גם וגם

איזה כיף זה להכיר אנשים חדשים.
עולם חדש נפתח לפנינו. סיפור שלם מלא בנקודות אור וחושך, מוזרויות ומופלאויות, השתקפויות של עצמנו, ועולמות שמעולם לא ראינו.
בדרך כלל אנחנו שוכחים זאת, או שלא מיד נפתחים לראות זאת.
אם אנחנו גרים בעיר אז אנחנו נתקלים כל יום במאות פרצופים בכל יום, וזה לא אפשרי בכלל לנסות להיפתח לכל אחד מהעולמות והסיפורים האלו.
רוב הזמן אנחנו בכלל תקועים כל-כך עמוק בסיפור שלנו שאנחנו בכלל לא מסוגלים לצאת ממנו ולנסות לראות את הסיפור החדש שניצב מולנו ואיך הוא משתלב בסיפור שלנו, שזה בעצם אותו סיפור אחד גדול.
אבל כשזה כן קורה, עונג צרוף (:

      



זה ממש קשה להיות עם המשקפיים האלה של אכפתיות כל הזמן, אפילו בלתי אפשרי.
ככה לפעמים אני מרגיש בעיר.
יש כל-כך הרבה אנשים שאני מכיר, שאני פוגש על הדרך, שאני רוצה להיות בחברתם.
בו זמנית יש כל-כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, שמבקשים עזרה, שזקוקים לתשומת לב, להקשבה.
ברגע שהלב נפתח, והסביבה מרגישה את זה אז האהבה מגיעה בהמון צורות שונות, וקשה להתמודד עם זה
כמו סלבריטים שמקבלים כל-כך הרבה תשומת לב ואהבה עד שהם לא יכולים להכיל אותה יותר,
וכל מה שהם רוצים זה לברוח ולהיות קצת לבד, או במקום שאף אחד לא יודע מי הם.

אני חי במין פרדוקס כזה של גם וגם.
גם רוצה להיות בחברת אנשים וגם להיות לבד.
גם לעזור לכל מי שזקוק, וגם להבין שאי אפשר לעזור לכולם.
גם להיות חסר כל ולא לעבוד, וגם להיות בעל השפעה ולהרים פרויקטים גדולים.
גם להיות בודהה וגם זורבה.
גם ילד וגם גבר.
גם להיות ברגע, וגם לדמיין את העתיד.
גם להיות חלש ופגיע, וגם להיות משענת לאחרים.
גם להפיל חומות ולהיות פורע חוק, וגם להיות מחנך ומטפל וחבר שפשוט עוזר.
גם משחת שיניים וגם מי פה.

היופי הוא שבימינו אפשר להיות גם וגם.

גם וגם באהבה

השבוע הופיעה חברתי למהפכנות אורלי בר-לב בתוכנית בערוץ 1 ה(לא כל-כך?)מיושן ובו היא התראיינה על יחסיה הפוליאמוריים עם שני בני זוג שונים. הראיון הזה התקיים לאחר שלפני כמה שבועות היא הוציאה פוסט חושפני בנושא, וכעת היא מארחת ערב תחת הכותרת "אהבה ומערכות יחסים מהפכניות" שיתקיים בבר-קיימא.
לפני שנה וחצי קיימתי שיחה עם אורלי בנושא, ואני שמח לראות את השינוי שחל בה, ואת הפתיחות שלה למשהו שהיה אז עוד יותר חדש ומוזר ואולי קצת מפחיד.

פוליאמוריה שפירושה ריבוי אהבות או ריבוי מערכות יחסים הוא נושא שהולך וצובר הכרה בשנים האחרונות ואני שמח להיות חלק מהתנועה לשחרור ממוסדות הדיכוי המסורתיים והרעיוניים שמנסים לספר לנו איך צריך להראות קשר, עם כמה אנשים, ומה אפשרי ולא אפשרי כשמנסים להביא ביחד ילדים.

הפוליאמוריה עוסקת ביחסים ולא רק במיניות, אך לאנשים לרוב יש נטייה להתפס לצד המיני כאשר מדברים על פוליאמוריה. התהיה שהיתה לי ושיש לרוב האנשים שאני משוחח עמם על הנושא היא - האם זה בכלל אפשרי להיות בקשר אוהב ופתוח ומיני עם כמה אנשים בו זמנית?

בתור מי שמעולם לא התלהב מרעיון הבלעדיות (אני זוכר את סירוביי להצעות חברות מילדות חמודות ממש עוד בכיתה ד') עולה בי השאלה - למה כולנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו?

לדעתי האמונה שיחסים מיניים עם יותר מבן אדם אחד הם בעייתיים, ואפילו לא אפשריים כאשר רוצים להקים משפחה ו"להיות רציניים",  היא אמונה מודרנית שפומפמה לנו על ידי אלפי קומדיות הוליוודיות רומנטיות ואלפי שנים של אינקדוטרינציה דתית. בשני המקרים מדובר בסוג של דיכוי.

ב-1984 מתאר  אורוול כיצד התרבות השלטת מבצעת דיכוי מיני, כי את המין, כמו כל יצר חייתי אחר - יש לדכא אצל האדם ולרתמו לטובת השלטון. כך האקט המיני והזוגיות הופכים להיות מכשיר להולדת וגידול ילדים שימשיכו להיות נתינים וחברי מפלגה נאמנים.

אושו הרחיק לכת וכינה את מוסד הנישואין - זנות ממוסדת.
מהרבה בחינות זה כך. נשים רבות בעולם נישאות לגברים שהן אינן בוחרות בעצמן, פעמים רבות עוד כשהן קטינות, וכפויות לקיים איתם יחסי מין למשך כל חייהם, לרוב על פי רצונו הבלעדי של הבעל. לא מעטים המקרים של אונס בין בני זוג, על אף שבתרבות הפטריארכלית זה לא יכול להחשב כאונס כאשר בעל אונס את אשתו. בתרבות המסורתית הגברית, אין דבר כזה אונס בין בעל ואשה, האשה גם כך מחויבת לספק את צרכיו של הבעל.
מעבר לכך, יש לדעתי קשר בין אלימות כלפי נשים על סוגיה ומקריה הרבים מספור לבין הדיכוי המיני שאנו חווים (ישנה סבירות גבוהה שהיטלר היה הומוסקסואל בהדחקה, וכך גם חלק גדול מהפוליטיקאים בימינו). היום, יום האהבה המכונה ולנטיין דיי, יוצאות זו השנה השנייה מיליוני נשים ברחבי העולם כדי לזעוק להפסקת האלימות כלפי נשים, ולהחזרת הבעלות על גופן להן בלבד.

הדיכוי המיני חי וקיים
ברוסיה של היום, פעילות למען זכויות הקהילה הלהט"בית מנוגדת לחוק

הדיכוי המיני בימינו הוא מתוחכם יותר מבשלטונות הדיקטטורים (לשעבר?) של ברית המועצות הסוביטית או מזה הקיים בתרבות הערבית. המערב נוקט גישה קצת אחרת לדיכוי מיני. אייזנשטיין מתאר זאת כך:
"החברה שלנו נוקטת גישה ערמומית יותר כדי לנטרל את הפוטנציאל המהפכני הנפיץ של המין על ידי נסיון לכרות ממנו את הליבה הרוחנית. הקליפה שנותרת לתיאור מין משתנה לפי הקשר למשמעויות הבאות:  עונג רגעי, פונקציה ביולוגית, בהמיות, יצר מסוכן, טאבו מפחיד. אף אחד מאלו לא נותן את הכבוד המגיע למימד המקודש של המין. קדושה אשר הטאואיסטים והטנטרים הקדומים ראו כשער להתעלות קוסמית.
המין המקודש, שיכול להיות אבן בוחן כדי להתחבר מחדש אל האחדות האמיתית הנמצאת מעבר למשחק הצרכני האינדיבידואלי שלנו, שיכול להיות חלון סודי מבעד למסך אשליית הנפרדות, המין המקודש הזה הופחת למה שרבים קוראים היום  - זיון."

מהבחינה הזו הפוליאמוריה היא מהפכנית. הפוליאמוריה הולכת יד ביד עם הגישה הרוחנית כלפי מין. עם גישות מן המזרח של אי-הצמדות, נוכחות ומדיטציה בזמן מין, המסה של האגו. יש גם רב שמאמין שהיא הולכת יד ביד עם היהדות. הרב אוהד אזרחי מלמד יהדות שהולכת יד ביד עם מיניות ועם פתיחות של יחסים, מהפכן אמיתי!!
אין ספק שפוליאמוריה - ריבוי אהבה ויחסים - שמגולם בקרב קהילה, או שבט, יכול ליצור חברה שהיא משוחררת, יציבה, ואכפתית הרבה יותר מהחברה שאנו חיים בה היום. חברה אוהבת שבה אהבה של אנשים אחרים תמיד הינו מקור לברכה ולשמחה. חברה שמקבלת כל מיני סוגים של יחסים -  מונוגמיה מתחלפת, שלישיות הומוסקסואליות או קבוצות שחוקרות יחדיו את האהבה והיחסים ביניהן. כמובן שלשם כך אנו דרושים ללמוד לתקשר בצורה הרבה יותר כנה וברורה את רצונותינו וצרכינו, דבר שגם בו החברה שלנו לוקה.

כי אין מה לעשות, לפעמים, כמו ילדים, אנחנו רוצים גם וגם.
גם תותים וגם שוקולד. גם חיבוק וגם נשיקה. גם בלונדינית וגם אפריקאית. גם גבר וגם אשה. גם וגם.
הפוליאמוריה מאפשרת זאת, אך יש לה את האתגרים שלה. יש את הדלת הזו שלעתים נותרת פרוצה, ואז נכנסות גם סופות. זה לא בית חם ובטוח, זו הרפתקה. ומי שלא בא לו הרפתקות שלא יצא לחפש אותן בשדות זרים. ומי שכן בא לה הרפתקות אך פוחדת, שתדבר את התשוקות שלה ואת הפחדים שלה דבר ראשון. מי יודע, אולי גם הצד השני מחפש הרפתקה? ולא כל הרפתקה חייבת להסתיים במין. יש לנו המון מה ללמוד על אינטימיות ומגע וקירבה שנמצאים לצד היצר המיני, ולעתים קרובות ,כפי שקורה בתרבות ה'תפוס כפי יכולתך', נשכחים בצד.

איזה כיף זה לחבק וללטף ולישון ביחד ופשוט להיות קרובים.

לכולן מגיע האפשרות לחוות קירבה בטוחה וחופשית עם עוד אדם, עם עוד גוף, עם עוד נשמה.
ויבוא היום ולכולנו תהיה האפשרות לחוות קירבה שכזו עם מי שנרצה.
אם נרצה...


       

ט"ו באב - אהבה סקס ומשפחה

ט"ו באב - חג האהבה.
יש מי שרואים בחג כהזדמנות לחזק את האהבה עם בת-הזוג, לקנות מתנה, לצאת למסיבה.
זו פרשנות אחת לחג האהבה. כך גם הפרשנות ל - מה זאת אהבה?
יש כמובן אהבה בין בני זוג, אהבה רומנטית. זה פן אחד של אהבה.  האהבה היא עצומה ופנים רבות לה.
יש כמה הגדרות לאהבה שאני אוהב (לא במובן הרומנטי...). אחת מהן היא  - הרחבת העצמי כך שאוכל להכיל את האחר.
הגדרה נוספת היא הכוח שמחבר בינינו. הכח שמחזיק את חלקיקי האטום קשורים זה לזה. הכח שמאפשר ליקום להתקיים.
שתי ההגדרות הללו אינן מדברות על בן/בת-זוג, אינן מדברות אפילו על יחסים בין בני-אדם, אלא על משהו מעבר. כזו היא האהבה שאנו מדברים עליה ב"חבורה" של מהפכה של אהבה.

אתמול קיימנו מסיבת חג האהבה. רבים תהו איפה האהבה?  איפה כל אותם זוגות שמתגופפים ומתנשקים?
אורחת יקרה היטיבה לתאר זאת. היא ישבה איתי בסוף המסיבה, והסבירה לי מה היא רואה.
"אני רואה קבוצה של אנשים פתוחים ונוגעים. כל הערב עוברים מאחד לשני, מתחבקים ומתנשקים, נוגעים ורוקדים. זה לא ממש משנה אם זה גבר עם גבר, או אישה עם אישה, יש מגע ויש קירבה וזה יפה ומקסים ומוזר בו זמנית. אבל אחרי כל הערב הזה, שאנחנו יושבים פה בחצר ואנשים יושבים ומדברים ומנגנים, אני תוהה לעצמי - זה לא אמור להיגמר באורגיה?"

הצחיק אותי. כבר שמעתי את התאוריה הזו. שאנחנו חבורה של אורגיות.
גם יצא לי פעמים רבות שהייתי עם ידידה מה"חבורה" , ועל שום המגע והקרבה בינינו שאלו אותנו אם אנחנו זוג.
אמרתי לה שלא, זה לא נגמר באורגיה, לפחות בינתיים. אני עוד מחכה שזה יקרה... :)
וזה מתקשר למה שהתחלתי איתו, של איך רואים ומגדירים אהבה.
זה גם מתקשר לאיך שרואים את הקשר בין אהבה ומיניות ומגע וקירבה.

מיניות זה דבר מורכב. אנחנו מדוכאים מינית, כמעט כולנו.
הדת מדכאת את המיניות שלנו באמצעות חוקים של שמירת נגיעה, ואיסור על קיום יחסים שאינו למצוות פרו ורבו.
החברה המערבית מדכאת את המיניות שלנו על ידי זילות של המין והפיכתו למצרך, למוצר, לסיפוק שיש לרדוף אותו.
רבים מצאו את הדיכוי של המיניות כאמצעי מרכזי שדרכו המשטר שולט על האוכלוסיה.
מישל פוקו כותב בספרו "תולדות המיניות - הרצון לדעת" כיצד נוצר המושג הומוסקסואל כדי להבחין ולהפריד את  אלו העושים פעילות מינית "לא-נורמלית". עד לפני זמן מה, הומוסקסואליות נחשבה כמחלה פתולוגית. לקח שנים רבות עד שבחברות מסוימות התחילו להכיר במיניות הזו כמקובלת. ועדיין הומואים ברחבי ישראל והעולם מנודים, מגונים, משוללי זכויות ונרדפים. גברים נמנעים ממגע עם גברים אחרים פן יחשבו שהם הומואים.

לטענת גורואים דוגמת אושו הדיכוי שלנו הוא לא רק לגבי נטיותנו המיניות, הוא בכלל לגבי הבנת המהות של המין. אושו מדבר על המין כעל שער להארה. הוא מדבר על המין גם כעל מחסום שעלינו לעבור דרכו. כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם סיפוק, כל עוד אנחנו מקיימים מין לשם רבייה, אנחנו מחטיאים את המטרה הגדולה של המין, שהוא הגעה לרמת מודעות חדשה. לחוות אחדות, ולהיות אחד עם השותף שלי למעשה המיני.

כאמור, אנחנו מדוכאים מינית. איננו מחונכים להבין מין, לחקור את המין. הפגנה של מיניות בפומבי היא דבר מגונה. זה מנוגד לחוק לקיים יחסי מין בפומבי. על מצבתו של לאונרד מטלוביץ' נכתב:" זכה למדליה ועיטור כבוד על הריגת שני גברים, ושוחרר מהצבא אל אהבתו לגבר אחד". התודעה הציבורית מקדשת הרג והקרבה למען החברה והמדינה, ומגנה גילויים מסוימים של אהבה.

זה מחזיר אותי לשיחתי עם האורחת היקרה א' (שבזכות האהבה כבר הפכה לידידה) ולשאלה שלה לגבי אורגיה. אני מניח שאם זה היה מקובל בחברה, ואם לא היינו מדוכאים בצורה כזו קשה, באמת ערב כזה היה יכול להיגמר באורגיה, כביטוי של אהבה של אנשים רבים זה לזה, בלי הרגשת אשמה, ובלי גינוי של מי שאינו מרגיש בנוח לקחת חלק. מתוך רצון להעניק ולהתקרב, מתוך פתיחות, מתוך רצון להגיע להתעלות פיזית ורוחנית. הנה קטע מתוך הסרט "הבושם". קטע קסום שבו האנשים שוכחים את עצמם, מאבדים את דעתם בגלל פיסת בד עם ריח פלא, ומתמסרים למיניות בלי קשר למי נמצא מולם:


      

 לעת עתה יתכן ועדיף שהמצב לא כך. בשביל זה עושים מהפכה. הסברתי לה שאני אישית לא מרגיש חרמן מזה שחיבקתי ונגעתי בהרבה אנשים הערב. אולי זה קשור לעובדה שגם אני מדוכא, אבל האהבה שחוויתי בערב הזה יותר דומה לאהבה שתיארתי בהתחלה, אהבה שהיא הכלה של האחר, אהבה שהיא כוח שמחבר ומקרב בין פרטים נפרדים.
כחבורה, אנחנו לומדים להתקרב, להתעגל, להיות אחד. אבל אנחנו גם באים לעשות מהפכה. להפיץ מסר של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שהיא לא אנוכית. כיום, עם כל הדיכוי המיני שעברנו, להכניס מין לתוך התמונה עלול לעשות טלטלות קשות במערכת, וכרגע אנחנו עוד לא מוכנים לכך.

באופן אישי אני מגדיר את עצמי כפוליאמורי. אני אוהב הרבה, אני רוצה לאהוב את כולם. עדיין לא למדתי איך לקיים יחסים פתוחים אך יציבים עם  בנות זוג, אך אני לומד. אני מאפשר לעצמי לטעות, ולחוות, בלי ציפיה לקשר מסוג מסוים, בלי מחשבה על העתיד ועל ילדים. פשוט להתנסות. זה לא פשוט, זה מבלבל, זה בטוח לא עבור כל אחד. אבל זה גם לא משעמם...

אל תחשבו שאני כל היום משתגל. מספר הבחורות שקיימתי איתן יחסי מין בשנה האחרונה אפשר לספור על יד אחת . אבל היו הרבה אנשים שלמדתי לאהוב בשנה הזו. בין אם נשארתי בקשר, ובין אם הוא התמסמס בגלל הרצון שלי לאהוב את כולם, אני מעריך ומוקיר כל אחד ואחת שנוצר בינינו קשר אינטימי בשנה האחרונה. וזה בעיני עוד אספקט של  מהפכה של אהבה....

איך נכנסת משפחה לכל הסיפור הזה?
גם פה יש עניין של דיכוי. דימויים שהכניסו לנו לראש לאיך צריכה להראות משפחה. לכך שהמשפחה הגרעינית הפכה לקהילה, ליחידה הכלכלית הבסיסית שממנה בנויה החברה. כמובן שזה לא חייב להיות כך. לא סתם אחוז הגירושים בעולם המערבי הוא גבוה. לא סתם הורים רבים לא רואים את ילדיהם, משתעבדים לעבודה כדי לפרנס, "בוגדים" או נכנסים לדכאון ממערכת היחסים. יש פה משהו קלוקל ביצירת האשליה שיש דבר כזה משפחה נורמטיבית. במציאות קיימים סוגים שונים ורבים של משפחות. חד-הוריות ורב-הוריות, חמולות ושבטים, משפחות חד-מיניות, וגם משפחות זוגיות.

אני  מתרשם מאוד מהפעילות של אוהד ודון אזרחי , שחוקרים את נושא המיניות בנוסף להתעסקות ביהדות ובקבלה. גם מהקהילה האקולוגית בתמרה שבפורטוגל שחוקרת את הנושא. פגשנו חברים משם שסיפרו לנו על משפחות שחיות עם מספר אבות ומספר אמהות. אמנם יש אמא ביולוגית ויש לה תפקיד וקשר מיוחד אם הצאצא, אך אין ההורים הביולוגיים האחראיים הבלעדיים לפרנסתו, חינוכו וטיפוחו של הילד. להפך, רצוי שיהיו כמה דמויות שמהם יוכל הילד ללמוד ולבחור מי ומה  להיות.
 יש כאלו שיגידו שזה מבלבל, שזה לא אפשרי בחברה של היום. כמובן שהכל נכון, וזה לא לכל אחד, אבל אני מאוד שמח שהאלטרנטיבה כבר קיימת. שיש משפחה אחרת. שיש סקס אחר. שיש אהבה אחרת. אהבה שאינה תלויה בדבר.

מקווה שהצלחתי לרענן קצת את המושגים של אהבה ומיניות ומשפחה. זה כבר נידון מזה זמן  בשיח הציבורי, בתקשורת , ויש לזה גם ייצוג בקולנוע ובספרות. אבל הכי מגניב לדעתי זה לחיות את זה. למי שזה מתאים. היום זה בעייתי, יש דיכוי מיני וחברתי וכלכלי, אבל עם קצת אמונה אפשר להפוך את דרכי החיים האלטרנטיביות הללו לדרכי חיים אפשריות ומקובלות.

אם נרצה...