ט"ו באב - חג האהבה.
יש מי שרואים בחג כהזדמנות לחזק את האהבה עם בת-הזוג, לקנות מתנה, לצאת למסיבה.
זו פרשנות אחת לחג האהבה. כך גם הפרשנות ל - מה זאת אהבה?
יש כמובן אהבה בין בני זוג, אהבה רומנטית. זה פן אחד של אהבה. האהבה היא עצומה ופנים רבות לה.
יש כמה הגדרות לאהבה שאני אוהב (לא במובן הרומנטי...). אחת מהן היא - הרחבת העצמי כך שאוכל להכיל את האחר.
הגדרה נוספת היא הכוח שמחבר בינינו. הכח שמחזיק את חלקיקי האטום קשורים זה לזה. הכח שמאפשר ליקום להתקיים.
שתי ההגדרות הללו אינן מדברות על בן/בת-זוג, אינן מדברות אפילו על יחסים בין בני-אדם, אלא על משהו מעבר. כזו היא האהבה שאנו מדברים עליה ב"חבורה" של מהפכה של אהבה.
אתמול קיימנו מסיבת חג האהבה. רבים תהו איפה האהבה? איפה כל אותם זוגות שמתגופפים ומתנשקים?
אורחת יקרה היטיבה לתאר זאת. היא ישבה איתי בסוף המסיבה, והסבירה לי מה היא רואה.
"אני רואה קבוצה של אנשים פתוחים ונוגעים. כל הערב עוברים מאחד לשני, מתחבקים ומתנשקים, נוגעים ורוקדים. זה לא ממש משנה אם זה גבר עם גבר, או אישה עם אישה, יש מגע ויש קירבה וזה יפה ומקסים ומוזר בו זמנית. אבל אחרי כל הערב הזה, שאנחנו יושבים פה בחצר ואנשים יושבים ומדברים ומנגנים, אני תוהה לעצמי - זה לא אמור להיגמר באורגיה?"
הצחיק אותי. כבר שמעתי את התאוריה הזו. שאנחנו חבורה של אורגיות.
גם יצא לי פעמים רבות שהייתי עם ידידה מה"חבורה" , ועל שום המגע והקרבה בינינו שאלו אותנו אם אנחנו זוג.
אמרתי לה שלא, זה לא נגמר באורגיה, לפחות בינתיים. אני עוד מחכה שזה יקרה... :)
וזה מתקשר למה שהתחלתי איתו, של איך רואים ומגדירים אהבה.
זה גם מתקשר לאיך שרואים את הקשר בין אהבה ומיניות ומגע וקירבה.
מיניות זה דבר מורכב. אנחנו מדוכאים מינית, כמעט כולנו.
הדת מדכאת את המיניות שלנו באמצעות חוקים של שמירת נגיעה, ואיסור על קיום יחסים שאינו למצוות פרו ורבו.
החברה המערבית מדכאת את המיניות שלנו על ידי זילות של המין והפיכתו למצרך, למוצר, לסיפוק שיש לרדוף אותו.
רבים מצאו את הדיכוי של המיניות כאמצעי מרכזי שדרכו המשטר שולט על האוכלוסיה.
מישל פוקו כותב בספרו "תולדות המיניות - הרצון לדעת" כיצד נוצר המושג הומוסקסואל כדי להבחין ולהפריד את אלו העושים פעילות מינית "לא-נורמלית". עד לפני זמן מה, הומוסקסואליות נחשבה כמחלה פתולוגית. לקח שנים רבות עד שבחברות מסוימות התחילו להכיר במיניות הזו כמקובלת. ועדיין הומואים ברחבי ישראל והעולם מנודים, מגונים, משוללי זכויות ונרדפים. גברים נמנעים ממגע עם גברים אחרים פן יחשבו שהם הומואים.
לטענת גורואים דוגמת אושו הדיכוי שלנו הוא לא רק לגבי נטיותנו המיניות, הוא בכלל לגבי הבנת המהות של המין. אושו מדבר על המין כעל שער להארה. הוא מדבר על המין גם כעל מחסום שעלינו לעבור דרכו. כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם סיפוק, כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם רבייה, אנחנו מחטיאים את המטרה הגדולה של המין, שהוא הגעה לרמת מודעות חדשה. לחוות אחדות, ולהיות אחד עם השותף שלי למעשה המיני.
כאמור, אנחנו מדוכאים מינית. איננו מחונכים להבין מין, לחקור את המין. הפגנה של מיניות בפומבי היא דבר מגונה. זה מנוגד לחוק לקיים יחסי מין בפומבי. על מצבתו של לאונרד מטלוביץ' נכתב:" זכה למדליה ועיטור כבוד על הריגת שני גברים, ושוחרר מהצבא אל אהבתו לגבר אחד". התודעה הציבורית מקדשת הרג והקרבה למען החברה והמדינה, ומגנה גילויים מסוימים של אהבה.
זה מחזיר אותי לשיחתי עם האורחת היקרה א' (שבזכות האהבה כבר הפכה לידידה) ולשאלה שלה לגבי אורגיה. אני מניח שאם זה היה מקובל בחברה, ואם לא היינו מדוכאים בצורה כזו קשה, באמת ערב כזה היה יכול להיגמר באורגיה, כביטוי של אהבה של אנשים רבים זה לזה, בלי הרגשת אשמה, ובלי גינוי של מי שאינו מרגיש בנוח לקחת חלק. מתוך רצון להעניק ולהתקרב, מתוך פתיחות, מתוך רצון להגיע להתעלות פיזית ורוחנית. הנה קטע מתוך הסרט "הבושם". קטע קסום שבו האנשים שוכחים את עצמם, מאבדים את דעתם בגלל פיסת בד עם ריח פלא, ומתמסרים למיניות בלי קשר למי נמצא מולם:
לעת עתה יתכן ועדיף שהמצב לא כך. בשביל זה עושים מהפכה. הסברתי לה שאני אישית לא מרגיש חרמן מזה שחיבקתי ונגעתי בהרבה אנשים הערב. אולי זה קשור לעובדה שגם אני מדוכא, אבל האהבה שחוויתי בערב הזה יותר דומה לאהבה שתיארתי בהתחלה, אהבה שהיא הכלה של האחר, אהבה שהיא כוח שמחבר ומקרב בין פרטים נפרדים.
כחבורה, אנחנו לומדים להתקרב, להתעגל, להיות אחד. אבל אנחנו גם באים לעשות מהפכה. להפיץ מסר של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שהיא לא אנוכית. כיום, עם כל הדיכוי המיני שעברנו, להכניס מין לתוך התמונה עלול לעשות טלטלות קשות במערכת, וכרגע אנחנו עוד לא מוכנים לכך.
באופן אישי אני מגדיר את עצמי כפוליאמורי. אני אוהב הרבה, אני רוצה לאהוב את כולם. עדיין לא למדתי איך לקיים יחסים פתוחים אך יציבים עם בנות זוג, אך אני לומד. אני מאפשר לעצמי לטעות, ולחוות, בלי ציפיה לקשר מסוג מסוים, בלי מחשבה על העתיד ועל ילדים. פשוט להתנסות. זה לא פשוט, זה מבלבל, זה בטוח לא עבור כל אחד. אבל זה גם לא משעמם...
אל תחשבו שאני כל היום משתגל. מספר הבחורות שקיימתי איתן יחסי מין בשנה האחרונה אפשר לספור על יד אחת . אבל היו הרבה אנשים שלמדתי לאהוב בשנה הזו. בין אם נשארתי בקשר, ובין אם הוא התמסמס בגלל הרצון שלי לאהוב את כולם, אני מעריך ומוקיר כל אחד ואחת שנוצר בינינו קשר אינטימי בשנה האחרונה. וזה בעיני עוד אספקט של מהפכה של אהבה....
איך נכנסת משפחה לכל הסיפור הזה?
גם פה יש עניין של דיכוי. דימויים שהכניסו לנו לראש לאיך צריכה להראות משפחה. לכך שהמשפחה הגרעינית הפכה לקהילה, ליחידה הכלכלית הבסיסית שממנה בנויה החברה. כמובן שזה לא חייב להיות כך. לא סתם אחוז הגירושים בעולם המערבי הוא גבוה. לא סתם הורים רבים לא רואים את ילדיהם, משתעבדים לעבודה כדי לפרנס, "בוגדים" או נכנסים לדכאון ממערכת היחסים. יש פה משהו קלוקל ביצירת האשליה שיש דבר כזה משפחה נורמטיבית. במציאות קיימים סוגים שונים ורבים של משפחות. חד-הוריות ורב-הוריות, חמולות ושבטים, משפחות חד-מיניות, וגם משפחות זוגיות.
אני מתרשם מאוד מהפעילות של אוהד ודון אזרחי , שחוקרים את נושא המיניות בנוסף להתעסקות ביהדות ובקבלה. גם מהקהילה האקולוגית בתמרה שבפורטוגל שחוקרת את הנושא. פגשנו חברים משם שסיפרו לנו על משפחות שחיות עם מספר אבות ומספר אמהות. אמנם יש אמא ביולוגית ויש לה תפקיד וקשר מיוחד אם הצאצא, אך אין ההורים הביולוגיים האחראיים הבלעדיים לפרנסתו, חינוכו וטיפוחו של הילד. להפך, רצוי שיהיו כמה דמויות שמהם יוכל הילד ללמוד ולבחור מי ומה להיות.
יש כאלו שיגידו שזה מבלבל, שזה לא אפשרי בחברה של היום. כמובן שהכל נכון, וזה לא לכל אחד, אבל אני מאוד שמח שהאלטרנטיבה כבר קיימת. שיש משפחה אחרת. שיש סקס אחר. שיש אהבה אחרת. אהבה שאינה תלויה בדבר.
מקווה שהצלחתי לרענן קצת את המושגים של אהבה ומיניות ומשפחה. זה כבר נידון מזה זמן בשיח הציבורי, בתקשורת , ויש לזה גם ייצוג בקולנוע ובספרות. אבל הכי מגניב לדעתי זה לחיות את זה. למי שזה מתאים. היום זה בעייתי, יש דיכוי מיני וחברתי וכלכלי, אבל עם קצת אמונה אפשר להפוך את דרכי החיים האלטרנטיביות הללו לדרכי חיים אפשריות ומקובלות.
אם נרצה...
יש מי שרואים בחג כהזדמנות לחזק את האהבה עם בת-הזוג, לקנות מתנה, לצאת למסיבה.
זו פרשנות אחת לחג האהבה. כך גם הפרשנות ל - מה זאת אהבה?
יש כמובן אהבה בין בני זוג, אהבה רומנטית. זה פן אחד של אהבה. האהבה היא עצומה ופנים רבות לה.
יש כמה הגדרות לאהבה שאני אוהב (לא במובן הרומנטי...). אחת מהן היא - הרחבת העצמי כך שאוכל להכיל את האחר.
הגדרה נוספת היא הכוח שמחבר בינינו. הכח שמחזיק את חלקיקי האטום קשורים זה לזה. הכח שמאפשר ליקום להתקיים.
שתי ההגדרות הללו אינן מדברות על בן/בת-זוג, אינן מדברות אפילו על יחסים בין בני-אדם, אלא על משהו מעבר. כזו היא האהבה שאנו מדברים עליה ב"חבורה" של מהפכה של אהבה.
אתמול קיימנו מסיבת חג האהבה. רבים תהו איפה האהבה? איפה כל אותם זוגות שמתגופפים ומתנשקים?
אורחת יקרה היטיבה לתאר זאת. היא ישבה איתי בסוף המסיבה, והסבירה לי מה היא רואה.
"אני רואה קבוצה של אנשים פתוחים ונוגעים. כל הערב עוברים מאחד לשני, מתחבקים ומתנשקים, נוגעים ורוקדים. זה לא ממש משנה אם זה גבר עם גבר, או אישה עם אישה, יש מגע ויש קירבה וזה יפה ומקסים ומוזר בו זמנית. אבל אחרי כל הערב הזה, שאנחנו יושבים פה בחצר ואנשים יושבים ומדברים ומנגנים, אני תוהה לעצמי - זה לא אמור להיגמר באורגיה?"
הצחיק אותי. כבר שמעתי את התאוריה הזו. שאנחנו חבורה של אורגיות.
גם יצא לי פעמים רבות שהייתי עם ידידה מה"חבורה" , ועל שום המגע והקרבה בינינו שאלו אותנו אם אנחנו זוג.
אמרתי לה שלא, זה לא נגמר באורגיה, לפחות בינתיים. אני עוד מחכה שזה יקרה... :)
וזה מתקשר למה שהתחלתי איתו, של איך רואים ומגדירים אהבה.
זה גם מתקשר לאיך שרואים את הקשר בין אהבה ומיניות ומגע וקירבה.
מיניות זה דבר מורכב. אנחנו מדוכאים מינית, כמעט כולנו.
הדת מדכאת את המיניות שלנו באמצעות חוקים של שמירת נגיעה, ואיסור על קיום יחסים שאינו למצוות פרו ורבו.
החברה המערבית מדכאת את המיניות שלנו על ידי זילות של המין והפיכתו למצרך, למוצר, לסיפוק שיש לרדוף אותו.
רבים מצאו את הדיכוי של המיניות כאמצעי מרכזי שדרכו המשטר שולט על האוכלוסיה.
מישל פוקו כותב בספרו "תולדות המיניות - הרצון לדעת" כיצד נוצר המושג הומוסקסואל כדי להבחין ולהפריד את אלו העושים פעילות מינית "לא-נורמלית". עד לפני זמן מה, הומוסקסואליות נחשבה כמחלה פתולוגית. לקח שנים רבות עד שבחברות מסוימות התחילו להכיר במיניות הזו כמקובלת. ועדיין הומואים ברחבי ישראל והעולם מנודים, מגונים, משוללי זכויות ונרדפים. גברים נמנעים ממגע עם גברים אחרים פן יחשבו שהם הומואים.
לטענת גורואים דוגמת אושו הדיכוי שלנו הוא לא רק לגבי נטיותנו המיניות, הוא בכלל לגבי הבנת המהות של המין. אושו מדבר על המין כעל שער להארה. הוא מדבר על המין גם כעל מחסום שעלינו לעבור דרכו. כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם סיפוק, כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם רבייה, אנחנו מחטיאים את המטרה הגדולה של המין, שהוא הגעה לרמת מודעות חדשה. לחוות אחדות, ולהיות אחד עם השותף שלי למעשה המיני.
כאמור, אנחנו מדוכאים מינית. איננו מחונכים להבין מין, לחקור את המין. הפגנה של מיניות בפומבי היא דבר מגונה. זה מנוגד לחוק לקיים יחסי מין בפומבי. על מצבתו של לאונרד מטלוביץ' נכתב:" זכה למדליה ועיטור כבוד על הריגת שני גברים, ושוחרר מהצבא אל אהבתו לגבר אחד". התודעה הציבורית מקדשת הרג והקרבה למען החברה והמדינה, ומגנה גילויים מסוימים של אהבה.
זה מחזיר אותי לשיחתי עם האורחת היקרה א' (שבזכות האהבה כבר הפכה לידידה) ולשאלה שלה לגבי אורגיה. אני מניח שאם זה היה מקובל בחברה, ואם לא היינו מדוכאים בצורה כזו קשה, באמת ערב כזה היה יכול להיגמר באורגיה, כביטוי של אהבה של אנשים רבים זה לזה, בלי הרגשת אשמה, ובלי גינוי של מי שאינו מרגיש בנוח לקחת חלק. מתוך רצון להעניק ולהתקרב, מתוך פתיחות, מתוך רצון להגיע להתעלות פיזית ורוחנית. הנה קטע מתוך הסרט "הבושם". קטע קסום שבו האנשים שוכחים את עצמם, מאבדים את דעתם בגלל פיסת בד עם ריח פלא, ומתמסרים למיניות בלי קשר למי נמצא מולם:
לעת עתה יתכן ועדיף שהמצב לא כך. בשביל זה עושים מהפכה. הסברתי לה שאני אישית לא מרגיש חרמן מזה שחיבקתי ונגעתי בהרבה אנשים הערב. אולי זה קשור לעובדה שגם אני מדוכא, אבל האהבה שחוויתי בערב הזה יותר דומה לאהבה שתיארתי בהתחלה, אהבה שהיא הכלה של האחר, אהבה שהיא כוח שמחבר ומקרב בין פרטים נפרדים.
כחבורה, אנחנו לומדים להתקרב, להתעגל, להיות אחד. אבל אנחנו גם באים לעשות מהפכה. להפיץ מסר של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שהיא לא אנוכית. כיום, עם כל הדיכוי המיני שעברנו, להכניס מין לתוך התמונה עלול לעשות טלטלות קשות במערכת, וכרגע אנחנו עוד לא מוכנים לכך.
באופן אישי אני מגדיר את עצמי כפוליאמורי. אני אוהב הרבה, אני רוצה לאהוב את כולם. עדיין לא למדתי איך לקיים יחסים פתוחים אך יציבים עם בנות זוג, אך אני לומד. אני מאפשר לעצמי לטעות, ולחוות, בלי ציפיה לקשר מסוג מסוים, בלי מחשבה על העתיד ועל ילדים. פשוט להתנסות. זה לא פשוט, זה מבלבל, זה בטוח לא עבור כל אחד. אבל זה גם לא משעמם...
אל תחשבו שאני כל היום משתגל. מספר הבחורות שקיימתי איתן יחסי מין בשנה האחרונה אפשר לספור על יד אחת . אבל היו הרבה אנשים שלמדתי לאהוב בשנה הזו. בין אם נשארתי בקשר, ובין אם הוא התמסמס בגלל הרצון שלי לאהוב את כולם, אני מעריך ומוקיר כל אחד ואחת שנוצר בינינו קשר אינטימי בשנה האחרונה. וזה בעיני עוד אספקט של מהפכה של אהבה....
איך נכנסת משפחה לכל הסיפור הזה?
גם פה יש עניין של דיכוי. דימויים שהכניסו לנו לראש לאיך צריכה להראות משפחה. לכך שהמשפחה הגרעינית הפכה לקהילה, ליחידה הכלכלית הבסיסית שממנה בנויה החברה. כמובן שזה לא חייב להיות כך. לא סתם אחוז הגירושים בעולם המערבי הוא גבוה. לא סתם הורים רבים לא רואים את ילדיהם, משתעבדים לעבודה כדי לפרנס, "בוגדים" או נכנסים לדכאון ממערכת היחסים. יש פה משהו קלוקל ביצירת האשליה שיש דבר כזה משפחה נורמטיבית. במציאות קיימים סוגים שונים ורבים של משפחות. חד-הוריות ורב-הוריות, חמולות ושבטים, משפחות חד-מיניות, וגם משפחות זוגיות.
אני מתרשם מאוד מהפעילות של אוהד ודון אזרחי , שחוקרים את נושא המיניות בנוסף להתעסקות ביהדות ובקבלה. גם מהקהילה האקולוגית בתמרה שבפורטוגל שחוקרת את הנושא. פגשנו חברים משם שסיפרו לנו על משפחות שחיות עם מספר אבות ומספר אמהות. אמנם יש אמא ביולוגית ויש לה תפקיד וקשר מיוחד אם הצאצא, אך אין ההורים הביולוגיים האחראיים הבלעדיים לפרנסתו, חינוכו וטיפוחו של הילד. להפך, רצוי שיהיו כמה דמויות שמהם יוכל הילד ללמוד ולבחור מי ומה להיות.
יש כאלו שיגידו שזה מבלבל, שזה לא אפשרי בחברה של היום. כמובן שהכל נכון, וזה לא לכל אחד, אבל אני מאוד שמח שהאלטרנטיבה כבר קיימת. שיש משפחה אחרת. שיש סקס אחר. שיש אהבה אחרת. אהבה שאינה תלויה בדבר.
מקווה שהצלחתי לרענן קצת את המושגים של אהבה ומיניות ומשפחה. זה כבר נידון מזה זמן בשיח הציבורי, בתקשורת , ויש לזה גם ייצוג בקולנוע ובספרות. אבל הכי מגניב לדעתי זה לחיות את זה. למי שזה מתאים. היום זה בעייתי, יש דיכוי מיני וחברתי וכלכלי, אבל עם קצת אמונה אפשר להפוך את דרכי החיים האלטרנטיביות הללו לדרכי חיים אפשריות ומקובלות.
אם נרצה...
