החיים כמיצג בתנועה

מתוך הקוד לנווד של אתר השיירה:

• השיירה מייצרת תוואי אמנותי שנשאר במקומות שהיא עוברת. על היוצרים לעבוד מתוך שיח רחב עם סביבתם, כדי לאפשר מחשבה על המפגש מבלי להגביל את היצירה, או לפגוע במרחב החברתי.
• הנווד יוצא מארצו ותנועתו היא הארץ המובטחת
• מצרים זה המוכר והמוגן. זה המסלול הקבוע לעבודה, זה הקפה ששותים בבוקר, זה הסגריה אחרי הסקס. זה לא בא לומר שהמוכר הוא רע. הוא מי שאנחנו. אבל הוא גם נהיה מצרים שלנו. וכל אדם צריך לטעום גם מדבר. אנחנו רוצים להציע את היציאה הזו לכל החפץ בכך. את ההצעה הזו אנחנו רוצים לשים בכל מקום, כי אתה לא יכול לדעת מראש איפה נמצאים האנשים שצמאים לצאת מהמוכר שלהם, ששבעו מטעם החול היבש בפיהם. 

לפני כמה שבועות בעודנו מסתובבים בדרום הארץ, קיבלנו הזמנה מאוד מפתיעה - לעלות לירושלים ולקחת חלק באירוע אומנותי של חבורה ירושלמית שנקראת בית ריק. הממממ.... נשמע מעניין. מה זה אומר? מה בדיוק יהיה תפקידנו שם? איך לעזאזל מגיעים לירושלים? אין לנו מושג. בוא נעשה את זה!!

הדרך לירושלים לא היתה קלה, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם. אבל המתיחה הזו של השמרלינג התבררה כמשהו מאוד מיוחד. כל-כך מיוחד שבסוף אפילו המציאו על שם זה משקה:

שמרלינג מתוח עוזר להקלה בעומס

בית ריק מלא באהבה

קבוצת בית ריק היא קבוצה של חברים, רובם יוצרים ואומנים, שלמדו או עדיין לומדים באחד ממרחבי היצירה המרובים שיש בירושלים - הדסה, החזותי, מוסררה, בצלאל, סם שפיגל. רובם מתגוררים בנחלאות, ובתור אומנים החליטו שהיצירה האמנותית האמיתית היא יצירה שאינה מתרחשת בעיקרה בתוך כתלי הממסד, אלא בשוליים, בבתים הנטושים, ברחובות, בגנים. הם התגבשו להם יחדיו סביב מספר פרויקטים שבהם לקחו בתים נטושים והפכו אותם למיצגים פתוחים, שוקקי תרבות וחיים. פעם אחת לקחו מבנה נטוש עם שטח פתוח והפכו אותו לקיבוץ למשך כמה ימים.

הפעם החברים החליטו ליצור פרויקט שהוא נודד - השיירה. 

אחד הדברים שהכי אהבתי בהתנהלות של הפרויקט הזה, הוא שלמרות שיש בו הובלה ולקיחת אחריות, אין אף קבוצה או מישהו שמנהל את העניינים. היו את הגרעין הקשה שהלכו לכל מקום וישנו בכל גן, ולכל אחד מהם היה תפקיד לא מוגדר. 

אלעד היה אחראי קשרי חוץ ותקשורת, הוא זה שגם יצר איתנו קשר. איתמר, נטע ויונתן היו אחראי לוגיסטיקה, הרכבה והתניידות, נועם היה אחראי מטבח לאירועים, טל היתה אחראית עיצוב המרחב, ודנה תיעדה את הכל במצלמתה. לכל אחד היו כמובן עוד מלא עניינים, ועוד המון אנשים לקחו חלק פעיל, וזה מה שהיה יפה - מי שלוקח יותר אחריות ויותר השתתפות, לא בהכרח לוקח יותר קרדיט, אלא להיפך, רק מאפשר לעוד אנשים להיות חלק מהפרויקט הלא-רגיל הזה.

הגרעין הקשה של השיירה בישיבת ספסל בגן השושנים.
מימין: איתמר הפסל, ארני הנווד, נטע הוגה הדעות, אלעד מבקר התרבות.

המעבר אל העיר 

המעבר אל העיר הביא איתו כמה שינויים מבחינתנו. בעיר יש הרבה יותר 'דברים' -

הרבה יותר אנשים, הרבה יותר רכבים, הרבה יותר כלים חד-פעמיים, הרבה יותר גירויים, הרבה יותר דתיים, הרבה יותר טוסיקים, הרבה יותר גנים, הרבה יותר ברזים של מים, הרבה יותר מבנים נטושים, הרבה יותר ציורי קיר, הרבה יותר פקחים סדרנים ושוטרים, הרבה יותר יוצרים ואומנים.

בעיר יש גם הרבה פחות דברים -

פחות שטחים פתוחים, פחות כוכבים, פחות בעלי חיים שאינם חתולים, פחות גידולים חקלאיים.

ההתחברות שלנו עם חבורת בית ריק, אפשרה לנו לחוות את העיר, ובמיוחד עיר טעונה וגדולה ומוזרה כמו ירושלים, בצורה בלתי אמצעית, ועם תחושת בטחון גדולה. הרגשתי שלא משנה באיזה גן נישן, באיזה רחוב נתברבר, יש איתנו חברים דואגים שתמיד ידאגו שיהיה אוכל, מים, מקום לישון, מקום להתנקות ולנקות בגדים.

שגרה של שיירה

התנועה בשיירה בעיר מתחלקת לארבעה שלבים:

1. התקפלות - כדי לנוע צריך להתקפל. לארוז את החפצים, לאסוף את האנשים עבור כל 12 העגלות,  ולהיות מוכנים לתנועה במרחבים חדשים. זה תהליך שיכול לקחת בין שעה לכמה ימים.
2. תנועה - כמו בכל תחילת תנועה תמיד יש עיכובים בהתחלה, ציוד שנופל, חפצים שנשכחו, אנשים שעוצרים כדי לתעד או להתבונן באחרים, שנזכרים פתאום שהם רעבים או צמאים. לרוב התנועה מלווה בעצירות. עצירות שתיה - יותר של אלכוהול מאשר של מים.  עצירות אכילה במקומות לא שגרתיים - כמו הזמנת פיצה לרחבת התאטרון. עצירות השתנה בחצרות או בשירותים של בתי קפה. התנועה גם מלווה בסכנה אמיתית של רכבים נוסעים, ובצורך גדול בשיתוף פעולה בזמן הסחיבה של העגלות בעליות הירושלמיות התלולות.
3. התפרסות לשינה - השיירה עצרה כל פעם בגן אחר, פעם בסן-סימון שבקטמונים, פעם גן הסוס, ובסוף בגינה הקהילתית שבנחלת אחים. בכל פעם צריך להבין מי נשאר, איך לשים את הציוד כך שלא יהיה חשש שיגנבו אותו, ומי הולך בבוקר לדבר עם הפקחים (לרוב זה היה אלעד שנהנה מאוד לצעוק עליהם שהם מעירים אותנו בצעקות...)
4. העמדה - מעבר לצד המעשי של התניידות בשיירה, הפרויקט הזה היה מיצג אומנותי, ולכן בכל מקום שבו התמקמנו, ניסינו גם להעמיד את העגלות בצורה מזמינה כדי שאנשים יבואו ויסתכלו, ישאלו, יגיבו. היתה עגלת ספריה עם הוצאות של כתבים שהחברים הוציאו לאור לכבוד האירוע, היתה עגלת גינת ירק, עגלת הדפס, עגלת מטבח, ועגלת בר שנראתה כמו כלי מלחמה מימי טרויה העתיקה. האנשים שהגיעו התעניינו וקראו, ניסו להבין, לרוב עודדו, לפעמים התלוננו. פעם אחת שמעתי אמא צועקת על ילדיה שלא לגעת בעגלות, כי אולי יעירו להם, ומצאתי את עצמי מגיע מרחוק ובהתלהבות רבה צועק לילדים - מותר לגעת, מותר לגעת!! אבל הם כבר התרחקו.....

בכל יום או יומיים התהליך חוזר חלילה - התקפלות, תנועה, שינה, העמדה.

.

בכל מקום שעברנו, בו, כל העיניים נמשכו אלינו במבטים סקרנים ומבולבלים.  יש את האמיצים ששאלו- מה זה? מה הרעיון? ואף פעם לא היתה לי תשובה לזה, כי זה רעיון כל-כך רחב ולא מוגדר, אז למה שאני אצמצם אותו לכמה משפטים מנוסחים וקצרים? אבל בסוף אני מסביר להם שזה פרויקט של אומנות, ואז הם מהנהנים, ואומרים אממממממ.....

ויש את אלה שבאמת מבינים ופשוט מצטרפים. כמו זוג צעיר עם תינוק שעשה איתנו את כל הדרך מגן השושנים לשכונת נחלאות, סחבו וצהלו, ונפנפו לשלום, כי גם הם אומנים, וגם הם אוהבים לעשות דברים לא שגרתיים, ופשוט להנות מהחיים.

תנועה לאורך פארק המסילה

השיירה כמיצג - עגלת המטבח ועגלת הגינה בפעולה

השיירה ישנה

איש עורב, עגלה ומדרכה צבועה
 מיצגי רחוב באירוע הסיום המפואר בנחלאות

                      


חיבור בין קהילות


הגענו כקהילה לירושלים כדי לקחת חלק בפרויקט, כלומר לעזור לסחוב ולבנות וליצור. במהלך השבוע התברר לי שבכלל הפכנו להיות חלק מרכזי מהמיצג עצמו. כלומר חבורה של אנשים שאשכרה הפכו את השיירה לאורח חיים.
הרעיון שלנו כקהילה הוא לבוא למקום שצריכים אותנו, שזקוקים בו לידיים עובדות, לאוזניים קשובות, לרצון משותף ללמוד וללמד. וזה בדיוק מה שמצאנו בחבורה הירושלמית של בית ריק.
מצאתי את עצמי מסביר כמה פעמים על חוסר המעגליות שבשימוש בכלים חד-פעמיים, ועל הזוועות שעוברים בעלי החיים בדרכם להנעים לנו את החיך, ועל מה שזה מכניס אלינו לגוף.
מצד שני מצאתי את עצמי נפעם מהיכולת להתנהל ביחד, קבוצה כזו גדולה של אנשים, כמעט בלי ריבים ועצבים, בלי התעסקות מיותרת בכספים, ועם המון רצון ליצירה, שיתוף פעולה ולעורר השראה.
אחד הרגעים היפים היה כאשר עצרנו בסטודיו ברחוב האומן, והתכוננו לאירוע שיהיה מחר בערב. בזמן הזה החליטו גלסקי ושביט, האחד בעל מלאכה, השני אומן, להרכיב יחד את עגלת הזהב. בתוך 22 שעות שורטטו התכנונים, נקנו החלקים, והולחמה לה עגלה לתפארת שהמשיכה איתנו את המסע. העגלה הזו - מעט פחות ממה שהיינו מקווים, ומנגד סוג של נס שקרה בין לילה לעומת עוד המון דברים שרוצים ולא קורים - מסמלת בעיניי את הפוטנציאל האדיר שגלום באיחוד בין קהילות.

שביט וגלסקי.
שיתוף פעולה בין שני מאסטרים מאפשר להרכיב את עגלת הזהב תוך פחות מיממה

עגלת הזהב בפעולה
נוודים עירוניים עם עגלה ושמרלינג מתניידים

החיבור הזה בין קהילות מאוד שונות, התאפשר בזכות הפרויקט הזה, שמטשטש את הקו המפריד בין המיצג לחיים.
כיום ישנן שתי קהילות מעט יותר מגובשות, מעט יותר מועצמות, מעט יותר פתוחות. וכאן המקום להזכיר שוב את שאמר מורנו ורובנו מרטין בובר  (מתוך נתיבות באוטופיה): "...כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות... לשם כך צריך שתהיינה קיימות באמת ורוצות באמת".

גינה קהילתית - נדבך מרכזי ביצירת קהילה עירונית

איך ממשיכים?

רבים שאלו אותנו, לאן אתם ממשיכים, מה אתם עושים?
איני יודע, איני יודע כמה נהיה בקהילה, איני יודע לאן נלך, איני יודע אם יצטרפו אנשים חדשים.
כל שאני יודע הוא שעלי להמשיך לנדוד.

ב-1871 התקבל בשלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו  חוק "השבטים הפושעים" הנודע לשמצה, שלמעשה הגדיר עשרות קבוצות נוודים כפושעות מעצם טבען. כיום כאשר התפיסה של רכוש פרטי היא כל-כך חזקה, הנוודות, כרעיון של חוסר הצמדות לקרקע ולרכוש בוער בי יותר מתמיד, ואני רואה צורך גדול לחיות אותו.

לכן אמשיך בדרכי, איני יודע לאן
בדרך לשומקום אפדל איתן
כי יודע אני שיש חברים טובים מסביבי
ואמונה חזקה שוכנת בליבי
שיבוא היום ונהיה כאיש אחד בלב אחד
עד אז על אופניי אמשיך לנדוד
עם עגלה וקהילה העולם הוא ביתי
אפנה לי את הזמן כדי להרהר וליצור
לכתוב את סיפור חיי שבו אני הגיבור
איני מפחד לטעות ולתעות
בעיקר מפחד אני לא לנסות

תודה ירושלמים יקרים ואמיצים
שאימצתם אותנו לביתכם ולליבכם