‏הצגת רשומות עם תוויות אביב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אביב. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 22 במרץ 2015

שלום אביב


המדבר הופך צהוב
החובזות מתייבשות
היתושים מגיעים לבקר
פסח מתקרב

החתולה ג'יני בהריון
וחבר שלי בוכה, כואב לו
קשה לו לראות אנשים סובלים
ולנו קשה לראות אותו  כואב

במדבר מכונית עוצרת
מפעילה רמקולים ששוברים את הדממה
והמים שירדו בחורף
לאן הם יגיעו? את מי הם ישקו?
האם נצליח להפריח את השממה?

אהבה ישנה, בין גבר לאשה
אהבה מוצנעת, ללא מגע,
כדי לא לפגוע בתרבות של הגברים
שקונים נשים, ומוכרים כבשים
גברים בדווים ויהודים שלמדו שרגשות זה לחלשים

והגוף מתנקה מעשן ומתמלא קפאין
ונמתח בבקרים ונרדם מוקדם
מנסה להתמלא להתחזק כדי להמשיך לרפא ולפעול
בתוך עולם משוגע,
שמחלק את הכל לימין ולשמאל

והאביב למי הוא שייך?
ליהודים או למוסלמים או לחיות ולצמחים?

שסק שמופיע חודשיים מוקדם
מודיע לנו שהשינוי כבר קורה
אנחנו אולי לא רואים וגם חוששים
לאבד את מה שיש, למרות שבסוף כולנו מתים

בינתיים נפרח, עם האביב
נשיר בערבית ובעברית ובאנגלית
נודה על הרגע ועל מה שישנו
על משב רוח צונן ויופי זמני

אביב בואדי קלט, מפיצים זרעים של שינוי




עברו חודשיים וחצי פה באקומי
בלי לשים לב.
חודשיים שעברו מהר, ועוד חודשיים וחצי כבר נגמר
עוברים למקום אחר.

בסוף השבוע האחרון הייתי אחראי על אירוע חגיגת האביב,
הזמנתי אנשים לבוא ולבקר,
ולשמוע על פרויקטים אקולוגים בישאל ופלסטין.
שמענו על אי הצדק שקיים בחלוקה של המים,
איך פלסטינים מקבלים מים לבית פעם ב-18 ימים,
ועל הריסת בארות,
ועל איסור לגדל גידולים בשטחי C שהם רוב שטחי הגדה
ועל מיליוני עצים שנעקרו כדי לבנות את החומה.
ואז מישהי שאלה - אבל איך זה לא מגיע לבית משפט?
ואני צחקתי על התמימות היפה....

שמענו גם על פרויקטים שמנסים לשנות,
שמלמדים מחדש לעשות קומפוסט, וביו גז, וגידול הידרופוני,
אבל בעיקר שמענו עצב על המצב.

שמענו אחר-כך על פרויקטים ישראלים שגם נתקלים בקשיים,
קהילות שמנסות לקום אבל מתמודדות עם חוקים מיושנים,
ועם פקידים אטומים,
ועדיין מנסים למצוא פתרונות יצירתיים,
כמו ליצור קהילה בחצר אחורית של מישהו,
או בדירה באמצע העיר.

ובין לבין אכלנו יחדיו אוכל שבושל בהרבה אהבה,
על ידי אורחים ומתנדבים והקיצ'ן מאמא טליה,
ודיברנו ושיתפנו על עצמנו ועל המצב,
ועשינו מדורה ושרנו לשלום,
ויצרנו תכשיטים מבקבוקי פלסטיק,
וטיילנו למדבר לשמוע את השקט,
שהופר על ידי רמקולים של מטיילים שניגנו גנגם סטייל
שהזכירו לנו כמה רעש קיים בתוך ההוויה האנושית.


ביקור בבית-ספר/כלא

לפני סוף השבוע ביקרתי בבית-ספר בבית חנינא,
ישוב פלסטיני בצפון ירושלים,
שכמו רוב בתי-הספר נראה מבחוץ כמו בית-כלא,
וגם מבפנים, למרות שהילדים די שמחים והמורים קשוחים אך מקסימים.
הרבה עבודת שלום נעשית בבית-ספר,
כולל עבודות של תלמידים על מהפכות לא אלימות,
ואפילו יש שם כיתת אקטיביזם לשלום.

ציור בבית-ספר בבית חנינא - אחריות


באתי עם שתי חברות מאקומי,
לדבר עם התלמידים על חלומות והגשמתם,
סיפרתי להם על החלום שלי להקים בית-ספר נודד,
ולהפיל את החומות שמפרידות בינינו,
לא רק חומת ההפרדה הגדולה,
אלא גם החומות שאנחנו בונים סביב הבתים שלנו,
חומות של פחד ובורות.
אמרתי להם שאני מקווה שהם יעזרו לי להגשים את החלום,
אבל רובם דיברו על להיות מפורסמים ועשירים ומכובדים,
למרות שהיו גם חלומות מקסימים -
כמו להיות שמח, ולעשות שלום בין יהודים נוצרים ומוסלמים.

אספנו את החלומות שלהם,
ואמרנו להם שנרכיב מהם סיפור,
וננסה להבין איך החלומות שלנו משתלבים.

יש עוד הרבה דברים שקרו וקורים,
החיים פה זורמים, אנשים באים והולכים,
המכוניות דוהרות על הכביש,
ואנחנו...

בינתיים ממשיכים לכתוב ולחיות
ולחשוב על שינוי, ותוך כדי פשוט להיות
ללמוד ערבית ולשתות הרבה מים
כמו שאייבי נתן אמר

וחולמים גם לפתוח מחדש את קול השלום,
להשמיע אותו בקול גדול

אם נרצה...



      



יום שבת, 5 באפריל 2014

שאלת טבע האדם - יבגני כמשל


השקר הגדול

אנחנו עצמיים נפרדים שמתחרים ביניהם על משאבים ועל האפשרות להתרבות.
זה טבענו.
כאלה הננו בני האדם.

ואולי יש בכך מן האמת?

"הרבה צדק וחסד, או אולי הרבה יופי, גבורה, גדולה, יש במה שהאדם, התכשיט, נזר היצירה, מוצא לו זכות עליונה להיות טורף ואוכל את כל החי, גוזל את כל חירותו, מוצץ את כוחו! חסר לאדם רק התואר 'אדם עליון'! חסר לו רק להגיע למדרגה כזו כאשר הראתה המלחמה.  ...  אבל השאלה היא: האם אין באמת שום קשר חי, נפשי בין האדם ובין יתר החי? האם למשל, במקרה של בדידות גמורה, של רחיקות גמורה מבני אדם לא יהיה האדם שמח על כל בריה חיה וקרובה, למשל על כלב, על צפור, ואפילו על שור, או חמור, או שה? האם לא ירגיש אז, כי הבריה  החיה היא לו יותר מדבר שבתועלת? כי היא לו קודם כל ויותר מכל נפש חיה, שאין להעריכה בערך של תועלת? והעיקר - האם אין מקום לחשוב, כי מתוך היחס המצומצם והמטומטם הזה של האדם אל כל החי, הפועל בצורה כל כך ממשית פעולה כל כך מתמדת, מתרקם בנפשו שלא מדעתו ושלא מהרגשתו יסוד כל ארג יחסיו אל האדם, ומצד שני - אל עצמו?"

א.ד.גורדון, "האדם והטבע", עמ' 159

כה אומר א.ד. גורדון, אחד מאבות ההתיישבות הציונית החקלאית. וכך גם אומר חברי גלסקי עב הזקן.

      


זו השאלה הניצבת בפנינו בזמנים אלו, שאלת טבע האדם.
האם אנחנו יצורים אנוכיים, השרדותיים, יצריים, פטריוטים ? או שמא אנחנו מסוגלים להיות יצורים אמפטים, חומלים, נדיבים, שוחרי שלום? או אולי אנחנו גם וגם?

כדי לחקור זאת, הבנתי שהכי טוב להתחיל עם עצמי.
שאלת העצמי - מי אני?
ומכאן להרחיב את השאלה - מי אנחנו? מה באנו לעשות פה? לשם מה התכנסנו?
כיצד אני קשור לאחרים שארוגים סביבי במעגלים הולכים ומתרחבים, שזורים זה בזה, ומופיעים ונעלמים כמו חלקיקים קוונטים.

יצא לי להרהר בכך השבוע בעת ביקור אצל יבגני (שם בדוי) החי ביער בצפון הארץ, חלוץ אמיתי, לוחם בקק"ל ושאר מאפיות הבירוקרטיה למיניהן, שותל, יוצר והוגה. עם לא מעט בלוז בנשמה, והרבה סיפורים על החיים.
הגענו ליבגני כדי לעזור לו לשרוף את היער.
בקטע טוב כמובן.
כזכור לפני שלושה חודשים הכתה סופת שלגים בכל המזרח התיכון. יבגני היה תקוע עשרה בימים בשלג, לפני שהגיעו רכבים לפינוי השלג והעצים. בעקבות הסופה, עצים רבים קרסו, והיער כולו מלא בענפים שבורים. אחרי שסיים להוריד את כל הענפים השבורים שנותרו תלויים מעל השטח, הגעתי יחד עם שוקו וקנדרה, הג'ינג'ים האדירים, כדי לעזור בפינוי השטח.

הג'ינג'ים בפעולה


במשך שלושה ימים שרפנו ענפים, הרחנו את השרף והאצטרובלים, והצלחנו לסיים רק שני שליש מהשטח.
מי יתן ונספיק לפנות מספיק מרחב מסביב לשטח של יבגני,
כי לדעתו זה לא שאלה של האם השרפה תבוא, זה שאלה של מתי...



      



שריפה היא לא בהכרח דבר רע (למרות שמפחידה אותי המחשבה למות בשריפה, וזה בטח לא נעים לאף אחד).
כי שריפה בסך הכל מאפשרת התחדשות.
יוצרת איזון מחודש במקום שבו האיזון הופר.
וכאשר קק"ל ייערו בתוך עשורים בודדים, שטחים נרחבים, בעצי מחט רעילים, ועל הדרך כיסו כמה כפרים נטושים,
לדעתי נוצר חוסר איזון כלשהו.
חוסר איזון שכל האנושות נמצאת בו כיום.

האם טבע האדם הוא מאוזן?
אומר נזיר הזן Tich Nhat Hanh: "אנשים רבים סבורים שהתרגשות היא שמחה... אך כאשר אתה מתרגש, אינך שליו. שמחה אמיתית מבוססת על שלום".

יבגני לא חי בשלום.
הוא צריך רשת ב' פועל ברקע כדי להפסיק לשמוע את עצמו.
טיפוס מיוחד יבגני זה.
מכיר אותו איזה 13 שנה.
הוא מין זורבה שעייף מן ההמולה.
מצד אחד אדם סקרן ומלומד, עם בדיחות של ז'ונגלר, וסיפורים על הקראוסים בכסית.
מצד שני פרחח מבוגר, שבחר להתבודד, וזקוק מדי פעם לאוזן קשבת.
ואני משתדל שאוזני תשאר קשובה,
בעיקר לליבי שפועם בתוכי.
ולכן מסתדרים אני ויבגני.
אני משתדל גם להביא איתי עוד אוזניים קשובות, כדי שנוכל לעשות משמרות, או לתת קשב של קהל.
מי יתן ויבגני יחייך כמה שיותר, יישאר בריא ושלם, וימשיך לשמור על היער,
בשביל אלו שרוצים מדי פעם לחזור אל טבעם.
אף על פי שלפי המדע אין לאן לחזור:


         



"מה חוקי?" שואל יבגני
"מה מוסרי?"
"זה הכל יחסי. לאפור יש אינספור גוונים" - עונה לעצמו.
אכן יש הרבה גוונים לאפור.
ואני מרגיש שאני נמצא כרגע בתחום האפור, בין חושך לאור.

האם ניתן בכל פעם להיות בתחום בהיר יותר של אפור?
האם ניתן אט-אט לצאת מהחשיכה, לתת לעינינו להסתגל ולראות בהשתאות את פלא הבריאה?
או שמא נועדנו לנדוד בין חושך לאור?

להשתחרר מהאשליה

"זו האשליה של חוסר תלות [שבאה לידי ביטוי פעמים רבות בשאיפה ל'עצמאות כלכלית'], שמפרידה אותנו, ובכך מאפשרת לנו, להרוס כל-כך הרבה ממה שאנחנו למעשה תלויים בו. מה נדרש כדי לחורר את האשליה הזו? לרוב, דרוש משבר. מפגש עם המוות, מחלה, פשיטת רגל, גירושין, כליאה. אנחנו דוחים את אלו ככל יכולתנו באמצעות תוכנת הניהול והשליטה שפיתחנו לעצמנו, אך בסופו של דבר אחד מהם יחדור אפילו למבצר המאובטח ביותר של העצמי הנפרד.
האירועים הללו משנים אותנו.
אנחנו מתחילים לאפשר לדברים לקרות, משום שאנו מבינים שהבטחון המתמשך, התלוי, לא מגיע משליטה, כי אם משחרור שליטה. הפתחות לחיים, שחרור מהגבולות הקשיחים של העצמי, לאפשר לאנשים נוספים להיכנס, ולהפוך קשור - זאת אומרת יותר תלוי, לא פחות - לקהילה של אנשים, ולקהילה של הטבע והחיים."

צ'ארלס אייזנשטיין, "עליית האנושות", עמ' 199

טבע האדם, טוען צ'ארלס הוא להיות קשור ותלוי מטבעו, באנשים נוספים ובטבע עצמו.
כיצד אנחנו יכולים לחזור ולהיות יותר קשורים ותלויים זה בזה?

אני עושה זאת על ידי ויתור על ממון.
בוחר להיות תלוי קודם כל בהוריי ובמשפחתי, אני יודע שהם אלו שיעזרו לי במקרה חירום,
מעבר לכך אני נעזר בדירתם ובמכוניתם באופן שוטף.
אני תלוי בחבריי וחברותי, שמעניקים לי מחסה, מזון, תחבורה, משיגים לי עבודות,
לעתים עבור שטיפת כלים, לעתים עבור ארוחה טובה, ולרוב זה לא עבור שום דבר,
פשוט ההנאה שבחלוקה ונתינה.

לשחרר את המקום של הכסף, עד כמה שניתן,
להעזר באחרים כדי שאוכל גם לעזור.
כי כאשר אנחנו מושיטים יד, בין אם לנדבה, לטרמפ, או לשלום,
אנחנו מאפשרים לאדם שמולנו להיקשר אלינו, דרך נתינה או הבעת יחס.

איך אני יכול להפוך יותר תלוי וקשור? לשחרר עוד שליטה?
זו שאלת טבע האדם שאותה ארצה לבחון על עצמי
(העצמי המחובר זה שבאשלייתו הוא נפרד).

אם נרצה...

ולסיום שיר, בהשראתו של יבגני:

פרפרים משונים
את בוא האביב חוגגים
עם חברים נושנים
זכרונות מעלים

על אהבות נכזבות
ואכזבות אהובות
וחיות חופשיות
שנושמות וחשות

שורפים יערות
שורפים את הריאות
פוחדים משריפה
שאותנו תשרוף

רשת ב' בפול ווליום
ושיכור ב REPEAT
ציפורים ותנים וחמזמזים

והשיכור מתרונן
כל היער מזדיין
גם הבעל שם טוב לפעמים מאונן

פרחים פורחים
הלב מלבלב
גם התאווה גוברת
לעונג משובב

לחזור לילדות להנות מהחול
והים האהוב ששוטף את הכל