלות הנחות אחרי המסע

המקום שמופיע בחזונה  של אמלי נקרא בריאה. מקום למרפא וליצירה, שאליו יוכלו להגיע אנשים מכל הדתות והלאומים, ולהתחבר לשלום הפנימי שלהם עם האדמה ועם כל היצורים החיים. כי שלום לא עושים בהפגזות של שליטים אחרים אכזריים, שלום עושים בין אנשים.

המלחמה שלנו היא  פעמים רבות אשליה. אנחנו יוצרים אויבים שלא קיימים, ומוצאים לעצמנו הצדקות לשימוש באלימות. אחד הדיונים שהיו לי עם אמלי הוא לגבי המושג אלימות. האם אלימות יכולה להיות מנותבת למקומות חיוביים, או שמדובר פשוט בעוצמה.

מרטין לותר קינג, שנשא היום לפני חמישים שנה את נאום ה " I HAVE A DREAM " המפורסם שלו, אמר על אלימות: "אינני יכול להביא את עצמי להאמין שאלוהים רוצה שאשנא. עייפתי מאלימות. ולא אתן לזה שמדכא אותי להכתיב לי באיזה אמצעי להשתמש. יש לנו עוצמה, לא העוצמה שמוצאים בבקבוק מולוטוב, אך יש לנו עוצמה. לא העוצמה שמוצאים בכדורי רובה, אך יש לנו עוצמה".

העוצמה שלנו אינה יכולה להתבטא באמצעים צבאיים, באמצעי הרג. הרי ההרג קיים כל הזמן. כך גם לגבי התקיפה בסוריה. אסד הורג כל הזמן. נהרגו בסוריה כבר עשרות אלפים. וכבר הפצצנו את סוריה בחודשים האחרונים. האיומים הנוכחיים ממלחמה הם אמנם מוחשים ואמיתיים, אבל הם למעשה תמיד קיימים.

תמיד כשאני מסתכל על הפרסומים בתקשורת, אני מנסה להבין מה המלחמה מנסה להסתיר. איזה נושא אחר בוער  נמצא על סדר היום, שעליו לא מדברים. או יותר נכון מי מרוויח ממלחמה. התשובה היא שיותר מדי אנשים מרוויחים כיום ממלחמה - יצרני הנשק, התעשיות הבטחוניות, תעשיות המיגון והמקלטים. הפוליטיקאים והגנרלים שמהדקים את שליטתם באזרחים, תאגידי האנרגיה והנפט שמאוד מתעניינים באזור שלנו, ובעיקר הבנקים שמצליחים להתחמק מלשלם על העוול המתמשך שהם גורמים לכל היצורים החיים:


          



לפרדס-חנה הגעתי בדרכי לחיפה, כדי להרצות בפני קהילה בשכונת הדר על אלטרנטיבה  מסוימת לבנקים - מטבעות חלופיים. אני רואה את הקשר הישיר בין חוסר היציבות הכלכלית של הבנקים לבין חרחורי המלחמה העולמיים. כמו בשנות ה-30, כך גם היום, כאשר היסודות של המערכת מתערערים, יוצאים התותחים הכבדים.

בהדר קיימות כמה קהילות של סטודנטים, אומנים, מחנכים - יהודים וערבים - שיוצרים לעצמם אירועי ומרחבי תרבות. אחד הדברים שיכולים להעצים את הקהילות האלה הוא  מטבע שאינו נשלט על ידי הבנקים. אותם בנקים שמממנים מלחמות, אותם בנקים שיוצרים עוד  ועוד חובות.
בסוף ההרצאה, שהיתה פוקחת עיניים עבור חלק גדול מהנוכחים, הלכתי לשתות בירה עם חבר. ישבנו בבר ערבי, מלא בחבר'ה כמונו, אבל דוברי ערבית. משהו שאפילו ביפו לא יצא לי להיתקל בו, משום שביפו רוב החברה היא מוסלמית ולא נוצרית. ישבנו ושתינו, שוחחנו על גינות קהילתיות, ועל קואופרטיבים, על הקשיים של החיים, ועל ההנאות שביצירת מציאות חדשה.

אז בימים כאלה שהמלחמה בכותרות, ורף הפחד עולה, אני נזכר באמרתו של הרבי נחמן מאומן, שגם בראש השנה הקרב עלינו לטובה יחגגו בקברו אלפי ברסלבים: "כל העולם כולו, גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל".

כי אנחנו כולנו חיילים, חיילים של החיים
אם נרצה...