‏הצגת רשומות עם תוויות ערבית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ערבית. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 7 ביוני 2015

visit palestine




הגלויה המפורסמת של פרנץ קראוס

אז מה אתם מתכננים לקיץ?

טיסה לאירופה?

אולי איזה נסיעה לצפון?

ווי ווי העיקר שלא תפרוץ איזה מלחמה... שוב פעם תחרבש לנו את כל התכניות.

המדהים הוא שאנשים שוכחים כל-כך בקלות, כה מייחלים לשקט,
כך שכל עוד אין טילים ופיגועים,
כולם מוכנים לעשות כל מה שאפשר כדי להסיט מבט ממה שקורה פה ממש מעבר לחומות.

ובכן,
כבר אי אפשר להסיט את המבט.
למה יש פה חרם? למה כולם שונאים אותנו? מה רוצים מאיתנו? למה כל הזמן יש פה מלחמות?

הגיע הזמן להתוודע למציאות הלא נעימה.
במקום לברוח לאמריקה או להודו,
לצאת לטיול קטן, ממש מעבר לפינה,
ולראות את פלסטינה.


יעד לא רגיל

באופן מפתיע, YNET פרסמו השבוע כתבה מתורגמת של כתב CNN שביקר בעזה.

גם בנקסי החליט להגיע לעזה כדי לצייר כמה יצירות ולהעלות את המודעות למקום מוכה המלחמות והאלימות הזה:


      




המצב בעזה הולך ומתדרדר.
בכל מבצע ההרס הולך וגדל, ובכל שנה היאוש הולך וגדל.
לא משנה אחריות של מי מטילים על כך - של ישראל, של החמאס, של העולם,
מה שבטוח זה שהתושבים שם סובלים, רובם מיואשים,
ומה שעוד בטוח, זה שעד שהמצב הזה לא ישתנה, אנחנו הישראלים לא נדע שקט,
כי מה לעשות, כאשר השכן שלך סובל, הוא ידאג שגם אתה תסבול,
זו דרכו של עולם.

ולכן יש לנו אחריות,
קודם כל להיות מודעים,
ואחר-כך גם להבין איך אנחנו יכולים לשנות את המצב,
בין אם בתרומה הומניטרית לתושבי המקום,
בין אם בשינוי מדיניות בקרב מקבלי ההחלטות (שדואגים לרווחי סוחרי הנשק במקום לתושבים),
בין אם ביצירת קשר עם תושבי עזה דרך האינטרנט,
בין אם בקריאה של ספרו של הרופא מעזה עזאדין אבו אל עייש - לא אשנא.
בין אם בסירוב להשתתף ולתמוך בהפצצות הנמשכות וחסרות התועלת.


יש לי חלום לבקר בעזה,
לראות את חופיה,
לשקם את בתיה,
לראות את תושביה חופשיים ושמחים,
כמו גם את תושבי הדרום המיואשים.

עד שייפתחו הגבולות,
הנה כמה תמונות:


ארבעה כיווני אוויר







לבקר מעבר לגדר

אז את החומה של עזה די קשה לעבור כרגע,
אבל את חומת ההפרדה שבנינו לאורך יהודה ושומרון אפשר לעבור די בקלות
(אם אתה יהודי),
וזוהי הזמנה לבוא ולבקר במחוזות האלו,
ולראות את המציאות של החיים כאן (אני כרגע כותב מקפה-קפה שבצומת אלמוג/יריחו) במו עיניכם.

קודם כל אני מזמין את מי שרוצה לבוא ולבקר באקומי -
ביתי בחצי שנה האחרונה, ומקום מפגש, אחד הנדירים,
לישראלים ופלסטינים אשר רוצים ומוכנים להפגש יחדיו,
קודם כל כבני-אדם.

למי שמגיע לאזור אני יכול להמליץ על כמה אתרי טיול -

1. עין מבוע וואדי קלט - עין מבוע היא נביעה אשר הפכה לשמורת טבע. במקום יש מעיין שנובע לתוך בריכה בנויה. המקום פתוח וחינמי לכולם, ויש בו שולחנות פיקניק ושירותים, מה שהופך אותו למקום בילוי למשפחות מכל קשת החברה הישראלית-פלסטינית. בסופי שבוע המקום הוא ממש מיקרו-קוסמוס של המציאות הישראלית שממזרח לגדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, וגם מקום נהדר בטבע.
ואדי קלט (נחל פרת) אשר באמצעו נמצא המעיין, הוא אחד הנחלים היפים במדבר יהודה, אשר יוצא מצפון ירושלים ונשפך ליריחו. ניתן ללכת לאורכו במסלול הליכה די מדהים, ולראות בדרך את מנזר סט ג'ורג' אשר חצוב בתוך ההר. כמו רוב נחלי הארץ, לאחרונה גם הנחל הזה זוהם על ידי מתקן טיהור שפכים מאזור רמאללה, ולא ברור מתי תטופל הבעיה. עד להודעה חדשה מי הנחל אינם ראוים לרחצה.... עוד סימפטום של תרבות הצריכה והזלזול שלנו באמא אדמה... ויחד עם זאת המסלול מרהיב ומהנה.

2. למי שרוצה להכיר מסלולי הליכה ותיירות נוספים באזור מומלץ ליצור קשר עם חברי, מדריך הטיולים אוסמה אלווט, איש יקר, מדריך טיולים מעניין  ופעיל שלום אמיץ.

3. נחל אוג הוא מסלול הליכה נוסף אשר רוב האנשים פחות מכירים. אפשר להגיעלמסלול מצומת אלמוג, או להתחיל אותו בדרך מירושלים באחת היציאות מכביש 1, ואז לחזור באוטובוס.


מי שמעוניין כחלק מהביקור שלו מעבר לחומה להכיר גם את מציאות החיים הפוליטית באזור,
יכול להצטרף למגוון הסיורים שמציעים ארגונים שונים:




ואני מניח שיש עוד כמה וכמה ארגונים אשר מעוניינים להנגיש לציבור את המציאות שאנו לעתים מעדיפים שלא לראות.


למי שזה הארד קור מדי בשבילו לנסוע ליהודה ושומרון/ הגדה המערבית, אני יכול להציע ללכת לאחד מהסיורים שייערכו בחודש הרמאדן הבא עלינו לטובה בכפר ג'סר א-זרקא. הזדמנות להכיר את התרבות הפלסטינית/ערבית/מוסלמית, מבלי לעבור את החומה .

מי שרוצה להגדיל ולעשות,יכול להרשם לקורס הערבית המוצע במתנ"ס בכפר,
קורס שנקרא גשר לערבית, אשר השתתפתי בו בשנה שעברה,
והיה חוויה מדהימה ומשנת חיים עבורי.
כי השפה היא מפתח גדול לשינוי תפיסה.



להכיר את האחר

חלק חשוב בלעשות את הסיורים האלו,
זה כדי להתגבר על הפחד שמזינים אותנו בחדשות,
הפחד מהאחר.

המחשבה שבכל מקום אורב לנו מחבל שמחכה לפגוע בנו,
ושכאשר אנו חוצים את החומה אנחנו נתונים לסכנת חיים תמידית,
כאילו שאין חצי מיליון יהודים ו2.5 מיליון פלסטינים שחיים בשטחים בכל יום (גם כשאין פיגוע).

זה מזכיר את המחשבות שיש לאנשים מחו"ל על החיים בישראל כולה,
כאילו שכל יום פה הוא הסתתרות במקלטים והליכה עם שכפ"צים,
ועד שלא מגיעים ורואים את הנורמליות שבחוסר נורמליות,
קשה להאמין עד כמה החיים יכולים להיות "רגילים",
אפילו כשכולך מוקף גדרות, וחיילים, ומחסומים.

חלק לא פחות חשוב בביקור מעבר לחומה,
הוא להכיר גם את המציאות של התושבים היהודים,
מה שנקרא בשפה התקשורתית - מתנחלים.
לצערי, אלו אשר מבינים שהפלסטינים הם בסך הכל בני אדם שמנסים לחיות את חייהם,
חוטאים פעמים רבות בחוסר ההבנה שגם היהודים הם בסך הכל אנשים שמנסים לחיות את חייהם.

לאלו יש צבא ששומר עליהם,
לאלה אין.
לאלה יש מים בחינם, לאלה יש מים פעם ב-18 יום.
אלו מוקפים צבא ומחסומים, אלה מוקפים גדרות ופחדים.

אבל לכולם יש ילדים, והורים ואחיות ואחים,
לכולם יש צרכים, פיזיים ואחרים,
לכולם יש סיבה למה הם בוחרים לחיות במקום ההזוי הזה שנקרא ישראל או פלסטין.

כדי להבין את הסכסוך, את הכיבוש, את הדיכוי, או איך שלא תקראו לזה,
וכדי לנסות להבין את הדרך לפתור אותו,
כדאי שנתחיל להכיר את האנשים שחיים אותו ברמה היומיומית,
להבין את הצרכים שלהם, ולראות איך אפשר לענות עליהם,
בלי לכפות ולשלוט באחרים.


אז לפני שאנחנו ממהרים לתורים בשדה התעופה,
לפני שאנו קופצים לצו 8 נוסף,
לפני שאנחנו משמיצים ומגדפים את ה"הם" ה"אחרים",
בואו נעשה מאמץ,
ונצא מהחצר המגודרת שלנו,
נלך לטייל ולבדוק ולראות ולפגוש,
מי חי בארצנו
ארץ זבת חלב ודבש ודם
ושנאת ואהבת חינם

בואו נבין מה יש,
כדי שנוכל להבין מה אנחנו רוצים שיהיה,
כי אם לא נבין ולא נדע,
איך נרצה?



      





יום ראשון, 22 במרץ 2015

שלום אביב


המדבר הופך צהוב
החובזות מתייבשות
היתושים מגיעים לבקר
פסח מתקרב

החתולה ג'יני בהריון
וחבר שלי בוכה, כואב לו
קשה לו לראות אנשים סובלים
ולנו קשה לראות אותו  כואב

במדבר מכונית עוצרת
מפעילה רמקולים ששוברים את הדממה
והמים שירדו בחורף
לאן הם יגיעו? את מי הם ישקו?
האם נצליח להפריח את השממה?

אהבה ישנה, בין גבר לאשה
אהבה מוצנעת, ללא מגע,
כדי לא לפגוע בתרבות של הגברים
שקונים נשים, ומוכרים כבשים
גברים בדווים ויהודים שלמדו שרגשות זה לחלשים

והגוף מתנקה מעשן ומתמלא קפאין
ונמתח בבקרים ונרדם מוקדם
מנסה להתמלא להתחזק כדי להמשיך לרפא ולפעול
בתוך עולם משוגע,
שמחלק את הכל לימין ולשמאל

והאביב למי הוא שייך?
ליהודים או למוסלמים או לחיות ולצמחים?

שסק שמופיע חודשיים מוקדם
מודיע לנו שהשינוי כבר קורה
אנחנו אולי לא רואים וגם חוששים
לאבד את מה שיש, למרות שבסוף כולנו מתים

בינתיים נפרח, עם האביב
נשיר בערבית ובעברית ובאנגלית
נודה על הרגע ועל מה שישנו
על משב רוח צונן ויופי זמני

אביב בואדי קלט, מפיצים זרעים של שינוי




עברו חודשיים וחצי פה באקומי
בלי לשים לב.
חודשיים שעברו מהר, ועוד חודשיים וחצי כבר נגמר
עוברים למקום אחר.

בסוף השבוע האחרון הייתי אחראי על אירוע חגיגת האביב,
הזמנתי אנשים לבוא ולבקר,
ולשמוע על פרויקטים אקולוגים בישאל ופלסטין.
שמענו על אי הצדק שקיים בחלוקה של המים,
איך פלסטינים מקבלים מים לבית פעם ב-18 ימים,
ועל הריסת בארות,
ועל איסור לגדל גידולים בשטחי C שהם רוב שטחי הגדה
ועל מיליוני עצים שנעקרו כדי לבנות את החומה.
ואז מישהי שאלה - אבל איך זה לא מגיע לבית משפט?
ואני צחקתי על התמימות היפה....

שמענו גם על פרויקטים שמנסים לשנות,
שמלמדים מחדש לעשות קומפוסט, וביו גז, וגידול הידרופוני,
אבל בעיקר שמענו עצב על המצב.

שמענו אחר-כך על פרויקטים ישראלים שגם נתקלים בקשיים,
קהילות שמנסות לקום אבל מתמודדות עם חוקים מיושנים,
ועם פקידים אטומים,
ועדיין מנסים למצוא פתרונות יצירתיים,
כמו ליצור קהילה בחצר אחורית של מישהו,
או בדירה באמצע העיר.

ובין לבין אכלנו יחדיו אוכל שבושל בהרבה אהבה,
על ידי אורחים ומתנדבים והקיצ'ן מאמא טליה,
ודיברנו ושיתפנו על עצמנו ועל המצב,
ועשינו מדורה ושרנו לשלום,
ויצרנו תכשיטים מבקבוקי פלסטיק,
וטיילנו למדבר לשמוע את השקט,
שהופר על ידי רמקולים של מטיילים שניגנו גנגם סטייל
שהזכירו לנו כמה רעש קיים בתוך ההוויה האנושית.


ביקור בבית-ספר/כלא

לפני סוף השבוע ביקרתי בבית-ספר בבית חנינא,
ישוב פלסטיני בצפון ירושלים,
שכמו רוב בתי-הספר נראה מבחוץ כמו בית-כלא,
וגם מבפנים, למרות שהילדים די שמחים והמורים קשוחים אך מקסימים.
הרבה עבודת שלום נעשית בבית-ספר,
כולל עבודות של תלמידים על מהפכות לא אלימות,
ואפילו יש שם כיתת אקטיביזם לשלום.

ציור בבית-ספר בבית חנינא - אחריות


באתי עם שתי חברות מאקומי,
לדבר עם התלמידים על חלומות והגשמתם,
סיפרתי להם על החלום שלי להקים בית-ספר נודד,
ולהפיל את החומות שמפרידות בינינו,
לא רק חומת ההפרדה הגדולה,
אלא גם החומות שאנחנו בונים סביב הבתים שלנו,
חומות של פחד ובורות.
אמרתי להם שאני מקווה שהם יעזרו לי להגשים את החלום,
אבל רובם דיברו על להיות מפורסמים ועשירים ומכובדים,
למרות שהיו גם חלומות מקסימים -
כמו להיות שמח, ולעשות שלום בין יהודים נוצרים ומוסלמים.

אספנו את החלומות שלהם,
ואמרנו להם שנרכיב מהם סיפור,
וננסה להבין איך החלומות שלנו משתלבים.

יש עוד הרבה דברים שקרו וקורים,
החיים פה זורמים, אנשים באים והולכים,
המכוניות דוהרות על הכביש,
ואנחנו...

בינתיים ממשיכים לכתוב ולחיות
ולחשוב על שינוי, ותוך כדי פשוט להיות
ללמוד ערבית ולשתות הרבה מים
כמו שאייבי נתן אמר

וחולמים גם לפתוח מחדש את קול השלום,
להשמיע אותו בקול גדול

אם נרצה...



      



יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

המסע מקיבוץ סמר אל הגשר של מחר


ביום ראשון נסעתי עם טליה באוטובוס לסמר.
בצומת מנוחה התחילו לעלות פתאום המון אנשים לאוטובוס.
תהינו מה קרה, הסתבר שלאוטובוס שלהם כבו האורות אז הם עלו אלינו.
היה צפוף ונחמד.
הילדים של מישהי ישבו עם מישהו אחר והיתה תחושת ביחד משעשעת
 שקיימת משום מה בעיקר בעיתות מצוקה.

אחרי כחצי שעה הגענו לצומת סמר.
לחצנו מבעוד מועד על לחצן העצירה וצפינו באורות של סמר מתקרבים.
ואז חלפנו אותם.
לרגע לא הבנו מה קרה, חשבנו שאולי זה לא היה סמר.
ואז פתאום הנהג צעק - רגע, יש כאן מישהו לסמר? כןןןן!! ענינו ביחד.
הנהג עצר, והתחיל לנסוע רברס איזה קילומטר.
הנוסעים היו בשוק, בעיקר אלו שהגיעו מהאוטובוס השני.
מסתבר שלא רק ברכבת העמק יש נהג שיכור...

הנה עוד נהג שיכור מהסרט האהוב עליי KONTROLL,
סרט מעולה על פקחי רכבת תחתית בבודפשט.
עם פסקול מעולה לא פחות.
הקטע הזה בהונגרית בלי כתוביות , אבל חכו לסוף:

      



ירדנו בסמר והגענו לקיבוץ ופגשנו את יקיר היקר,
שעבר לשם כדי להיות גנן בגן האנטרופוסופי,
לעבוד וללמוד את חיי הקיבוץ והמדבר.
קיבלנו חדר משלנו, עם שמיכות וגם כנפי חיפושית שחיכו לנו בארון


אהובתי חיפושית המדבר, לו רק היו לך מחושים...


קיבוץ אנרכיסטי, יש כזה דבר?

קיבוץ סמר הוא קיבוץ די מיוחד.
קיבוץ קטן עם בין 100 ל-200 אנשים,
כולל עובדי חוץ וש"שים.
כל מי שבקיבוץ, כולל אנחנו כאורחים,
יכולים לגשת מתי שרוצים לחדר האוכל ולקחת אוכל לעצמנו בכל שעה,
וגם ללכת למחסן האספקה ולקחת תכשירי ניקוי והגיינה.

חברי סמר מנסים מאוד לחיות את חיי השיתוף דרך הערכים של חופש ואחריות.
אני לא יודע הרבה הרבה, אבל ממה שראיתי והרגשתי במקום
יש תחושה גדולה של שותפות ושל אהבה בין האנשים.
ובעיניי זה מקסים.

אני ממליץ למי שיכול ורוצה ללכת לבקר בקיבוץ,
אך היזהרו לכם,
כי כמו שאמר לנו אחד החברים,
עברתי לשתות כוס מים ונשארתי 20 שנה.

בבוקר של יום שני עלינו אני וטליה להר סמר.
עלינו בדרך לא דרך, ובאמצע גילינו שאנחנו במקום די תלול.
טליה חששה, וגם אני, אך החלטנו להמשיך לעלות מאשר להתחיל לרדת.
אחרי קצת קריאות בהלה ודרדור אבנים הגענו למעלה,
והנוף היה מרהיב.
הייתי חייב לצאת בשירה ובריקוד.


על ראש הר סמר




את המשך היום בילינו ברוגע ובנעימים,
בשינה קריאה ומשחקים
ביקור בגן שבו עובד יקיר
ובמוסך שבו בונים את המכונות הענקיות שקוטפות וממינות את התמרים
ולמחרת יצאנו באוטובוס צפונה.
לי היה שיעור להגיע אליו בג'סר א-זרקא.
בדרך קראתי חדשות על הרצח בבית-כנסת,
הזוועה הנוכחית שתביא עלינו עוד סבל וצער ואלימות.
זה הזכיר לי למה אני נוסע את כל הדרך מאילת לג'סר
בשביל שעה וחצי של שיעור שאני מעביר בהתנדבות.

בדרך הקשבתי לפרקים מספרו המוקלט של אייזנשטיין
שמדבר על הנסיון שלנו לשלוט עוד ועוד במצב
כשלמעשה מה שקורה הוא אובדן שליטה,
שעליו אנו מנסים להשתלט על ידי עוד שליטה.
בנינו חומות, שמנו מצלמות, השקענו בכיפת ברזל
עשינו חוק שכל בית חייב שיהיה בו מקלט נגד טילים
ועדיין מה שקורה הוא שאנחנו רק יותר ויותר מפחדים.
והרי אמר רבי נחמן מאומן כבר מזמן - והעיקר והעיקר לא לפחד כלל.

בסופו של דבר הכל יתמוטט, לא רק המדינה אלא כל הציוויליזציה.
זו דעתי לפחות. וגם דעתו של אייזנשטיין.
כל מה שנותר הוא לזרוע את הזרעים של תרבות חדשה,
תרבות של אחדות ואהבה במקום נפרדות.
ולהנות מהדרך כי היא אחת עם המטרה.


הגענו לתל-אביב,
כל הדרך תהינו לעצמנו האם האופניים של טליה שרדו
אחרי שהיא נעלה אותם למשך יומיים ברחוב נווה שאנן.
אני צחקתי עליה שהיו להם חיים יפים, ולא נורא
אבל להפתעתי הגענו והם היו.
עצרנו לאכול אינג'ירה במסעדה ליד
 והמשכנו כדי לקחת את האופניים שלי מרחוב זבוטינסקי,
ומה שגיליתי זה את המנעול אך לא את האופניים.
כנראה שחזרתי על הטריק של שבוע שעבר
ולא נעלתי את האופניים כלל. פעם קודמת זה עבד,
הפעם הניסוי הותיר אותי חסר אופניים.
התעצבנתי לרגע ואז זה עבר,
לקחתי את האופניים של טליה ויצאתי לכיוון הרכבת.
הגעתי ברגע האחרון וגיליתי ששכחתי את ההפעלה שהכנתי לתלמידים
משחק קלפים שמתאים שמות לציורים של איברים.
שוב התעצבנתי לרגע, ושוב זה עבר.
זה קטע העצבים האלה שעוברים.

הגעתי לשיעור והתחלתי בשיחה עם  אחד התלמידים
בזמן שחיכינו לכל השאר.
הוא שאל אותי כמה אני מרוויח בעבודה,
אז אמרתי לו שכלום,
אז הוא אמר, לא בעבודה הזו, בעבודה הרגילה.
אז לא בדיוק ידעתי איך להסביר לו שאני לא עובד בעבודה רגילה
אז אמרתי לו שאני עצמאי ולא שכיר.
הוא לא ידע מה זה אומר, למרות שתלמיד אחר הבין ותרגם
ואז הגיעו כל השאר התלמידים ונתתי להם שיעורי בית
לשאול את ההורים שלהם מה ההבדל בין עצמאי לשכיר
ומה היתרונות והחסרונות של כל דבר.

בהמשך ניסיתי לעשות כל מיני דברים אבל לא הצלחתי
כי היו המון דיבורים.
ואני שוב התעצבנתי לרגע - באתי כל הדרך מסמר
כדי ללמד עברית, כי זה חשוב, ולמען עתידנו
והנה ככה צוחקים לי בפנים, ולא מקשיבים ומדברים
כאלה חצופים...

ניסיתי כל מיני דברים:
 לספור עד עשר בלי שאף אחד מדבר
להוציא חלק מהתלמידים לכמה דקות שידברו בחוץ
לשאול אותם למה הם בשיעור ולא הולכים.
ואמרתי שיש להם חברים שעוד לא שמעתי כי השאר מדברים
וכל מיני דיבורים כאלה חינוכיים.

אבל בסוף הבנתי שאין מה לעשות,
ואין לי באמת יכולת לשלוט על המצב
אולי רק לשפר אותו.
אז פרסמתי סטטוס בפייסבוק, וקיבלתי המון עצות
חלקן טובות חלקן פחות
וניסיתי להיות קשוב אליהן
ולזכור שבסך הכל באנו להנות.

שחררתי את התלמידים מוקדם,
לא לפני שנתתי להם שיעורי בית לבדוק מי אלה סיסטם עלי,
ולפני שהלכתי שוחחתי עם כמה מהתלמידות
שראו את אופניה של טליה ומאוד הסתקרנו
שאלתי אותן אם הן רוכבות, ושתיים אמרו שכן
ואז השרת צעק עליהן שהן לא יכולות כי זו בושה
ונזכרתי בסרט וואג'דה
ואמרתי לי בלב, שהדרך ארוכה ומפותלת
אבל מזל שיש אתגרים בחיים
כי אם הכל היה קל זה היה די משעמם

אז בינתיים אמשיך ללמוד ערבית
וללמוד מהילדים שמחת חיים
וללמוד להתעצבן ולתת לזה לעבור
ולא לפחד גם כשכולם מסביב מתלהמים
ולבנות עוד ועוד גשרים

אם נרצה...


     



יום שבת, 12 ביולי 2014

הפחדת אמת








שלום כאן הפחד באתי לבקר
הבאתי את משרתי הטוב המוות
ושלל דימויים נוראיים ומזוויעים של האחר
אני שולט בכם ביד רמה
בעזרת משרתיי, אדוני המלחמה
אני מחלק אותם לצדדים כדי שלא תדעו שהם באותו הצד
וכך כל צד יכול להגיד שהצד האחר הוא זה שממנו כולנו כדאי שנפחד
ואתם כולכם פוחדים, מהמוות, מהשכול, מהחורבן, מהאובדן.
אין לכם בית אבל יש לכם אייפון חמש או אולי שש
אין לכם פרנסה אבל אתם נורא מפחדים לאבד את מה שיש,
שלטוני איתן ולא אוותר עליו בקלות
את כולכם אגייס לקמפיין הבחירות שלי
ואם צריך אדאג שעוד מישהו ימות
בינתיים האזעקות והחדשות עושות עבודתי נאמנה
וקולות מהפייסבוק ומהאספסוף הזועם שמבקש רק נקמה
נקמה מתוקה, רגע של שמחה לאיד
כשמשפחה מתפוצצת וביתה הופך לגלעד
כשכל המוחים ברחובות נכנסים למחילות
וכל מצדדי השלום והאהבה משתתקים והולכים לפינה
הפחד מקנן וגדל ומתגלגל והופך לייאוש ודכאון מכך שאין מה לעשות
וככל שמתבגרים ומזדקנים לומדים להילחם יותר ולחלום פחות
גאווה, יהירות, שנאה ובורות, חרדה וזהירות, הומור שחור ומרירות
מתפשטות כמו רעל, כמו סרטן הצרכנות, מפיצות חושך לכל עבר
תפסיק להיות נמושה רכיכה לקחת הכל ללב, הגיע הזמן שתהיה גבר.
ביום שנולדתם הכתמתי את לבבותיכם
ועד שלא תבינו שאני אשליה אמשיך לשלוט בכם.


הפחד מהאיסלם מציאותי  בערך כמו שחדי קרן מציאותיים.
כלומר הם מציאותיים, אבל בדמיון שלנו :)


השחרור מהפחד נעשה באופן אישי על ידי כל אחד מאיתנו.
עדיף אולי שנעשה זאת מתוך בחירה עצמאית וחופשית ולא מתוך הכרח.
אני מוצא שהאימון הטוב ביותר שלי בהתמודדות מול הפחד בא לידי ביטוי בשלוש דרכים:

  • שחייה לבד בים, במים הולכים ועמוקים. הפחד שלי הוא לא כל-כך מטביעה או מחיות מים טורפות. הפחד שלי הוא יותר מהמעמקים, ממים כהים, מהלא-נודע. מדי פעם אני קופץ למים ומתחיל לשחות. כל פעם כמה שהתודעה שלי מסוגלת להכיל - ככל שהפחד שולט כך השחייה בדרך כלל קצרה ורדודה. ככל שאני מחליט להעמיק כך גם הפחד מפסיק לשלוט בי.
  • העישון הוא עוד מדד לפחד. ככל שאני מעשן יותר, כך אני יודע שאני נתון לרגשות שבבסיס שלהם מסתתר פחד - יאוש, עצב, דיכאון, כעס. לעתים אני גם מעשן מתוך הרגשת חברותא ושמחה, אבל הרבה פעמים העישון מלווה בתחושה של התעצמות העצמי הנפרד, האגואיסטי, זה שדואג קודם כל לעצמו. וכך ההימנעות מעישון היא עוד דרך עבורי להתמודד עם הפחד.
  • ההתמכרות הנוספת שלי היא חדשות. אני כל-כך אוהב לשמוע מה קורה בעולם. בארץ, בחו"ל. שינויי אקלים, משברים כלכליים, מחאות חברתיות, חידושים טכנולוגיים. הנטייה לחפש בחוץ, עכשיו, משהו שקיים בעצם בתוכי. ההתמכרות הזאת מזכירה לי כמה אני תלוי באחרים, כמה אני מחכה לגאולה שתגיע ממקום כלשהו, כשבעצם העבודה העיקרית ואולי היחידה שיש לנו לעשות היא עבודה על עצמנו. לכן אני מנסה להמעיט בשעות מחשב, שעות מסך, שעות פייסבוק, שעות טלפון. זה אולי מגביל את היכולת שלי לתקשר עם העולם, ולהיות מעודכן, אבל זה תורם לי לשפיות, זה מרחיב את נקודת המבט, מאפשר יותר להיות בתוך הרגע, מודע לאנשים, מודע לחיות ולצמחים, לשמש ולכוכבים, ולקבל פרופורציות על החיים.  חלק מלימודי הערבית שלי והביקורים בכפרים פלסטיניים ובדווים קשור גם כן לשחרור מהפחד הזה שהחדשות יוצרות אצלי ואצל כל אחד שצופה בהן יותר מדי....


אלטרנטיבה לפחד


הרבה אנשים שואלים אותי מה כבר יש לעשות?
מה אנחנו יכולים לעשות שונה בזמן שיורים?
אז יש לי כל מיני רעיונות למה אפשר לעשות שונה, אך מכיוון שזה הכל בתיאוריה, ואין לי או לך הרבה שליטה,
אז אני תמיד מחפש מה אני יכול לעשות שונה.
ואחד הדברים שאני רוצה שישתנו ביחסינו כבני-אדם כאן בארץ ישראל פלסטין,
הוא שהשפה תהפוך להיות שוויונית יותר.
לשם כך עלי להכיר את התרבות של האחר.
לפני שבועיים התחלתי קורס לשיפור הערבית המדוברת והכתובה שלי,
בכפר המקסים ג'יסר א-זרקא.
כפר שכן לקיבוץ שבו נולדתי - מעגן-מיכאל, 
שלמרות השכנות והקירבה, מעולם לא ביקרתי בו.
כעת בזמן הקורס, זו הפעם הראשונה שיוצא לי להכיר את הכפר, את האנשים, הסיפורים, הרחובות, הדייגים.
הקורס הזה נקרא גשר לערבית  (על שם הכפר - גשר הזרקא (הכחול), שמו הערבי של נחל התנינים),
והוא משלב סיורים בכפר, וארוחות אצל משפחות בכפר.


ביתנו הזמני בחוף מעיין צבי,
מוזמנים להתארח בכל עת, לברוח מהטילים,
שימו לב, השכנים ערומים :)


הוסף כיתוב

החודש הזה הוא חודש הרמדאן.
המורות שלנו מרים ופאתנה צמות כל היום, 
מגיעות לשיעור אחרי יום של בישולים, אך ללא אכילה ושתיה,
ומלמדות אותנו כל יום בחיוך ובענווה מילים, פתגמים ושירים בערבית.
מוחמד מדריך הנוער של הכפר, עושה לנו סיורים בפאתי הכפר,
ומספר לנו על הביזנטים והעותמנים שבנו את הגשרים,
ובערב ארוחת אפטר (סוף צום) אצל אום שאדי, דיבורים על דיאטה אחרי הרמדאן,
כי בסך הכל עולים במשקל מכל הצום ביום וזלילה בערב הזו.

בזמן הקורס אני ישן בחוף מעיין צבי,
יש לנו שכנים ריינבואיסטים נודיסטים נחמדים,
ששומרים לנו על הבית קיץ הנחמד שאני וטליה בנינו לנו שם,
ואני נוסע כל יום עם אופנים לכפר.
כל המצב הזה שקיים בחדשות,
ובאיזה שהיא מידה גם מחלחל לכפר,
לא באמת קיים על החוף או בכיתה,
השיגעון לא עובר את הגשר,
אבל הגעגועים לארץ היפה קיימים גם בשירה הערבית

חילווה יא בלדי - יפה הו ארצי, של הזמרת המצרית דלידה:





ביקור בבית-קברות בדרום

ביום רביעי יצאתי עם טליה למסע משולב ברכבת, אוטובוס, רגל ואופנים לכיוון בית הקברות של הכפר אל-עראקיב.
הגענו לכפר אחרי שחברינו לפעולה קרקסית (שבדיוק חגגו חנוכת בית ביום שישי בשילוב מופע אורקולי של אזעקות ויירוטי טילים), הפנו אלינו חברה שפעילה עם תושבי הכפר במאבקם על השארות על האדמה של הכפר. הכפר נבנה ונהרס יותר מ-50 פעמים בארבע שנים האחרונות. בתור מי שבעד לשחרר הצמדות לאדמה, לא ידעתי אם אני תומך של המאבק או לא, אבל העדפתי לבוא ולשמוע ולראות, ועל הדרך לנסות לעשות קצת טוב לילדים.

המצב במקום הוא ביזארי - שתיים שלוש משפחות שנותרו מתחת לציליות בשטח הבית קברות.
בערב מגיעים שאר גברי הכפר לארוחת סוף צום הרמדאן.
אנחנו הגענו מעט לפני סוף הצום, ויצא לי לשבת ליד שייח סיאח בארוחה, כך שזכיתי במבט מקרוב על ראש הכבש שהיה מונח על צלחתו ואחר-כך גם על הצלחת שממנה אני אכלתי. לא אכלתי בעצמי, רק למען הסר ספק, פשוט אוכלים בצלחות גדולות משותפות. אהבתי את השיתוף, שחוסך בכלים חד-פעמיים. גם אהבתי את העובדה שהבדווים כן עושים בעצת הטבעונים, ומסתכלים לאוכל שלהם בעיניים, בלי להימנע מהמראות הלא מלבבים.


נשארנו לישון עם אחת המשפחות, אחרי שסיפרו לנו סיפורים על הפינויים והאלימות של המשטרה,
על כך שהמדינה הזו משוגעת, למרות שהסכמנו שכבר הרבה זמן היא משוגעת,
על המאבקים המשפטיים, ועל המצב הנוכחי. למרות כל הקושי והכעס והכאב, מצליחים לחייך,
ולשמור  על אופטימיות, וקבלת אורחים נעימה, חולקים את המעט שיש.


הציליה של המשפחה המארחת בתוך בית הקברות

האדמה היא  עבור המתים או עבור החיים?
מזל שאין עדיין ארנונה על קברים
                                     

בבוקר התיישבתי לי על הספסל והתבוננתי בסוסה האפורה שנשארה מדלגת בין המצבות ומלחכת עשב.
כל אשר נברא לאיטו נכחד, כל אשר נפרד ישוב להיות אחד.
ברקע נמצא החום, והצום של הרמדאן שהשתתפנו בו באופן חלקי (רק מים, עד חמש בעררך כשנסענו),
הבומים של ההפצצות שנוחתות על עזה, וכמה יירוטים באוויר,
במקום אין מרחב מוגן, אבל אם יפגע בך טיל לפחות לא תצטרך את חבר'ה קדישא כדי להגיע לקבר....
בתוך כל ההזייה הזו הצלחתי למצוא מעט שלווה, מעט פרופורציות על ההחיים ועל המוות ועל מה שביניהם.
יצאנו משם אני וטליה עם שמחה ועצב ותהייה - האם זו עקשנות, טפשות, אמונה או גבורה?
מה זה אומר בכלל להיות גיבור בימינו?



   




לפני שהלכתי הספקתי לראות את סוג'וד הילדה בת ה-4 צופה בקליפ בסמארטפון של אחיה או אמה,
קליפ מצויר שמראה הפגזות קשות על עזה, וילדה שעומדת עם אבן מול טנק,
והפזמון שמתנגן - palestine tomorow will be free.
התעצבתי,
איך אפשר להביא ילד למציאות כזו?
איך אפשר לגדל ילד במציאות כזו.

בישראל אני בעיקר מרגיש את הפחד שהאזעקות והחדשות יוצרים,
ולכן אני חושב כל הזמן על דרכים להפיג את הפחד,
עבור ההורים, ועבור הילדים.
מכיוון שסטטיסטית הסיכוי להיפגע מטיל הוא בערך מיליונית מהסיכוי להידרס על הכביש,
נראה לי מטופש לרוץ כל הזמן למרחב מוגן, ובטח שלא בבהלה.
לכן  הוצאתי את המדריך הבא להתנהגות בזמן אזעקה,
אשמח אם מישהו רוצה לאייר, להסריט, או להמחיז אותו למען אלו המתקשים לקרוא:


  • בזמן נסיעה על הכביש - עצור בצד הדרך, ובדוק ושלח אסאמאסים שלא יכלת בזמן הנהיגה., זה זמן מצוין.
  • בזמן השירותים - להכניס את הראש לאסלה ולסגור את הקרש.
  • בעבודה בגינה - לחפור בור ולכסות. לא לשכוח לקחת קשית לנשימה.
  • בזמן סרט בקולנוע -  לזכור שגם את חיה בסרט.
  • בגן הילדים - לענות לאזעקה ולנהום יחדיו כולם כמו תנים.
  • בהופעה של ניל יאנג - להגביר את הווליום של ההופעה.
  • בחוף הים, למצוא מישהו שיושב מתחת לשמשיה ולהצטרף אליו. יהיה נחמד לבוא עם בירה קרה.
  • בפייסבוק - לזכור שהמילים שלך פוגעות לא פחות מטיל ארך טווח.
  • והכי חשוב זה מה עושים בין אזעקה לאזעקה - להרגע, לנשום, להודות, לאהוב.

והעיקר לא לפחד כלל :)
אם נרצה....

        

יום ראשון, 4 במאי 2014

לזכור שאנחנו משפחה אחת


כרגיל בבואי לכתוב בימי חג ואבל לאומיים,
אני מתלבט אם לכתוב בהתייחסות לאירוע שנקבע על ידי מישהו אחר,
או דווקא לנצל את הזמן כדי לדבר על דברים אחרים
 שלא מקבלים תשומת לב עקב האירועים  המדומיינים הלאומיים.

גם הפעם אני בוחר להתייחס לאירועים אך מתוך פרשנות אישית למתרחש.

אנחנו והם
יום הזכרון הוא יום לזכור בו.
לזכור מי אנחנו.
ומה שמשתמע מכך היא שאנחנו גם נדרשים לזכור מי הם.
מי הם אלו אשר המיתו את בנינו ואחינו, מי הם אלו אשר אינם רוצים בנו.
ההם הזה נועד לאחד את האנחנו, ליצור סיפור משותף, נרטיב.

האם באמת יש אנחנו והם?
כאשר יהודיה וערבי מתחתנים ומביאים ילדים (לרוב זה המקרה, נדיר הרבה יותר שערביה תתחתן עם יהודי),
הם למעשה שוברים את האנחנו וההם של יהודים וערביים.
הם מביאים צאצא לעולם שאינה מתאימה להגדרות,
שעלולה להיות מנודה מכל אחד מהצדדים בשל היותה בת תערובת.

איך בכלל אפשר לעשות את ההפרדה בין יהודים וערביים?
אבל עובדה, הצלחנו לעשות זאת.
בעזרת מילים מכובסות - מחבלים/לוחמים, הרתעה/טרור, הכרזת עצמאות/נכבה.
אנחנו נלחמים בהם. כי הם לא רוצים אותנו. כי להם יש עוד מדינות ולנו אין. כי הם מבינים רק אלימות.
כי הם לא אנחנו. כי הם הם.


        
 


כולנו בני אדם

אבל
אנחנו והם
אנחנו בסך הכל בני אדם רגילים.
אני ואתה 
אלוהים יודע שזה לא מה שהיינו בוחרים לעשות.

ומה בני-אדם עושים?

אנחנו נלחמים אבל אנחנו גם יוצרים וצורכים, ומשוחחים וחווים ומטיילים ולומדים.
ואנחנו אוכלים ושותים וישנים וחולמים ומשתינים  ומחרבנים ומזדווגים .
וכולנו מרגישים.
לפחות כולנו יודעים להרגיש, למרות שחלקנו שכחנו איך להרגיש.
ואנחנו צריכים להיזכר.
וטוב להיזכר בכך ביום הזיכרון.
איך אני מרגיש לגבי אלו שמתו לאורך הדרך.

לי גם קשה להרגיש.

בסוף השבוע הייתי בוואלג'ה כחלק מריטריט שטח שנקרא "בעיניים פקוחות" שאורגן על ידי דהרמה מעורבת חברתית.
מטרת הריטריט הייתה להפגש באופן לא אמצעי עם מציאות החיים של תושבי הכפר וולאג'ה שבפאתי ירושלים, ולנסות להתבונן על עצמנו למול הסיטואציה.

עלו בי הרבה דברים - תסכול על המצב, חוסר סבלנות לכל המילים שנאמרו לאורך כל היום, אבל גם נחת רוח ותקווה מהמפגש האנושי הפשוט שהיה לנו. אנשים שיכולתי להתחבר אליהם ולהזדהות איתם בלי קשר למוצאם, או למוצאי.

אחד הדברים שניסיתי להבין, זה מה הם מרגישים?
אנחנו פעמים רבות מתבוננים על מה אני מרגיש, ומה אנחנו מרגישים, אבל לא מספיק אנחנו שואלים את עצמנו,
מה הם מרגישים?

יום הזכרון הוא יום מצוין לראות מה אנחנו מרגישים, וגם לנסות ולדמיין, מה הם מרגישים.

ההם הזה יכול להשתנות בכל סיטואציה - הנשים, הדתיים, הגנרלים, העניים, האריתראים, הדולפינים.
ביום הזכרון ההם הזה מאוד מובנה, והוא מובנה כך כדי להבנות את מי אנחנו.
אנחנו כל מי שהוא לא הם.

האמנם?
תמלול בעברית מתחת לסרטון

       


תמלול (לא מלא):

שתי ילדות קטנות
נתפסנו באיך שהעולם רואה אותנו
איך שהעם שלי רואה את העם שלך,
ובדרך שהעם שלי רואה את העם שלך
ובדרך שהעם שלנו רואה את עצמנו

ב-1996 ילדה יהודיה נולדה עם נרות שבת זורחים בעיניה
ב-1996 נולדה ילדה מוסלמית עם תפילה מצלצלת באוזניה
היא הכירה רק את הטקסים הדתיים שלה,
את אדוני
את אללה

היא אף פעם לא שמה לב
שהילדה הקטנה היהודית הזו
שהילדה הקטנה המוסלמית הזו
היתה יושבת עם אותם חוטים ואותם מחטים שהיא החזיקה.

נולדנו מתוך הסתגלות למציאות
אבל גודלנו עם דעות קדומות
שילדה יהודיה
ילדה מוסלמית
כל מה ששמענו זה
כסף מלוכלך
בעל מדכא
בנקאי בעל אף גדול
חשוד כטרוריסט
ניצולת תא גזים
לכו חזרה הביתה

אבל השנה היא 2013
וכל זה היה בעבר נכון?

אז איך זה שבכל פעם שמטבע נופל אני זו שמצופה שתרים אותו
גונבת מכיסם של כולם?
ואיך זה שבכל פעם שהתור לבדיקה בטחונית בשדה התעופה מתקדם הלאה
אני זו שנלקחת הצידה ומתחילים למשש אותה?

שתינו מסתכלות לאפליה בעיניים
שתינו חיות בארץ שנשבעה למעלה ולמטה
שכל האנשים שווים

הידיים שלנו צריכות להיות משולבות
אגרופים מונפים מעלה כאחד
נאבקות יחדיו על התגיות שהארץ הזו שמה על אנשיי

בחברון ילדה פלסטנית בת 14 נהרגה
כאשר מתנחל יהודי ירה כדור לתוך עינה הימנית
היא לעולם לא תזכה לראות את ארצה הקדושה חוזרת אליה
בהרצליה ילדה בת 14 נהרגה על ידי מתפוצץ פלסטיני
היא רק רצתה לאכול במסעדה האהובה עליה ליד החוף

נאמר לנו להישאר בתוך גבולות הדת שלנו, המסורת שלנו
כאילו שחיי ילדה פלסטינית שנהרגה מירי של רובה יהודי
שווה פחות או יותר
מחיי ילדה ישראלית שנהרגה על ידי פצצה פלסטינית.

העולם מעדיף ללעוס ולירוק את ההסטוריה שלנו
מאשר לעזור לשתי הילדות הללו

אלו יכלו להיות אנחנו

העולם בלע את העבר שלנו
אבל כמה מהר הוא שכח
הינך מה שאת/ה אוכל/ת

אתם מבינים,
הילדה היהודית הזו
והילדה המוסלמית הזו
הרבה יותר דומות ממה שהדתות שלנו היו רוצים שנחשוב
משום ש...
אני בטוחה שלא חשבתם ש...
יש לנו את אותם סרטים אהובים
וששתינו אוהבות חומוס
ואנחנו ממשיכות לשאול את אותן השאלות הארורות
בכל פעם שאנו מתאהבות בבחור
האם הוא בחור מוסלמי הגון?
בחור יהודי הגון?
אם פגשת אותו במסגד? בבית הכנסת?

הילדה הפלסטינית הזו
והילדה הישראלית הזו
אף פעם לא יזכו לשאול את השאלות הללו
הן יכלו לאהוב את אותן הסרטים האהובים
והן יכלו להיות משוררות
שמופיעות  על במה כמו זו

ולנו אולי אין את האפשרות הזו
כי אנחנו נותנים לאיך שהעולם רואה אותנו
לחסום את דרכנו
אנחנו מחוברות
אנחנו אחד
כמו אדוני
כמו אללה
כמו אלוהים

אלוהים גדול מדי מכדי להכלל בדת אחת


איזה מין משפחה אנחנו?

אני מאמין שכולנו משפחה אחת.
משפחות הן משהו שמחזיק אותנו, שמלווה אותנו ותומך בנו לאורך הדרך.
אבל משפחות הן גם כלי לשימור ההירכיה ומבנה הדיכוי והשליטה.
רוב מקרי האונס, ומקרי האלימות כלפי נשים וילדים נעשים בתוך המשפחה.
כבר במשפחה הראשונה בסיפור התנ"כי מופיע רצח בתוך המשפחה.
המשפחה שלנו חולה.

אבל אני מאמין שגם אפשר לרפא את היחסים בינינו.
מה שהילדות הנהדרות האלו מספרות לנו בצורה כל-כך יפה,
זה שאנחנו יכולים לנסות לראות את הדומה אצל השונה,
ואז הם, כבר לא כל-כך הם.

זה לא אומר שאנחנו פחות אנחנו. זה פשוט מגמש את האנחנו, מרחיב אותו, משנה צורה.
כמו החיים. כמו המציאות. כמו אהבה.
להתנגד לזה, זה להילחם.
להילחם בעצמנו.
כי אנחנו גם ההם. ההם של ההם.

מילה על עצמאות

מה פירוש המילה עצמאות,
ומה למעשה אנחנו חוגגים במטסים צבאיים, בפיצוצים ראוותניים ובשריפת בעלי-חיים?

עצמאות בעיני היא היכולת לקיים את עצמך ואת הקרובים אליך
מבחינת אוכל, מחסה, ואנרגיה
וגם מבחינת תרבות, חיי רוח וקהילה, ואהבה.

איני מאמין במדינה פלסטינית כפי שאיני מאמין עוד במדינה יהודית,
בעיניי הישות של מדינת לאום היא ישות שבנויה על ערכים מיושנים,
והגיעה העת לחדש את המבנה החברתי שבתוכו אנחנו חיים.

החברה הפלסטינית מפוררת.
מאות קילומטרים של גדרות ומחסומים,
הטלת חוקים שונים על חלקים שונים באוכלוסיה,
הפעלת מערך מלשינים,
כליאה מסיבית של גברים ונערים פלסטינים,
אלימות ודיכוי ממוסדים
הותירה את החברה הפלסטינית מסוכסכת ומדממת.

אין בי תקווה להסכם שלום או הסדר שיושג על ידי פוליטיקאים.
מטרת תהליך השלום היא לשמר את הסכסוך.
מלבד זו שאני יחד עם ציבור הולך וגדל איבד את האמונה בהנהגה.
אבל לא מדובר באדם מושחת כזה או אחר. מדובר בכל מערך השליטה.
כשם שאיני מאמין בהנהגה הישראלית המושחתת,
כך גם אין לי אמון בהנהגה הפלסטינית המושחתת.

אך אני מאמין שגם הפלסטינים וגם הישראלים יכולים ליצור לעצמם חיים הרבה יותר טובים
לו יתחילו להפנות משאבים לדברים החשובים,
ובמקום להתלונן או לבקר את הפוליטיקאים,
ליצור שיתופי פעולה של גידול מזון, תקשורת, חינוך.
לימוד השפה של השכנים,
מעבר לאנרגיה עצמאית נקייה ומתחדשת,
שימוש יעיל במים, כמו בניית שירותי קומפוסט,
יצירת מטבע קהילתי.
ריפוי הנפש ועבודה פנימית משותפת,
אמנות ומוזיקה.

עבודה משותפת מהסוג הזה יכולה להתחיל ליצור את המבנה החברתי שאליו אנו עוברים
מבנה של קהילות שתומכות זו בזו ומספקות לעצמן את רוב תצרוכתן,
ובדרך זו גם לתת מענה לאתגרים שיצוצו בזמן שינויי האקלים ואובדן האיזון האקולוגי.

העבודה הזו, והמפגש עם השכנים,
יכול ליצור מציאות אחרת,
מציאות של תרבות מעורבת, ודת משולבת.

מציאות של עצמאות אמיתית.
עצמאות שאינה בלתי תלויה,
אלא כזו שרואה בהם את אחיותינו, את ילדינו, את סבתותינו, את דודינו
כזו שרוצה לחזור להיות משפחה
משפחה אוהבת

אם נרצה...



     









יום שבת, 1 בפברואר 2014

הרפתקה שהגיעה לפרקה


השבוע החלטנו שהגיעה העת לפרק את החבילה.
קהילה על אופניים סיימה את דרכה.

אני ושלולי שנשארנו הגרעין של הקהילה מזה חודשיים שלושה, החלטנו שאנחנו כבר לא רוצים להחזיק יותר את הגרעין הזה, שיש לנו חלומות נוספים להגשים, ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.

את השבוע האחרון העברתי בעבודה. כזו שמתגמלת בכסף בנקאי.
באתי ל"חופשת עבודה" בבודהה בורגרס, המקום האחרון שבו עבדתי לפני שיצאנו למסע,
כדי להחזיר קצת מהכסף שהוצאתי בחודשים האחרונים שבהם לא עבדתי עבור שכר.
אני עושה שם את אחת העבודות המהנות בעולם - שליחויות על אופניים. עבודה מאתגרת ומתגמלת, במיוחד כאשר מה שאתה מביא זה אוכל טעים מזין וטבעוני לאנשים. הדבר היחיד שקצת מבאס זה כל הכלים החד-פעמיים.

אחרי ארבעה ימים מתישים של רכיבה, בין 30-50 ק"מ כל יום, על מדרכות הומות אדם, וכבישים מלאי מכונות פולטות עשן, הלכתי לישון מותש בדירת הוריי בז'בוטינסקי. התעוררתי מוקדם מקול דפיקה בדלת כאשר אמי הגיעה.
הסתבר שבעוד שעה ישנו שיעור בפסיכולוגיה בודהיסטית שמתקיים בדירה.
מורה מארגון פסיכו-דהרמה שלימדה אותה בקורס במכון, ממשיכה ללמד אותה ועוד חמש נשים בגילה על גישות בודהיסטיות לטיפול ולחיים בכלל. והם עושות את זה בדירה שלה.
אמא שלי החמודה, שמצד אחד קשה לה עם אורח החיים הנוודי / פוליאמורי / רוחני / חסר בסיס כלכלי  שלי, אבל מצד שני מאוד גאה בי על הדרך שבה אני הולך ומשוויצה עלי לכל חברותיה, הזמינה אותי להשתתף בשיעור.
וכך ישבתי לי בטריינינג ונעלי בית, יחד עם כל הפסיכולוגיות המגונדרות, והמורה הנעימה רחל, ומדטנו לנו במשך עשר דקות ואחר-כך שוחחנו על מושגים בבודהיזם - הטלת ספק, אמונה ונחישות. היה מקסים ומרומם נפש.

צער

אחד הספרים שהן נעזרות בו בקורס הוא הספר "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, פתחתי את הספר בשירותים וזה הקטע שנתקלתי בו:

"כדי למדוט על הצער, שבו בנחת, לבד או במחיצת חבר מנחם. פנו את הזמן כדי ליצור אווירה של תמיכה. כשאתם מרגישים מוכנים, התחילו בהפניית קשב לנשימה שלכם. הדבר יעזור לכם להיות נוכחים וזמינים למה שקורה בתוככם. הניחו יד אחת בעדינות וברכות על לוח ליבכם, כאילו אתם מחבקים אדם פגיע. את/ה אדם כזה.
המשיכו לנשום והביאו את תשומת ליבכם לתחושת האובדן או הכאב שלכם. הניחו לסיפור, לתמונות ולרגשות לעלות בטבעיות. התבוננו בהם והכילו אותם ברכות. אל תמהרו ואל תנסו לזרז את התהליך. הניחו לרגשות להופיע, שכבה אחר שכבה, מעט-מעט בכל פעם.
המשיכו לנשום נשימות קלות, חומלות. הניחו לרגשותיכם - כאב ודמעות, כעס ואהבה, פחד ועצב - לעלות מעצמם. געו בהם ברכות. ראו כיצד הם מתפרשים ויוצאים מתוך גופכם ותודעתכם. פנו מקום לכל זכרון חזותי שעולה. הניחו לכל הסיפור להתפרש. נשמו והכילו אותו בעדינות ובחמלה, בטוב לב כלפי כל הסיפור, כלפי עצמכם, כלפי אחרים.
הצער שאנו נושאים בתוכנו הוא חלק מצער העולם. הכילו אותו בעדינות. כבדו אותו. אתם לא חייבים להמשיך לשאת אותו בתוככם. אתם יכולים להרפות ממנו ולהיכנס אל ליבכם החומל. מותר לכם לבכות.
שחרור של צער ואבל הוא תהליך ארוך, איטי ורצוף דמעות. עם זאת, הוא מבוסס על התבונה הטבעית של הגוף והלב. בטחו בהם. בטחו בתהליך. בנוסף למדיטציה, עשוי לעלות בכם רצון להביע חלק מכאבכם בכתב, בבכי עז, בשיר או בריקוד. הניחו לתבונה העל-זמנית שבתוככם לשאת אתכם דרך הצער אל הלב הפתוח."


            


קשה לי עם צער ועם פרידות.
אני לא אוהב לתת לזה מקום.
אבל אני מבין שעלי לתת לזה מקום כדי שאוכל באמת להגיע גם למקומות של ההתעלות והשמחה שאני כל-כך אוהב.
כי אין שמחה בלי עצב ואין חיים בלי מוות.

אורח החיים שבחרתי  - הנוודות, היחסים הפתוחים, חיים בזרימה טבעית - מטשטשים קצת את הסוף וההתחלה של דברים.
אני לא באמת עובר לחיות חיים אחרים, ואני לא באמת נפרד מהדסה או מהאנשים שהיו איתי בקהילה.
זה קצת יותר מורכב מזה.
אבל משהו כן נגמר.
פרק מסוים בסיפור של החיים.
פרק מופלא, אולי אחד הפרקים המעניינים והמוצלחים עד כה.
וזה טוב להתבונן בפרק הזה, ולהקשיב למה שעולה.

מה שעולה בי זו תחושה גדולה של הודיה.
וגם תחושה של חוסר הגשמה, של ניסוי שלא הגיעה למיצוי, שנפסק באמצע.
ותחושות של קירבה וריחוק בו זמנית.
של אהבה גדולה למי שעבר איתי את החודשים האחרונים,
אבל שעכשיו אנחנו שוב פעם יחידים וקצת נפרדים.
אבל בטוח יותר קרובים ממה שהיינו לפני שהכרנו :)

תודה לכם אהובים ואהובות - גלסקי, שלולי, מיכלי, טולה, אודי, עדי, יוני, הדס, מאיה, אברי, וישני, אלסנדרה, יואכים, סימה. תמיד יהיה לכם מקום שמור בליבי.

תודה לשני זוגות אופניים שנגנבו, תודה לעגלות המופלאות - ד"ר לילה שמרלינג, עבד אל סלאם, זמננו בידינו, וואבלי סאבלי, הגלולה הכחולה, כולנו אותה העוגיה.

תודה למקומות הנפלאים שביקרנו בהם  ולכל האנשים האהובים שאירחו אותנו - אדמאמא, הנקודה ה-12, חוות דרכי נועם, ורטיגו, בית ריק, אושא 3 והגינה הקהילתית בנחלאות, הר בריאה, עין ספיר והבית של אריאל וקרן, קדיתא, השטח של לני, חוות נטור, אינדינגב, דרור וקווירינה בגבולות, דירת הוריי בז'בוטינסקי, הגינה הקהילתית באופקים, שבועת האדמה בבאר-שבע,  peace festival, הבית של טל ישעיהו, אקו-מי, החוף באילת, חוף מון-איילנד וראס סיני, השכונה האקולוגית בלוטן, פלא, עץ בעיר.

אני מרגיש עכשיו שכל המקומות האלו הם בתים שלי.
כמו שהסברתי לחברה של אמא שלי - אני בכלל משקיע בנדל"ן.
רק שבמקום לקחת הלוואות ומשכנתאות ולקנות נכסים,
אני משקיע בחברויות ובקשרים ובלבבות של אנשים :)


פרקים ישנים, זכרונות מתוקים

בשנים האחרונות עמדתי כמה פעמים בפני סיום של פרקים חשובים בחיים.
הפרק הקודם היה פרק "מהפכה של אהבה".
החברים פנו לדרכם.
יש מי שחזר ל"חיים הרגילים", להשקיע בקרירה ובזוגיות ובכל הדברים שקצת הוזנחו בזמן הפעילות האינטנסיבית שהיתה לנו במשך שנתיים.
ויש מי שהמשיכו לפריוקטים אחרים, כמו אמיר ועמיחי שבחרו להמשיך להפעיל את ה"פלא".  ישנם שישה חברים שהחליטו להמשיך את הפעילות החינוכית ופתחו את "קמפוס הליבה" שממש בימים אלו אפשר להרשם לקורסים הראשונים שלו. ויש את סופי וליה האהובים שעושים עבודה מדהימה ביצירת סדנאות, מסיבות ופסטיבלים פותחי תודעה ולב.
ויש את חבריי לקבוצת הוואטסאפ "פסיכדליה פריזבי ים ועוד", שפשוט מזכירים אחד לשני שהחיים טובים :)
אז גם "מהפכה של אהבה" ממשיכה, אבל בצורה אחרת.
גם ההצטרפות שלי לקהילה על אופניים הוא חלק מ"מהפכה של אהבה".


נחזור עוד פרק אחורה.
לפני שהצטרפתי ל"מהפכה של אהבה" חוויתי עוד סיום של פרק.
הפעם שבה הרגשתי סוף של פרק היתה כשנפרדתי מזוגתי דנה.
גרנו יחדיו עם כלבה, הייתי סטודנט, עם עבודה קבועה באימון כדורסל,
ויום אחד הכל פשוט נגמר.
הזוגיות, הבית, העבודה, הכלבה.
הייתי לבד.
חופשי אך לבד.


        



למזלי הגיע מלאך מחו"ל, חברי הטוב מורדי שהציע לי לעבור לגור יחד עם זוגתו.
מצאנו לנו בית חמים ומיועד לפירוק בשכונת עג'מי ביפו, והם היו ההורים שלי והאחים שלי.
הרגשתי מבורך.
לאט לאט התחלתי להבין מה אני עושה עם חיי.

נרשמתי לסדנת הפסקת עישון של קופת חולים.
הצטרפתי לסדנת מתחילים של יעוץ הדדי, והתחלתי לעבוד על המצוקות והדפוסים שלי.
במקביל נרשמתי לקורס ללימוד ערבית.
וכך, לאט לאט, התחלתי לרפא ולנקות את עצמי ממשקעי העבר, ולהתחיל לדמיין מה אני רוצה להיות בעתיד.
השילוב של עבודה רגשית במסגרת קבוצתית, יחד עם הפסקת העישון פתח אצלי משהו.
ערב אחד, (בדיוק לפני שלוש שנים), אחרי שיעור הערבית, הגעתי לאכול בבודהה בורגר (איזה כיף זה להיזכר בהצטרפויות מקרים קוסמיות).
שם פגשתי את המורה שלי מהשיעור - עלי המקסים.
הוא בדיוק קרא בעיתון על ההפיכה המתחילה במצרים, ותיאר לי כיצד התהפוכות שאנו רואים בעולם הערבי,
שכמעט ולא מדווחות בתקשורת הישראלית, אך מאוד מתוקשרות באל-ג'זירה ובשאר ערוצי הטלוויזיה הערביים,
הן תהפוכות שלא נראו כמותן כבר עשרות שנים ואולי אף מימי המהפכה הצרפתית.
התרגשתי ביחד איתו מהזמנים המיוחדים שבהם אנו חיים.
בהמשך אותו ערב חזרתי הביתה וקראתי על כך שספינות מלחמה איראניות מבקשות לעבור בתעלת סואץ ולהגיע למול חופי סוריה, ואת ליברמן מאיים שאם הספינות יעברו, ישראל לא תהסס להגן על עצמה ולתקוף.
למחרת בבוקר, בזמן השיעור ביעוץ הדדי, מצאתי את עצמי נסער ונרגש.
דמעות יצאו ממני, רעד בלתי נשלט.
החלטתי להתחיל לכתוב. כתבתי וכתבתי בזמן שהשיעור נמשך.
בשלב מסוים החליט המנחה של השיעור שהוא רוצה לבצע עליי הדגמה.
הדגמה מתבצעת כאשר המנחה מבצע מיני סשן עם אחד מאיתנו, למול שאר הכיתה.
פחדתי והתרגשתי בו זמנית, לעמוד ככה חשוף מול כל הכיתה.
בהתחלה כל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד. בכי עמוק, בכי שהיה עצור זמן רב, אולי שנים.

בשלב הבא מה שעלה ממני זו תפילה, תפילה וזעקה,
על החוסר הגיון שבחיים, על המלחמות שאנו נלחמים, על העוול שאנחנו עושים,
על הנשק להשמדה המונית שאנו מפתחים, על האדישות והדכאון שקיימים.,
זעקתי ובכיתי והתפללתי לשלום, ושנלמד לחיות באמת ולאהוב מכל הלב,
שנפסיק להיות כאלו בטוחים ומתגוננים ומפוחדים, ושנלמד להיות גם פגיעים ורכים ואמיתיים.

זרמים עברו לי בכל הגוף
הרגשתי פורקן עצום והרגשתי שמשהו בי נפתח.
משהו רוחני ועמוק שהיה חסום.
חוויתי סוג של הארה, של התעוררות.
יצאתי מהשיעור בתחושה של התעלות, תחושה שליוותה אותי בשבועות שאחרי.
תחושה של חיות, של אנרגטיות, של שמחת חיים, של אופוריה.
נסעתי לחוף הים והמשכתי לכתוב.
כתבתי במשיכת קולמוס, כאילו תקשרתי משהו דרכי,
וזה מה שיצא.

ברגע שסיימתי לכתוב את המכתב, התגלה מולי סמל הגרפיטי של מהפכה של אהבה.
וכך התחיל פרק חדש בחיי.
שנתיים של עשייה חברתית ורוחנית, שהביאה אותי לעזוב את הבית,
ולהתמסר לדרך חדשה.

רגע

כעת שוב מתחיל פרק.
אני מאחל לעצמי להרגיש את הצער של פרק שהגיע לסיומו,
לבכות ולהרגיש ולהתרגש,
כדי שאוכל להתכונן לפרק הבא.

יש הרבה דברים על הפרק.
יש המון תוכניות, ומשאלות, ופרויקטים לעשות.
יש שלום להביא, ויש לי עוד הרבה דברים ללמוד כדי שאוכל לעזור להביאו.
ללמוד ולתרגל מדיטציה כדי להיות בשלום עם עצמי.
ללמוד טנטרה והקשבה כדי להיות בשלום בין המינים.
ללמוד שמאניזם ולהתנסות במדיסינות שיחברו אותי לאדמה ולשאר היצורים החיים.
ללמוד יהדות כדי להתחבר יותר לבני עמי.
ללמוד ערבית כדי לשוחח ולהתקרב לשכנים שלי.
ללמוד כלכלה ולפתח מטבעות משלימים כדי להביא לידי ביטוי את השינוי גם ברמה החומרית.

אבל לרגע, רק לרגע,
אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום.
פשוט להיות, להכיל, לעכל, לנוח, לנשום.

הכל כבר קיים והכל כבר קורה,
אם רק נקשיב לזרימה הטבעית של החיים,
אם רק נזכור לצחוק ולבכות ולא לפחד,
ולאהוב

אם נרצה...


יום שישי, 27 בדצמבר 2013

שלום (כאן) עכשיו

בתחילת השבוע הגענו הקהילה למרכז אקו-מי.

אתמול, כאשר ישבנו מסביב למדורה, ישראלים, פלסטינים, גרמנים, בני אדם, ונשאלנו למה הגענו לפה,
למה יצאנו מהחמימות והנוחות של הבית, חלקנו בנסיעה דרך מחסומים, אחרי יום עבודה ארוך, או במקום לראות משפחה או חברים, שמעתי תשובה דומה מרוב האנשים - כדי להכיר אחד את השני, כדי לראות שיש עוד כמונו שמאמינים, כדי לקדם שלום בארץ הזאת, כי לבד זה לא יגיע.

מרכז אקו-מי הנחבא אל הכלים, נמצא בצומת אלמוג, בירידות מירושלים, אחרי הפנייה ליריחו, לפני הקפה קפה שנמצא מול תחנת הדלק של צומת אלמוג. מדובר במרכז לקיימות סביבתית וחברתית, כזה שמנסה להוות מקום של שלום לא רק בין עמים אלא גם בין המינים, ובין האדם לאדמה, ובינינו לבין עצמנו. כי השלום כידוע מתחיל בתוכנו. לא בפינוי התנחלויות, ולא במשא ומתן של פוליטיקאים עשירים, אלא בתוכנו ממש.

כחלק מהתהליך לחשיפת השלום שבתוכי, אחד הדברים שתרגלתי השבוע הוא להיות בנוכחות, בכאן ועכשיו. לשם כך צמצמתי את השימוש בטלפון למינימום ההכרחי, שלחתי כמה הודעות, ונמנעתי לגמרי מחדשות (חוץ מעיתון חרדי בפלאפל ירושלמי שהצצתי בו), מפייסבוק ומאינטרנט בכלל. המטרה היתה להחזיר לעצמי את האיזון בין התשומת לב שאני מקדיש למה שקורה מסביבי ובתוכי, לבין מה שקורה בעולם, או באופן כללי למה שקורה שם...


          

אז מה הבעיה שלי עם להיות כאן כל הזמן?
הבעיה שלי היא שכשאני רוצה להגיע ליריחו אז יש שלט שאומר לי שאסור לי להיכנס ומי שנכנס עובר עבירה פלילית וצפוי לעונש. הבעיה שלי היא שאם אני סתם חי את חיי, עובד עבור אוכל ולא מבקש דבר מאף אחד אז מתישהו ביטוח לאומי יבואו ויספרו לי שאני בחובות וינסו לעקל כל מה שיש לי. הבעיה שלי היא שיש מלא זיהום מסביבי, הבעיה שלי היא שבזמן שאפשר לשבת ולמדוט כל היום ולהבין שבעצם הכל טוב, אז המכונה ששמה קידמה ממשיכה להפוך את משאבי הטבע למקורות הכנסה, תוך כריתה של עצים השמדה של מינים, ויצירת פסולת גרעינית שתשאר פה עוד אלפי שנים. אז אני בבעיה. מין פרדוקס שכזה.

כבר כתבתי בעבר על המלחמה בין ההווה לעתיד, ואני לא רוצה להיות במלחמה.
אז מה עושים?
קודם כל משתדלים לקחת דברים בקלות. לאחרונה נאמר לי שאני קצת רציני מדי. אז באמת חשוב להזכיר לעצמנו שהחיים הם לא דבר רציני, הם בסך הכל מין משחק כזה עם עצמנו שלפעמים נראה מאוד רציני, וגם יש בו הרבה עצב וסבל, אבל זה לא בהכרח אומר שצריך לקחת את זה ברצינות.
מי כמונו יודע שאפשר אפילו לצחוק על דבר נורא כמו השואה.
אז במסגרת חוסר הרצינות שלי החלטתי לעשות קצת בלגן. נסעתי ליריחו כנציג של הממלכה הדנית. יחד איתי נסע יוסף, המדריך שלי לענייני אוכל ובלגן. הלכנו לשוק הסיטונאי ודיברנו חצי בעברית חצי בערבית קלוקלת, וחצי בגיבריש מודרני. אחר כך הגענו לדוכן של הגבינות ( גבינות עזים, שזה הרבה יותר בריא ופחות תעשייתי מגבינות של פרות), ובסוף לדוכן של הכנאפה.
בכנאפה שאל את יוסף המוכר מהיכן אני והוא אמר לו בנונשלנטיות - מדנמרק. המוכר התלהב שהגיע תייר והתחיל לשאול אותי אם יש לנו מלך ואיך קוראים לו. אני עניתי לו שיש לנו וקוראים לו גוסטב השלישי. אבל הוא רק בשביל השואו ביזנס ובעצם יש לנו ראש-ממשלה שהיא אשה והיא ממש אחלה. אין לי מושג מה באמת נכון אבל הוא זרם איתי. הוא הסתלבט על הצמה שהיתה לי בראש שחברה גרמניה עשתה לי כמה ימים לפני, אמר לי שיש לי תספורת של ויקינג, ובמסגרת החוסר רצינות שלי החלטתי שזה נכון וצחקקתי.

יש עוד כמה אנשים שהחליטו לעשות צחוק מהעניינים, ולנסות לקחת את המצב הלא תמיד נעים ולהוציא ממנו את המיטב. למי שלא מכיר יש את צבא הליצנים שמחבקים שוטרים וממששים פוליטיקאים. לי יש זוג חברים נפלאים שהקימו את פעולה קרקסית, סדנת ג'אגלינג אקטיביסטית נודדת שנותנת קונטרה להפגנות המתוסכלות ולעצרות המשמימות, ומכניסה קצת צבע וחיים. אחד המגניבים זה החייל הלבן שמגיע למחסומים בגדה, או סתם למרכז ירושלים ומבלבל את כל האנשים שלא מבינים על מי הוא שומר:

החייל הלבן מול ילדים משתוממים ונערים עם נשקים במדים

אז במקום למדוט כל היום, או להתבאס מהמצב, או לקבל אותו כמו שהוא, אני מאמין בשינוי, בעשייה. או כמו שאומרת החולצה שלי של מהפכה של אהבה - אהבה היא עשייה  LOVE IS ACTION וכמו שכתוב בכרטיס הביקור שלי המקצוע הוא אקטיביסט.

אז איזה מין עשייה היא עשיית שלום?
באקו-מי אני פוגש כל מיני אנשים מעניינים. למשל מישהי שעובדת בארגון שמחבר בין אנשי דת מכל הדתות ובין מדענים כדי לדבר ולהתמודד עם המשבר הסביבתי ושינויי האקלים.

עוד מישהו מאוד נחמד שפגשתי זה עזרא. חנון אמריקאי שהגיע ללמוד מתמטיקה ויש לו התלהבות מאוד גדולה למספרים ממשיים שנוצרים מזה שאתה עושה שורש למספר שהוא מינוס ואז בודק את ההתנהגות שלהם בכל מני מישורים. למה זה טוב הוא עוד לא יודע בדיוק, אבל יש פיזיקאים שמוצאים לזה שימושים. האם זה משמש לפיתוח של טכנולוגיות טיהור מים או לשיפור של כלי השמדה המוניים הוא לא יודע, וזה מפריע לו, הוא רק מקווה שעושים עם זה דברים טובים. זה הזכיר לי את מהנדס הבניין שלקח אותנו השבוע טרמפ וסיפר לנו שהוא עובד על בנייה של שני נמלים חדשים ומופרטים במדינת ישראל, שנראה לו ממש מיותר שיהיו פה חמישה נמלים, אבל מה הוא כבר יכול לעשות? הוא בסך הכל מביא כסף הביתה.

ובכן הבחור הנחמד עזרא, כן רוצה לעשות משהו. הוא מגיע מרקע של הציונות הדתית והוא רוצה להקים התנחלות של יהודים ופלסטינים מתוך אמונה שזו דרך לגשר על הפערים ולהראות שאפשר לחיות ביחד גם אנשים דתיים. אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. ובכלל אני לומד לחבב יותר ויותר כל כל מיני מתנחלים שלא מנסים להתייפף ולהרגיש יותר טובים רק כי האדמה שעליה הם גרים נכבשה באופן חוקי על ידי סבא שלהם, ולא באופן  בלתי חוקי לטענת האימפריאליסטים הצפון אמריקאים והאירופאים.

אז כמובן שיש בהתנחלויות התעלמות מהמצב ואי שוויון וכוחנות ועוד המון דברים גרועים, אבל אני מאמין בגישה הפרקטית והריאליסטית שבמקום לנסות לפנות אנשים מבתים וליצור עוד ועוד מאבקים, בואו ננסה להבין איך הופכים להיות שכנים יותר טובים. כזה היה הרב פרומן ז"ל, הרב מתקוע שיצר קשרים עם פלסטינים ועם שייחים, ודיבר רבות על שלום בין העמים שמתחיל משלום בין אנשים.




       


אז כיום הרב פרומן הוא סוטה הלכתית.
היום הרעיון של עזרא נשמע מופרך.
ככה נשמעים רוב הגאונים ופורצי הדרך.
ככה יוצרים שינוי.
 לפני מאה עשרים שנה הרצל כתב חזון על מדינה ליהודים, ושבעים שנה אחר-כך החזון הזה התממש. לפני שישים שנה סיפר הכומר מרטין לותר קינג על חלום של שוויון בין שחורים ללבנים בארצות הברית, וכיום יש נשיא שחור.

נכון, החלומות האלו עוותו, ונוצרו מעין מוטציות. נשיא שחור שממשיך להפציץ מדינות רחוקות באמצעות רובוטים מעופפים, ומדינה שכל-כך מנסה להגן על יהדותה שבדרך היא מוכנה לכלוא בתוך חומות באורך הגלות את כל מי שהוא איום דמוגרפי ביעניה, כלומר לא יהודי.

ועדיין עדיף לחלום ולנסות להגשים מאשר לא לחלום ורק להתלונן או להשלים עם המצב.

וגם לי יש חלום,
וגם לאנשים באקו-מי,
וגם לחברים שלי בקהילה,
וגם לעוד המון אנשים, בעזה, ובחברון, ובתקוע, ובתל-אביב, ובירושלים, ובציריך, ובנווה שלום, ובעוד מלא מקומות בארץ ובעולם. חולמים ועדיין לא מצליחים להגשים.
לי יש חלום שחלמתי לפני כמה שנים - להביא שלום במזרח התיכון תוך שבע שנים.
חלמתי אותו לפני שלוש שנים, נשארו עוד ארבע.

אז איך מביאים את השלום  במזרח התיכון תוך ארבע שנים בחמישה שלבים?

1. ללמוד ערבית מדוברת.
כדי לדעת את השפה של מי שחי איתנו פה בארץ, ובכל הארצות השכנות. וגם כדי שלא יזרקו אותנו לים, או יעשו מאיתנו כנאפה. אני ממליץ בעיקר על ספרי ערבית מדוברת של יוחנן אליחי ועל כל קורס ערבית שמשתמש בספרים האלו. 

2. לפני שעושים ישובים משותפים של מבוגרים שהם בסך הכל יצורים מאוד מקובעים אפשר לשלוח את הילדים לבתי ספר משותפים. עמותת יד ביד מקימה בתי ספר בישובים מעורבים.

3. להתחיל להתערבב בחדר המיטות ערבים ויהודים וערביות ויהודיות וגויות וגויים ולעשות ילדים מעורבים מכל מיני צבעים וגוונים שמדברים מלא שפות ומאמינים בכל סוגי האלוהים.

4. לזכור שכולנו כאן ואנחנו לא הולכים לשומקום


    

5. הכי חשוב זה להאמין :)

אם נרצה ...