"כבר 6 דקות אתה יושב ומדבר אליי באלימות"
היא מסתכלת עלי בעיניים עצובות, מפוחדות.
ואני מתפלא. אני? אלים?
במה? בזה שאני יוצא נגד ההשוואה שלך של חפצים לאנשים?
הכל התחיל בדיון לגבי סדנת ערכים שהיא מעבירה בכלא,
סדנה עם אסירים שבהם משוחחים על כבוד, ואמון והקשבה,
ומנסים לתרגל את זה תוך כדי השיחה.
ואז מישהו נתן דוגמה על זה שהוא היה צריך לחכות זמן רב מדי להרגשתו כדי לקבל טיפול רפואי, והוא התחיל להכות את הקיר ולקלל את הסוהר. אני טענתי שזה לא אלימות, שזה בסך הכל פורקן של כעס ותסכול, שאף אחד לא באמת נפגע.
היא אמרה לי שלדעתה באלימות לא בהכרח צריך שיהיה מי שנפגע. ואז שאלתי האם לנפץ חלון של בנק זו אלימות, והיא טענה שכן ואני טענתי שלא, ושאי אפשר להשוות בין חפצים שנגרם להם נזק לבין פגיעה פיזית באנשים, ואז בעצמי נגררתי לצורת דיבור אלימה והיא נפגעה.
היא, זו טליה.
העזר כנגדי, זו שגם מתווכחת איתי וגם מעודדת אותי כבר הרבה חודשים,
ויתכן שגם כבר מספר גלגולים, עוד כשהיו לנו זנבות וסנפירים.
 |
| העזר כנגדי - טליה אהובתי |
השבוע עשינו בייביסיטר על שני ילדים חמודים של קרובים.
זו היתה חוויה ראשונית עבורי, להיות אבא למשך כמה ימים, אבא של ילדים שהם אינם שלי,
אבל שמהר מאוד אני יכול להרגיש מחובר אליהם והם אליי.
טליה היתה האמא, אני בעיקר שיחקתי והקראתי סיפורים.
זו היתה הרגשה נפלאה עבורי, כי באידיאל שלי, כאשר האנושות תהפוך להיות משפחה אחת,
כולם יהיו ילדים שלי, חלק יותר וחלק פחות, אבל לא תהיה את ההפרדה הברורה הזאת
שיש במשפחה הגרעינית של היום.
בעבר חיו שבטים שבהם לא היה לילדים אבא,
היתה להם אמא, וחוץ מזה הם היו של השבט.
הקיבוצים גם ניסו לעשות "ילדים של הקהילה",שהיו רואים את אמא ואבא לכמה שעות אחר הצהרים,
אבל הלינה היתה משותפת בבית הילדים, והם היו באחריות המטפלות ומערכת החינוך הקיבוצית.
ניסוי שלא כל-כך הצליח. גם אחי ואחותי גדלו כך. אני ניצלתי בנס וכבר גדלתי עם ההורים החמודים שלי.
באופן כללי, כשלון הקיבוצים מבחינה כלכלית וחברתית גרם להרבה אנשים לזנוח את רעיון הקהילתיות והשיתופיות.
אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את הנושא, לאור הכשלונות וההצלחות של הניסויים החברתיים של המאה האחרונה, ושבכל זאת קהילות הן הבסיס האורגני שמהן החברה שלנו יכולה להתרפא ולשגשג ולהשתחרר מהשליטה, הדיכוי והניכור של העולם המודרני. עלינו למצוא את השילוב הנכון בין חופש לאחריות, בין שיתופיות לפרטיות, בין מסורת לחדשנות, בין פתיחות להתכנסות.
מי שרוצה לשמוע ולהכיר יותר את החקירה שנעשית בתחום כבר עשרות שנים,מוזמן לכנס קהילות אקולוגיות שיתקיים ביום ראשון הבא בקיבוץ גזר. בכנס ישתתפו קיבוצים אקולוגיים כמו לוטן ונאות סמדר, וחוות אקולוגיות שמנסות לבנות מודל קהילתי על בסיס של גרעין קבוע משפחתי ומתנדבים שמתחלפים. אני גם מעוניין ליצור קהילה, קהילה של נוודים שנודדים להם בעצמם רוב הזמן, ומדי פעם (יתכן פעם ביום יתכן פעם בחודש, תלוי בנו) נפגשים כדי להרגיש את הביחד, ואת תחושת הערבות וההמשכיות שאנו מחפשים בקשר אנושי.
החיים הקהילתיים הם מורכבים ולא תמיד פשוטים, ודורשים הרבה רצון לבוא וללמוד ולהתמודד עם האתגרים הרבים שצצים. אחת הקהילות שחוקרות את האתגרים האלו כבר הרבה שנים היא קהילת תמרה, או בשמה הרשמי - "כפר לחקר השלום", שחלק מרכזי בה זה התנסות ב"אהבה חופשית", כנסיון לפתור את הסכסוך בין המינים, מתוך אמונה שזה חלק מרכזי בשלל הסכסוכים שיש כיום בעולם.
אין ספק שהסכסוך בין המינים הוא סכסוך מרכזי מבחינת האלימות והדיכוי שקיימים כיום בעולם,
וכך גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הערבי-יהודי שנמשך כבר עשרות שנים,
סכסוך שבליבו ריב על אדמה, שבו החזק פיזית שולט על החלש,
תוך הדחקה של התוצאות הרות האסון של הדיכוי הזה,
תוצאות שאפשר להרגישן בשבועות האחרונים ביתר שאת -
רציחות בסכין (אני לא כל-כך מבין את המילה פיגועים), ורצח באקדח על ידי שוטר במדים.
מהר מאוד הדברים יכולים להתדרדר עוד יותר, בליבוי של פוליטיקאים מתלהמים.
השאלה שתמיד עולה לי היא - מי מרוויח מכל זה? מהמלחמות והסכסוכים האלימים?
בעקרון אף אחד, אבל מבחינה כספית, מסתבר שיש לא מעט אנשים שמרוויחים כסף טוב מסכסוכים,
לא מהפתרון שלהם אלא דווקא מהשימור שלהם.
אחד הפרויקטים של קואליציית נשים לשלום בודק מי מרוויח מהכיבוש, ומסתבר שיש די הרבה חברות ואנשים.
פרויקט אחר שנקרא חמושים, בוחן את תעשיית הנשק הישראלית, ואת המחיר שלה על החברה שלנו.
השבוע התפרסמו הקלטות של עוד ראש ממשלה עבריין - אהוד אולמרט, שבו הוא מעיד על אהוד אחר - ברק,
שלקח שוחד במיליונים בהיותו שר בטחון כדי לקדם עסקים בטחוניים.
ואני תוהה לעצמי, איך אנחנו מסכימים לכל זה?
איך אנחנו שותקים, וממשיכים לשתף פעולה עם מערכת מושחתת ורצחנית שכזו?
איך אנחנו עדיין משלמים להם מיסים?
The Lab from Yotam Feldman on Vimeo.
האלימות בימינו היא ממוסדת ויש כאלו שמרוויחים ממנה באופן ברור,
אבל כמו שטליה אומרת - האלימות היא חלק מהחיים, היא כח של חיים שמנותב למקומות לא בריאים,
ולכן כל מה שנותר לנו הוא ללמוד לנתב את הכוח הזה למקומות טובים, דרך התיקון של עצמנו.
דרך עשייה אישית, רוחנית, חברתית, צרכנית, יצירתית, כלכלית, לימודית.
דרך כל דבר שאנחנו עושים.
המצב של העולם היום, המופעים של האלימות שנמצאים בכל מקום, דורשים מאיתנו לא רק לחנך את הדור הבא,
אלא לחנך את עצמנו, ולהתעמת עם האלימות - המילולית, הציבורית, הלאומית, ובעיקר הפנימית.
אבל אי אפשר להתעמת מול אלימות באלימות, חייבים להגיע ממקום של חמלה ואמפתיה, ולנקוט עמדה לאהבה.
תיקון אופניים - תיקון העצמי
אתמול באתי לתקן את מערכת הבלמים האחורית באופניים שלי.
זו פעם ראשונה שאני עושה זאת בעצמי.
לפני שמונה חודשים נגנבו לי אופניים, וחברי ניצן אושר הביא לי זוג ישן שלו שהיה זקוק לשיפוץ.
לקחתי אותם אל חבר אחר, אורי שמו, שבעבר היה לו עסק עצמאי לתיקון אופניים, ויחד איתו החלפנו צמיגים, ניתקנו את מנגנון ההילוכים והחלפנו את הבלמים. הבלמים ששמנו היו משומשים, וגם האופניים החלידו בזמן השהות שלי בחוף הים במשך הקיץ, וכעת הגיע הזמן להחליפם.
החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהחליף אותם בעצמי. אך לוקח זמן מהרגע שמחליטים עד שמבצעים. הבעיה העיקרית היא למצוא את הסבלנות להשקיע את הזמן הדרוש בכך, וגם הנכונות לקבל את העובדה שלא בטוח שאצליח לתקן את הבלמים לשביעות רצוני. אחרי שבוע של התמהמהות והתבשלות ניגשתי למלאכה.קניתי את החלקים הדרושים, וגם סט מפתחות אלן ומברג פיליפס, והגעתי אל האופניים. הנה מה שגיליתי:
 |
| המנעול קשור אבל לא אל האופניים |
האופניים עמדו שבוע בסמטה בתל-אביב, בלי שהיו קשורות לשום דבר.
את הגאונות הזו עשיתי בעצמי בהיסח הדעת, ועליי לציין שזו לא הפעם הראשונה...
מאוד שמחתי על כך שהאופניים נמצאו, למעשה גם כשהן קשורות אני תמיד שמח למצוא שהן עדיין היכן שהשארתי אותן.
טליה הציעה שנתחיל טרנד של לא לקשור אופניים ולהשאיר פתק במקום שהן לשימוש חופשי ואסור לקשור אותן או לקחת אותן לעצמך, ואז יהיו מספיק אופניים לכולם. בעולם מושלם...
בכל מקרה, מלאכת התיקון ארכה כשעה וחצי, ובהן הרשמתי את עצמי באורך רוח בלתי רגיל, כאשר מה שארך זמן רב לא היה ההחלפה של המנגנון אלא הכיוונון העדין, זה שבו עליך לפתוח ולסגור עשרות פעמים כמה סטים של ברגים עד שאתה מגיע לאיזון המושלם בין זה שהגלגל יסתובב בחופשיות בלי לגעת בבלם, ובין זה שהבלם יבלום כאשר אתה לוחץ על הידית. בסוף הגעתי. עד שהוא ישתחרר ויזדקק לכיוונון מחודש. כמו מיתרים של גיטרה.
האיזון הזה, העדין
בין בלימה לתנועה חופשית
בין מחשבה למעשה
בין האני לבין האחר
בין זוגיות לקהילתיות
בין עבודה פנימית לחיצונית
בין תיקון העולם לתיקון העצמי
הוא כמו הסימפוניה של החיים
ואם נתאמן ונקדיש לזה זמן והקשבה
אולי נמצא גם דרך לחיות בשלום, בחופש, ובאחווה
אם נרצה...
